הנראות והמהות הדימוי והדמות
לזכרו של חבר נפש ותלמיד חכם מיוחד - הרב אלישע וישליצקי זצ"ל - במלאת שנה להסתלקותו
הפרשה בחיי המעשה – פרשת וארא - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
בפרשתנו מזכיר משה רבנו פעמיים את קשיי הדיבור וההתבטאות שלו, כחסרון רטורי שעלול לפגוע ביכולתו לייצג את עם ישראל בפני פרעה: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים" (שמות ו יב, ובפס' ל').
בתחילת הפרשה התלונן משה רבנו על כשלון שליחותו. ויש שפירשו שהוא אף תלה כשלון זה בקשיי הדיבור שלו, ובתגובות הלעגניות שהוא מעורר: " ...והרי עינינו הרואות כי הזיק להם בשליחתו, ואמר משה אולי אני הייתי סבה לזה לפי ששלחת אליו איש כבד פה ולשון כמוני, ע"כ חרה אפו של פרעה ביותר, כי אמר ראה היהודים משחקים בי. וא"כ למה זה שלחתני" (כלי יקר שמות ו א).
כבר במעמד הסנה, כאשר הקב"ה מייעד את משה רבנו לשליחותו, מציין משה את קשיי הדיבור וההתבטאות שלו, כחסרון שעלול לפגוע במילוי שליחותו, בהנהגת עם ישראל ובמשא ומתן עם פרעה: "בי אדני לא איש דברים אנכי, וגו'. כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות ד י). "בכבידות אני מדבר" (רש"י שם). משה רבנו מפציר בקב"ה שישלח מנהיג בעל כושר רטורי שיסחף את העם בדיבורו וייצג בכבוד את עם ישראל ואת הקב"ה בפני פרעה: "יאמר, שלח נא ביד אדם מדבר צחות שיהיה כשר וראוי לשליחות נכבדת כזאת, ואל תשלח ביד כבד פה וכבד לשון ותהיה עם פיו בדברו אל פרעה, כי איננו דרך כבוד ומעלה להיות שלוחך ערל שפתים, כי לא ישמעו כל העמים בדברו אל המלך, ויהיה זה גרעון בעיניהם" (רמב"ן שם פס' י"ג).
תגובת הקב"ה שיקפה את העובדה שמדובר בבחירה אלוקית לכתחילה: "מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פקח או עיוור הלא אנכי ד'" (שמות ד יא-יב)
בהתחשב בקושי הביטוי שלו מעמיד הקב"ה לצידו את אהרון. יש להניח שכאשר הגיעו משה ואהרון בפני פרעה, התייחס פרעה ביתר חשיבות לאהרון הדובר ואולי ראה במשה רק כמשנה וכיועץ שלו, הלוחש לאוזנו מידי פעם.
מדוע בחר הקב"ה דווקא במנהיג שיש לו קשיי התבטאות, ולא באהרון שהיה בעל כושר ביטוי טוב?
ניתן לומר שבבחירה זו ביקש הקב"ה לקבוע את סולם העדיפויות שבין הנראות והמהות ובית תוכן הדברים לצורת הבעתם: "ועוד כתבו משם הר"ן בדרשותיו דמי שהוא דברן על ידי כח הדבור יכול למתק אפילו דברים בטלים לאזן השומעים כאלו הם אמרות טהורות. אך מי שהוא כבד פה צריך שיהיו הדברים מעצמם אמרי יושר ואמת כדי שיקבלום מצד עצמותם ואמיתותם". (חומת אנך לחיד"א שמות ג יא).
בכך ביקש הקב"ה לקבוע לדורות שהתוכן הוא העומד בראש סולם העדיפויות ולא צורת ההבעה והרטוריקה. אדרבא רטוריקה מפותחת עלולה להפוך להיות דמגוגיה. בכוחה לחפות על העדר התוכן והאמת שבדברים באמצעות דיבור יפה ומהוקצע שמושך את הלב. יש בכך אמירה כוללת יותר כלפי היחס למשה ולשליחותו, ובאופן כללי למדרג שבין המהות והנראות: המהות - דמותו המיוחדת של משה רבנו ומעלתו הרוחנית, גדולה מהדימוי ומהנראות - מהאופן שבה דבריו מוצגים ובאופן הביטוי שלו. אמנם כשעמדו משה ואהרון בפני פרעה הנראות היתה כנראה שאהרון הוא העיקר ומשה הוא רק היועץ והמסייע, אולם במהות משה היה המנהיג והעיקר.
אנו חיים בתקופה שבה השתכללו אמצעי התקשורת החזותיים שמעצימים את המשקל של הנראות הגם שהיא באה פעמים רבות על חשבון המהות. את כושר הביטוי הרטורי על חשבון המהות של הדברים. להעברת מסרים על חשבון תכנם ואמיתותם. סוג של דמגוגיה ושטיפת מח מודרנית. מערכות יחסי הציבור התפתחו מאד והן פועלות לייצר לאנשי ציבור דימוי מסויים ושיווקי מעטפת חיצונית שפעמים רבות אינה תואמת את הדמות האמיתית שלהם. הטכניקות המקצועיות של היחצניות של מה לומר ואיך להתנהג השתכללו מאד והשפעתם ניכרת. הם מעצבים באופן מלאכותי 'מותגים' נוצצים הגם שאין בהם יתרון על פני השאר. על כן חשוב לחדד את המודעות שיש בכך פוטנציאל של הטעיה והטיית הדעת של היחיד והציבור.
במיוחד אמורים הדברים בתקופה של בחירות שבה ישנה התמודדות על דעת הקהל ורצון להשפיע בצורה מהירה וקליטה. לבל נלך שבי אחרי יופי המעטפת החיצונית שאינה משקפת תוכן ומהות.