הדינמיקה הבלתי נשלטת של אש המחלוקת
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת קורח - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
במלאת עשור לפטירת מו"ר הרב מרדכי אליהו זצ"ל
מחלוקת קרח, שעל שמו קרויה פרשתנו, מהווה מודל היסטורי ל'מחלוקת שאינה לשם שמים' (אבות ה יז). למחלוקת קרח שותפים דתן ואבירם ואליהם מצטרפים מאתיים חמישים איש מקריבי הקטורת. כל אחד וסיבותיו.
המחלוקת מסתיימת בצורה טרגית: דתן ואבירם נבלעים באדמה ובו זמנית נשרפים מקריבי הקטורת " (רש"ר הירש במדבר טז לה). לגבי קרח נחלקו חכמים: האם "קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין (אלא במגפה מת – רש"י)" (סנהדרין קי א). או ש"קרח מן השרופין ומן הבלועין (שנשרפה נשמתו וגוף קיים, ואחר כך נתגלגל עד מקום הבלועין ונבלע – רש"י)" (שם).
מדוע היה שוני בעונשי השותפים במחלוקת?: "מה ראה הכתוב בחמישים ומתאים איש מקריבים הקטרת שנדונו באש? ומה ראה בדתן ואבירם שנדונו במיתה חמורה שירדו חיים שאולה?" (הריב"א במדבר טז לה). המהרש"א ענה: "המאתיים וחמישים איש לא חלקו רק על כהונה של אהרן וכו'. אבל דתן ואבירם חלקו גם על מעלות משה וכו'. ולכך הר"ן איש לא נענשו רק בשריפת נשמה וגוף קיים וכו'. אבל דתן ואבירם חטאו בכל גופם ומאודם וע"כ נבלעו בכל מכל כל וכו'. (ח"א סנהדרין שם).
לדעה שקרח עצמו 'לא מן השרופין ולא מן הבלועים היה': "כי לא חטא כל כך שטעה. כדאמרינן: שראה שלשלת יוחסין הבאה ממנו, ולכך לא נענש בכל זה, אלא שמת במגפה, בעבור שהוציא דבה על משה ואהרן וכו'. ומאן דאמר ש'היה מן הבלועים ומן השרופים' לפי שהוא היה בעל המעשה וחטא הרבים תלוי בו" (שם)
ועוד: "מדותיו של הקב"ה 'מדה כנגד מדה' וכו'. גם בכאן בעונש השריפה היתה מדה כנגד מדה וכו'" (רבנו בחיי שם). מה היתה כאן ה'מידה כנגד מידה'?
ישנה דינמיקה אופיינית להתפשטות מחלוקת ציבורית, בעיקר כשמדובר בנושאים עקרוניים וטעונים. בעוד ש'מחלוקת לשם שמים' היא מחלוקת עניינית, שמטרתה להגיע לאמת, מחלוקת שאינה לשם שמים באה על רקע של אינטרסים אישיים או ציבוריים. פעמים רבות היא מתחילה מאינטרס אישי ואחד מן הצדדים מנסה להפוך אותה למחלוקת ציבורית אידיאולוגית כדי להכריע אותה לצדו. הוא מבקש להעצים את כוחו ואת השפעתו ע"י גיוס דעת הקהל לצדו, ובגיוס תומכים שיצטרפו למחלוקת. פעמים רבות קיימת נטיה להשתמש לשם כך במניפולציות, בהתססה דמגוגית נגד בעלי מחלוקתם, בהוצאת שם רע והפצת ידיעות כזב.
במיוחד הדברים אמורים כאשר המחלוקת היא נגד ההנהגה או על בעלי הסמכות. החולקים נוטים להציג שאין מדובר על ענין אינטרסנטי אישי אלא על ענין ערכי עקרוני או ענין ציבורי והם מבקשים לגייס אנשים נוספים שיצטרפו אליהם למחלוקת ויעצימו את כחם.
הדינמיקה של המחלוקת דומה בצדדים רבים לדינמיקה של התפשטות דליקה במרחב ול'נזקי אש'. האש ניצתת במוקד מסויים והיא נוטה להתפשט למקומות נוספים: "'כי תצא אש' וכו'. פירוש (בב"ק כב:): 'תצא' משמע אפילו יצאה מעצמה. ובא להזהיר שאפילו המדליק בתוך שלו ויצאה מעצמה והזיקה, שחייב, לפי שלא שמר גחלתו, שהאדם חייב לשמור אשו שלא תצא ותזיק, שדרך האש ללכת מעצמה אף על פי שאינו בעל חיים" (החינוך מצוה נו). יש מצבים שבהם האש מוצתת בצורה מבוקרת בכוונה להגביל אותה. אולם היא יוצאת מכלל שליטה ומתפשטת. היא עלולה לשרוף גם דברים שלא היתה כל כוונה לשרוף. לפעמים היא גם מתהפכת כנגד מי שהצית אותה: "והיינו שנמשל נזק מחלוקת לנזק אש וכו'. וכידוע הלשון 'אש המחלוקת', ללמד כי כמו שנזק אש איתא וכו' ש'מועד לאכול בין שראוי לה בין שאין ראוי לה', כך מחלוקת עושה דברים שאינו ראוי מצד השכל, וקולט אנשים יקרים שאינם ראוים לכך" (העמק דבר במדבר שם).
גם במציתי אש המחלוקת יש שסומכים על יכולתם לשלוט בלהבות, ומאבדים שליטה על גובהן ועל התפשטותן. לא פעם היא אף פוגעת בהם כבומרנג.
(הערה: כל נסיון שיוך למחלוקת מסויימת היא על אחריות הקורא).
ענווה ולא פולחן אישיות
פרשה ומימושה – קרח - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
בעיצומו של המשבר עם דתן ואבירם נאמר: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (במדבר טז כה). למרות מעמדו הרם משה רבנו, הענוותן, מחל על כבודו, והלך אל דתן ואבירם כדי לנסות לכבות את אש המחלוקת: "'ויקם משה וילך' - אמר רב אשי: מלמד שאין מחזיקין במחלוקת" (סנהדרין קי א). "כי אלמלא הלך משה להם היו קיימים במחלוקתם, ונסה הוא ללכת להם אולי ישקיע אש המחלוקת. וכו'. שהרי כן עשה משה שמחל על כבודו והלך לבעלי מחלוקתו" (תורה תמימה כאן).
על משה רבנו נאמר: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג). בנוסף לביטויי הענווה בתחום הרוחני והבין אישי ענוותנותו עיצבה את דפוסי מנהיגותו ואת הדרך שבה התמודד עם המשברים הלאומיים במדבר: "אלא משמעות "עניו" שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו" (העמק דבר במדבר יב ג).
כבר בפרוץ המשבר הראשון, משבר השליו והמן, חודש אחרי יציאת מצרים עונה משה בענוותנותו לתלונות העם: "ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז ז). "'ונחנו מה' - מה אנחנו חשובין" (רש"י שם). "וזאת דרך ענוה, כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים! הן אנחנו אין ופועלנו הבל!" (רמב"ן שם). אין באמירה הענוותנית של משה משום התבטלות נגטיבית - אי הכרת הערך העצמי היחודי שלו כנביא שלא קם כמוהו, שרק זה עתה הוציא אותם ממצרים. ואין בה התעלמות ממעמדו כמנהיג מורם מעם שכל הסמכויות והשליטה בידו. "ומשמעות 'עניו' הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד, אלא משמעות 'עניו' שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו" (העמק דבר שם). הענווה היא גישה פוזיטיבית – היא תובנה שמזהה בדייקנות את האמת שמירב הכשרונות, הכוחות והיכולות האנושיות לא נוצרו ע"י האדם בעצמו. הוא קיבל אותם בלידתו כמתת אלוקים. אולם האדם נוטה להתעלם מכך, ולנכס לעצמו את כל כשרונותיו. ולתלות אותם במאמציו ובזכותו. כאילו הוא יצר את עצמו. הענווה היא גישה נחוצה במיוחד לנמצאים בעמדות הנהגה שניתנות להם סמכויות יתר. שלא יטעו לחשוב שהם מורמים מעם ובעלי תכונות על אנושיות, שבגללם הם ראויים לכך. "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח כז): 'ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן, אמר (שמות טז ז): 'ונחנו מה', לדוד, אמר (תהלים כב ז): 'ואנכי תולעת ולא איש'. וכו'" (חולין פט א).
ההתנהלות המנהיגותית של משה באה לידי ביטוי גם במעמד קבלת הפנים ליתרו:של משה אהרון ונכבדי העם: "... ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים" (שמות יח יב). הכתוב מעלים את משה שהוא הדמות העיקרית במעמד: "ומשה היכן הלך? והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד? אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם!" (רש"י שם). משה מחל על כבודו, כמנהיג העם, ומשרת את אורחיו בסעודה שערך לכבוד חותנו! בפשטות אנושית, ללא גינוני כבוד וטכסי שררה.
בהתנהלות הענוותנית של משה רבנו יש גם רובד נוסף. משה רבנו נלחם נגד 'פולחן האישיות'!
לכל אדם יש נטיה אנושית לפתח לעצמו 'פולחן אישיות' להעריץ את עצמו ליחס לעצמו תכונות על, ולהתעלם מחסרונותיו. יש שהנטיה הזו חזקה מאד אצלם, יותר מהנורמה. הם נוטים לחתור לעמדות הנהגה ציבוריות, שבה הם עשויים לזכות להערצה שתחזק להם את פולחן האישיות. פעמים רבות הם יוזמים גינונים וטכסים שמעצימים את פולחן האישיות. מאידך, קיים בציבור צורך נפשי אנושי להנהגה. לסמכות שתקנה לו ביטחון אל מול תחושת חוסר האונים הקיומית בדברים שאינם בשליטתו. לדמויות-על שיוכל לתלות בהם תקווה, להעריצם, לבטוח בהם ולהפקיד בידם את גורלו. על כן קיימת נטיה לייחס למנהיגים תכונות על-אנושיות להמציא אגדות על יכולותיהם הנדירות (שגרעין האמת שלהם קטן עד לא קיים), כדי להצדיק את יחסו אליהם.
'פולחן אישיות' עלול להיות הרסני לציבור ולמנהיג. לציבור - שיתאכזב כשבשעת מבחן יגלה את האמת. ולמנהיג, שכשפולחן האישיות יתעצם הוא עלול להאמין שהוא באמת בעל יכולות על-אנושיות וראוי להערצה. במצב שכזה הוא עלול להאמין שמותר לו 'להרשות לעצמו' דברים שאסורים לאחרים ראויים לו. ומכאן המדרון החלקלק שעלול להוביל להתרסקותו (מזכיר משהו?... על אחריותכם!..).
משה רבנו פועל ככל יכולתו כדי למנוע מהעם ומעצמו את 'פולחן האישיות'.
כנראה שזאת היתה אחת הסיבות להתנגדות הרב קוק זצ"ל ל'דבקות בצדיק' שהתפתחה בחסידות. (אורות ישראל ג ג).
יש לקשור לכך גם את העלמת מקום קבורתו של משה רבנו, כחלק ממורשתו לנצח. כדי שגם אחרי מותו לא יהפוך קברו למוקד עליה לרגל ול'פולחן האישיות': "ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית המקדש ומזבחים ומקטרים שם" (מדרש לקט טוב, פרשת וזאת הברכה).