סיפור הנצחון הגדול ביציאת מצרים
פרשה ומימושה – פרשת מצורע – שבת הגדול - ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד
הרב אליעזר חיים שנוולד
מוקדש לע"נ אחי סמ"ר מאיר שנוולד הי"ד שהשבוע מלאו 29 שנים לנפילתו
ולהצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.
האירועים שאנו מציינים מידי שנה אינם רק לזכרון היסטורי. "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם", האם יש משמעות אקטואלית מיוחדת לסיפור יציאת מצרים השתא, כשאנו בעיצומה של מלחמה קיומית רב זירתית?
במהלך השיעורים השבועיים, בישיבת ההסדר, במדרשה לבנות ולציבור הרחב, מזדמן לנו לגעת מידי פעם ב'סיפור יציאת מצרים'. אנו נוהגים להזכיר את דברי ספר הכוזרי על 'החסיד' – היהודי האידיאלי, שמגייס את דמיונו כדי לדמות את האירועים המכוננים של עם ישראל מהעבר (כוזרי ג ה). בהקשר לכך אני מבקש לשאול: למה 'יציאת מצרים' דומה יותר? לקבוצת עבדים שמצליחים לברוח ממתקן הכליאה שלהם, או ל'עם' המנצח את אויבו המר, שהיה משועבד לו שנים רבות, ויוצא לחופשי במצעד ניצחון צבאי, כשהוא חמוש בנשק ששלל מאויבו?
מי ששמע שאלה זו פעם ראשונה בוחר בד"כ באפשרות הראשונה. אולם פשט הכתובים מורה יותר לאפשרות השניה!
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וגו'. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יג יז). עם ישראל יצא ממצרים חמוש בנשק: "אין חמושים אלא מזויינים וכו'" (רש"י שם). אופן היציאה היה כצבא הערוך לקרב: "והיו חלוצים כמו היוצאים למלחמה" (רמב"ן שם). כאמור: "כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות יב יז). הם יצאו 'חמושים' בארסנל מושלם של 'חמישה' מיני הנשק דאז: "וחמושים - מלמד שהיו מזוינים בחמשה (עשר) מיני זיין" (ירושלמי שבת פ"ו ה"ז). "על שם חמישה מיני כלי זיין הנזכרים בפסוק (יחזקאל לט, ט): מגן וצנה, ורומח, וחצים, ומקל יד" (בעה"ט שמות שם), נשיאת כל סוגי הנשק דאז, אפשר להם להתמודד עם כל משימה מלחמתית שהיא. את הנשק שללו מהמצרים כאשר באו לשאול מהם כליהם ('דעת מקרא' שמות יג יח).
וכיצד יצאו? "ויש אומרים שספר הכתוב שיצאו "ביד רמה" וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו כדמות עבדים בורחים" (רמב"ן שם).
היציאה ממצרים ב"יד רמה" היתה כעין מצעד מנצחים צבאי, חמוש, הכוחות צעדו בסך בצורה מסודרת, במבנה מחומש, ודגלם הונף בראש הצועדים: "וחמושים – וכו'. והרצון בזה שנזדרזו כמלך ערוך למלחמה. ויצאו כדמות מלכים בטכסיסי מלוכה "ביד רמה", שזה רמז שיצאו בדגל פרושה לעיני כל רואה. וכו'. "וזהו ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד ח), ובנס פרושֹה ממש. ובבטחון בשם ה' שהולך בראשם. וזהו "וד' הולך לפניהם יומם" (שם פס' כא), וזהו "ובשם אלהינו נדגול" (תהלים כ ו), וכו'. ולכן אמר בכאן "וחמושים עלו בני ישראל". כדרך כל מחנה שיש לו ד' משמרות לד' רוחות, והמלך או השר באמצע. וכו'. ולכן משה רבם ומלכם סדרם כסדר מחנות ההולכים למלחמה לד' רוחות העולם, והמלך והזקנים באמצע. וכו'" (צרור המור שמות יג יח).
מצינו בחז"ל ובמפרשים שסיפור היציאה מראשיתו היה במתכונת מלחמתית של עם ישראל, בסיוע הקב"ה, נגד מצרים.
בראשית היו עשרת המכות - 'תוכנית האש' ו'מהלומות מקדימות' שפגעו בתשתיות ובמצריים והתישו אותם: "בטכסיס בשר ודם הביא הקב"ה עליהם את המכות. מלך בשר ודם כשהמדינה מורדת עליו מהו עושה? משלח לגיונות והן מקיפין עליה, בתחילה הוא סוכר אמת המים שלהם, אם חוזרין מוטב ואם לאו הוא מורה בהן חצים, אם חוזרין מוטב ואם לאו זורק בהן נפט, אם חוזרין מוטב ואם לאו מגרה בהן לגיונות ואוכלוסים הרבה, אם חוזרים מוטב ואם לאו אוסר אותן בבית האסורין, אם חוזרין מוטב ואם לאו הורג הגדולים שבהם. כך הקב"ה בא על מצרים בטכסיס של מלכים. בתחילה סכר אמת המים שלהן שנאמר: "ויהפוך לדם יאוריהם", וכו' (ילק"ש קפב).
לאחר מכן, השלב השני, היה בר"ח ניסן, בציוי לעם ישראל להשתלב במלחמה: "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת וגו'. וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל וגו'. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף וגו'. וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה וגו'" (שמות יב ג). הציוי ללקיחת השה ב'עשור לחודש' - שבת הגדול, היווה את השינוי התודעתי הגדול, מעם משועבד שחושש להתייצב בפני משעבדו, לעם מנצח שיוצא לחרות, זוקף את גוו, מתייצב למלחמה מול משעבדו, לוקח את אלוהיו לשחיטה ואינו חושש שיפגע בו: "שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול, שפסח מצרים מקחו בעשור, וכו', ונמצא שי' בחדש, היה שבת. ולקחו להם כל אחד שה לפסחו, וקשר אותו בכרעי מטתו, ושאלום המצריים: למה זה לכם? והשיבו: לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו! והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן, ולא היו רשאין לומר להם דבר, ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול" (טור או"ח תל).
הנס הגדול היה הגבורה והתעשתות של עם ישראל: "שיראו ויכירו שיתהפך הדבר כמו רגע, עד שהיהודים האומללים ישלחו ידיהם במקנה המשובח והנעבד מאדוניהם והקרוב לאלהיהם, ועם בזוי ושסוי תחת עבודת עבדיהם ירימו יד בעדר אשר בחרו להם לאלהים, ולוקח איש שיו, ובכרעי מטתו יאסור אותו לעיניהם וכו'" (עקידת יצחק - שער לח, וע"ע הכתב והקבלה שמות יב יג).
בכך הסביר ר' לוי יצחק מברדיטשוב מדוע נקראה שבת זו 'שבת הגדול: "מפני מה יחסו וקראו לזה הנס 'גדול' יותר משאר נסים, וכי לא היו נסים גדולים יותר מזה הנס? והא נס דקריעת ים סוף ושאר נסים שעשה השי"ת עם עמו ישראל היו יותר גדולים מזה הנס?". והוא עונה: "ולזה קראו אותו נס 'גדול', שנעשה ב'גדלות השכל'. שלא היה להם שום מורא ופחד מן המצריים אעפ"י שהיו רוצין לשחוט את אלהיהם" ("קדושת לוי" – יתרו). "גדולת השכל" היוותה את המפנה שאפשר לעם ישראל להתייצב למלחמה.
השלב השלישי היה בליל הסדר. בו נצטוו לאכול את הפסח, לפני היציאה, כשהם ערוכים חמושים ומוכנים ליציאה, לקרב: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם" (שמות יב יא). בכמה מקומות בתנ"ך מצינו שהחרב היא החגורה על המותן: "חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר -יש חרבות שיחגרו אותן במתנים, כמו שנאמר ביואב (ש"ב כ ח): "וְעָלָיו חֲגוֹר חֶרֶב מְצֻמֶּדֶת עַל מָתְנָיו בְּתַעְרָהּ", ויש שיחגרו אותן על הירך, כמו שנאמר באהוד (שופטים ג טז): "ויחגור אותה מתחת למדיו על ירך ימינו" (רד"ק תהילים מה ד, ובספר השרשים). ועל כן נקראו הלוחמים: "מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה" (מל"ב ג כא, ועוד).
השלב הרביעי -היציאה ממצרים "ביד רמה" במצעד הניצחון על פרעה.
ואח"כ השלב החמישי - העימות המכריע במדבר, על ים סוף, וטביעת המצרים בים.
עפ"י חז"ל ממלחמה זו חשש פרעה בראשית מלכותו, ולכן גזר על עם ישראל גזרות שיחלישו ויקטינו אותו: "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א י). "פרעה נתנבא ולא ידע מה נתנבא, שנאמר 'ונלחם בנו ועלה מן הארץ'. נתנבא שעתידים ישראל לעשות עמו מלחמה ולהעלות לשלום את הארץ" (אבות דר"נ נוסחא ב, מג).
הבה נתכנס בליל הסדר לספר את סיפור הניצחון על מצרים, בימים ההם, ונשאב ממנו תעצומות ואמונה בקב"ה לניצחון על אוייבנו, בזמן הזה.