אמונה, נחמה, ותקוה בעת משבר
הרב אליעזר שנוולד
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת ואתחנן – נחמו - תש"פ
אנו נמצאים בעיצומו של משבר הקורונה, משבר רפואי וכלכלי ומשבר בין חלקי החברה הישראלית שהולך ומתעצם. רבים מבקשים חיזוק אמוני ותעצומות ומצפים לקריאת כיוון. אף אנו מבקשים לקבל השראה והעצמה אמונית מפרשתנו ומהפטרת הנחמה שנקרא השבת.
"ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור וגו'. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן" (דברים ג כג-כה). "נתאוה משה ליכנס לארץ" (סוטה יד א). ועל כן הוא מתפלל תקט"ו תפילות לביטול הגזירה. חז"ל ראו בתפילותיו 'בנין אב' לתפילה בעת צרה ומשבר: "'ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור' - מהו 'לאמור'? אמר רבי עזריה: 'לאמור' לדורות: שיהיו מתפללין בשעת הצרה, שהרי משה אף על פי שנאמר לו 'לא תעבור את הירדן הזה', התחיל מתחנן" (דברים רבה ואתחנן ב).
תפילתו לא התקבלה: "ויתעבר ד' בי למענכם ולא שמע אלי, ויאמר ד' אלי: רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" (דברים ג כו).
על פניה תשובת ד' 'רב לך' היא גזירה שסותמת את הגולל: "רב לך - די לך! אל תרבה בבקשה!" (רש"י סוטה יג ב). "שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר" (רש"י דברים שם). ממנה משתמע לכאורה שמדובר על גזירה טוטאלית שאין ממנה חזרה. חומרתה נפלאת מדעת אנוש; על מה ראה הקב"ה להחמיר כל כך עם משה רבנו. ואף חומרת החטא שבעטיה נגזרה אינו ברור: "והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה" (רמב"ן במדבר כ ח). דעת אנוש תקצר מלהתיימר להבין את דרכי ההשגחה האלוקית "מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעיננו" (תהלים קיח כג).
הצד השני של אותה מטבע. דווקא מאמירת 'רב לך' משתמע שברובד הנסתר צפון למשה רבנו יעוד והבטחה גדולה ממנה: "ד"א: 'רב לך' הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך" (רש"י (דברים ג כו). "רצונו לומר: טוב הצפון בעולם הבא יותר משתכנס אתה לארץ" (שפתי חכמים שם). מכך ניתן ללמוד שגם כאשר ההנהגה האלוקית נראית כגזירה של מידת הדין, ואינה מובנת לבן אנוש, צפונה בה ברכה נסתרת והטבה ממידת הרחמים. פעמים שהיא נראית מיד, ופעמים שתראה בעתיד ויש שתהיה רק לעולם הבא.
בהפטרה נקרא את נבואת הנחמה של ישעיהו "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ). ישעיהו הוא הנביא אשר בשבת שעברה 'שבת חזון' קראנו את נבואתו על הפורענות החורבן והגלות. הנביא הראשון (אחרי משה רבנו) שהזהיר מפני החורבן יותר ממאה שנה לפני שהתרחש. 'חורבן וגלות' ו'נחמה' שני הפכים ולמרות זאת קיימת זיקה ביניהן: "חטאו בכפלים 'חטא חטאה ירושלים' (איכה א ח), ולקו בכפלים 'כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה' (ישעיה מ ב), ומתנחמים בכפלים 'נחמו נחמו עמי' (שם מ א)" (ילק"ש ישעיהו תמ"ד). יש יחס ישיר בין עוצמת המשבר והאבל של החורבן לבין גודל הנחמה והגאולה שתצמח ממנו. מה'לקו בכפלים' נובע 'מתנחמים בכפלים'. הם שני צדדים של אותה מטבע. שורש תהליכי הגאולה, התיקון, הבנין המחודש והנחמה מצוי בקטסטרופת משבר החורבן. הנביא ישעיהו שמנבא על משבר החורבן הוא זה שמשרה אופטימיות ותקוה שממנו יצמחו בעתיד בנין מחודש ונחמה.
משבר הקורונה משפיע על כל העולם. נגיף בגודל מקרוסקופי מכתיב לעולם שלם כיצד להתנהל, מפיל חללים רבים ופוגע בכלכלת העולם. התבונה האנושית אינה יכולה לענות על השאלה כיצד ומדוע הוא הופיע פתאום. כאנשי אמונה ברור לנו שתופעה בהיקף שכזה אינה מקרית ומאת ד' היא. ואף אנו איננו מתיימרים להיות 'יודעי דעת עליון' להבין מדוע. אנו מכירים את המגבלה של התבונה האנושית בהבנת ההנהגה האלוקית, ונאלצים להודות בענווה ש'מאת ד' היתה זאת היא נפלאת בעיננו'. ה'חזון אי"ש' באר בספרו 'אמונה וביטחון' ש'אמונה' אין משמעה בהכרח שיש לאנושות תעודת ביטוח שבטווח המיידי לא יאונה לה כל רע. אולם היא אמורה לעורר במאמין בקב"ה ביטחון שאין גורלו נתון ביד המקרה. שהקב"ה מנהל את העולם , מה שקורה הוא הדבר הנכון ביותר שצריך לקרות, וגורלו נתון בידיים הטובות ביותר שאפשר. אמונה זו ממלאת אותנו ביטחון אופטימיות ותקוה גם בשעות קשות של משבר. "טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין - בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה - כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר בטחון. ואין הוראה זו בבטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ד' וגמולותיו ית'. אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך" (אמונה ובטחון לחזו"א ב).
להכיר בזכות - להודות ולקחת אחריות
פרשה ומימושה – ואתחנן - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
פרשת 'ואתחנן' פותחת בתחינה של משה רבנו לקב"ה לזכות להיכנס לארץ ישראל: "ואתחנן אל ד' בעת ההוא לאמור: וגו', אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג כג – כה). חכמים דרשו שמשה התפלל על כך לקב"ה תקט"ו תפילות כמנין 'ואתחנן': "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר (דברים ג): 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור', 'ואתחנן' בגימטריא הכי הוי" (דברים רבה יא י). גם לאחר חמש מאות וחמש עשרה תפילות לא זכה משה רבנו להיכנס לארץ, רק להביט בה מרחוק, והוא מצטווה למנות את יהושע שהוא אשר יכניס את עם ישראל לארץ: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה" (שם פס' כח).
מה ניתן ללמוד מפרשתנו, במוצאי ט' באב, השנה, בעיצומה של מערכת בחירות הכוללת הבלטת המפריד בין איש לרעהו, הכפשות הדדיות עד כדי ליבוי שנאה ושיסוי איש באחיו?
קשה לדמיין את הסיטואציה האינטנסיבית של חמש מאות וחמש עשרה תפילות, אולם היא מלמדת עד כמה הכניסה לארץ ישראל היתה יקרה וחשובה למשה רבנו! לא מפאת איזה שהוא צורך אישי וגשמי אלא מבחינה ערכית טהורה: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה רבנו: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו'. (סוטה יד א). ואף על פי כן משה רבנו לא זכה.
ארץ ישראל היא מתנה טובה ויקרה שניתנה לנו ע"י הקב"ה: "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא" (ברכות ה א). משה רבנו לא זכה להכנס לארץ ישראל ולזכות במתנה זו במלואה.
הגמ' מספרת (כתובות קיב א), שכאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל לא רצה להמתין למעבורת כדי לחצות את הנהר. וחצה אותו על גשר חבלים תוך סיכון מסויים וכאשר גער בו צדוקי אחד על כך שהוא מסכן את עצמו ענה לו: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה". 'המקום שלא זכו להכנס אליו משה ואהרון מי מבטיח לי שאני אזכה'. (עי' בירושלמי שביעית פ"ד הל' ז: "רבי זירא עבר במנוי". וב'מראה הפנים' פירש שם: שעבר בבגדיו את מימי הירדן). ואילו אנחנו, בדורנו, זכינו במתנת הארץ. זכינו להיות חלק מתקומת מדינת ישראל והתפתחותה הבלתי נתפסת.
דברים רבים למדתי ואני עדיין לומד מאבי מורי ר' משה שנוולד שיחי' עמו"ש. ניצול שואה אב שכול, מדור הבונים והמייסדים של המדינה ומערכת החינוך הדתית. ב'ימי בין המצרים' השנה הוא לקח איתו כמה אנשים ובהם כמה מנכדיו לסיור ב'יד ושם'. ובספר המבקרים כתב מילות אמונה והודאה לקב"ה על הזכות להינצל ולראות בבנין הארץ ואיחוד ירושלים. רבים מבני משפחתו לא זכו. הוא מבין היטב את גודל המתנה ואת האחריות לשמור עליה מכל משמר! אנו נולדנו לתוך המציאות של קיום המדינה, עם חפשי בארצנו. גם אם נאלצנו להשתתף בלחימה על קיומה, עדיין היא נראית לנו לעיתים כמובנת מאליה כי אנו לא מכירים מציאות אחרת וקשה לנו להשוות. חובה עלינו להתבונן וללמוד כדי להכיר ב'זכות' ובמתנה הגדולה שזיכנו הקב"ה ולהודות לו עליה. 'זכינו' במה שלא זכו משה ואהרון ולא זכו אבות אבותינו בדורות הארוכים של הגלות והסבל. אולם בה במידה עלינו לקחת אחריות ולשמור על מתנה זו מכל משמר.
חכמים הצביעו על כך שדברי תורה: "קשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית" (חגיגה טו א). גם מדינה, ריבונות ועצמאות מדינית הם הישגים שבריריים. קשה לקנותם כ'כלי זהב' וקל לאבדם כ'כלי זכוכית'. בט' באב התאבלנו על אבדנן לפני שנות אלפיים. במה שאנו גרמנו לעצמנו יותר ממה שאוייבנו גרמו לנו. האם למדנו את הלקח?! שאיננו יכולים להתנהל כאילו היא מפלדה ויש לנו 'תעודת ביטוח' לקיומה. כולנו חייבים לקחת אחריות על קיומה, שלא למתוח את החבל יותר מדאי. במיוחד בתקופת בחירות. ויכוחים אידאולוגים כן, הסתה בין איש למפלגת רעהו לא!