עולם חדש מתחיל - השינוי מתחיל מבפנים
הפרשה בחיי המעשה – נח – תשפ"א
הרב אליעזר שנוולד
דור המבול הביא את העולם לשפל חסר תקדים. לאחר 'עשרה דורות מאדם הראשון', "השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו יב), "ותמלא הארץ חמס" (שם פס' יא); המין האנושי איבד את אמונתו בד' והתדרדר ל'עבודה זרה', שקע בנהנתנות, זנות והפקרות מינית: "בכל מקום שנאמר במקרא לשון "השחתה" אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה" (סנהדרין נז א), והרס התא המשפחתי: "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" (רש"י שם פס' יב) "מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל" (סנהדרין קח א). דור שהסתאב מבחינה מוסרית וחברתית, בגזל, חמס ושחיתות: "ותמלא הארץ חמס – גזל" (רש"י שם פס' יא.)
לעומת בני דורו נח, "איש צדיק תמים היה בדורותיו" (שם פס' ט) , על כן הוא "מצא חן בעיני ד'" (שם פס' ח). הוא היה האדם היחיד שיכל להיות ה'פרויקטור' ל'תיקון עולם', ולמנוע את המבול והקטסטרופה.
המוקד שסביבו עתיד היה להתנהל מסע התיקון הוא בנית הפגנתית של התיבה ברשות הרבים, ב'כיכר העיר'. בשלב זה התיבה היתה מיצג ויזואלי הפגנתי שנועד להמחיש לעולם מה צפוי לו אם לא יקח את גורלו בידו, ולא יתקן את דרכיו: "ולמה הטריחו בבנין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו: מה זאת לך?! והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו" (רש"י שם פס' יד). ואם פרויקט התיקון יכשל תשמש התיבה כמקלט לשורדי העולם הישן. תהליך הבניה הממושך אכן לווה בנסיונותיו של נח לתקן את אנשי דורו. אולם בני דור המבול שהיו שקועים בשחיתותם, לא שעו לאזהרותיו של נח. הפגנות ב'כיכר העיר' אינן יכולות לחולל תהליכי שינוי משמעותיים. המיצג של התיבה שהוצב ב'כיכר העיר' זכה לקיתונות של לעג ובוז. בני דור המבול לא אפשרו לקטסטרופה לבלבל אותם.
בכך נגזר גורלו של ה'עולם הישן', חסר התקנה, להיחרב עד היסוד. מבול המים מחה אותו. אולם בו זמנית גם שטף טיהר ורענן אותו מטומאתו המסואבת.
מעתה תפקידו של נח הוא לבנות 'עולם חדש' מתוקן ומתקדם מקודמו: "כל מי שנאמר בו 'היה' ראה עולם חדש, וכו', נח וכו'" (בראשית רבה ל ח). "כי 'היה' משמע שנהיה הויה חדשה" (יפה תואר, שם). התיבה הפכה מ'מיצג' מתריע למקלט הישרדות למי שעתיד להיות גרעין ההקמה של 'העולם החדש'. ההתכנסות בתוך התיבה, פנימה, במשך כשנה, אפשר לקיים תהליכי תיקון ו'גמילה' מחוליי ה'עולם הישן': "נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה וכו'. וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה וכו'. ע"י ששימרו יחסיהן זכו להינצל מן התיבה" (ירושלמי תענית א ו). שם, בתיבה, 'עולם חדש' מתחיל: "אמנם נודע מדברי האר"י ז"ל (ב'ליקוטי תורה' פרשה זו) ב'סוד התיבה' הזו כי היא 'סוד הבינה', 'אימא עילאה', שחזר נח בסוד העיבור לשם להתחדש שם, להיעשות כבריה חדשה, בסוד 'עיבור ולידה' וזה סוד שאמרו ז"ל (בראשית רבה ל', ח'): 'נח עולם חדש ראה' – 'עולם חדש' ממש! שנתחדש נעוריו להיכנס בסוד העיבור והלידה" (באר מים חיים לר' חיים מצ'רנוביץ, נח).
כשהושלם התהליך הצטווה נח לצאת מהתיבה, להוולד מחדש, ולהמשיך בבנין העולם החדש: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג א) – זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר: "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה" (בראשית ז א), וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר: "צא מן התיבה" (בראשית רבה לד ו). בכניסה לתיבה נדרשו להפריד, את הגברים: "אתה ובניך" ורק אח"כ הנשים: "ואשתך ונשי בניך אתך". אבל ביציאתם יצאו כמשפחה מאוחדת ומתוקנת: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך".
מהפכות גדולות, שינויים גדולים, ו'עולם חדש' אינם נולדים בחוץ, בכיכרות העיר, ברשות הרבים, בתקשורת, בפוליטיקה וב'מסרים' חיצוניים. מהפכות גדולות , ו'עולם חדש' נולדות בתיבה, בהתכנסות פנימה, בתהליכי עומק של תודעה פנימית אנושית.
היציאה מהתיבה לחיי המעשה
הפרשה בחיי המעשה – פרשת נח - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
תיבת נח היתה מקלט בטוח ושמרה על נח ומשפחתו ועל כל שאר בעלי החיים, מפני המבול והסערה שהתחוללה בחוץ. בתוך התיבה הסגורה, המבודדת והמובדלת, נוצר מיקרוקוסמוס יחודי. במשך שנה, התהווה בו תהליך מעצים של תיקון קלקולי דור המבול, ו'סידרת חינוך' והכנה לקראת היציאה מהתיבה כדי להתחיל עידן חדש של עולם מתוקן: "ולזה היה צריך חינוך שנים עשר חודש, ולהיות נעצרים מתשמיש, ומורגלים בצמצום מזונותיהם, ולהיות ניזונים מידו של אדם ויהיה מוראו עליהם, ולא יטרפו טרף. ואחרי שיהיו מגודלים בחינוך טוב וישר כזה, אז יצאו לאוויר העולם ויחיו הנהגה מיושרה וכמו שאמרו ז"ל שמן המבול ואילך גדרו עובדי כוכבים מן העריות" ('משך חכמה' על בראשית פרק ח פסוק יט).
בתחילת הפרשה מכונה נח "איש צדיק תמים" (בראשית ו ט). על כן הוא "מצא חן בעיני ד'" (שם פס' ז). בזכות צדקותו זכה לשרוד את המבול בתיבה. בתום שנת המבול והתהליך הרוחני המעצים שעבר הצטווה נח לצאת מהתיבה אל העולם החדש (בראשית ח טז). עם צאתו של נח מהתיבה עדיין ניכרה צדקותו, הוא הקים מזבח להודות קב"ה (שם פס' כ), "על טובות שגמלתהו ושהצילהו מהמבול ומצער הבהמות" (צרור המור שם). על המזבח הקריב נח עולות כסוג של תשובה: "לכפר על הרהור הלב ועל חטאתו אשר חטא, לפי שלא התפלל על דורו כמאמרם ז"ל (ברכות יב ע"ב): 'כל מי שיכול לבקש רחמים ואינו מבקש נקרא חוטא'" (שם).
אולם בהמשך הפרשה מוזכרת פעם נוספת יציאתו מהתיבה אל העולם, הפעם בהקשר לכשלונו וירידתו ממעלתו הרוחנית: "ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו'. וַיָּחֶל נח איש האדמה ויטע כרם, וַיֵּשְׁתְּ מן היין וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בתוך אוהלֹה" (בראשית ט יח-כא). את פעולת הנטיעה של הכרם מכנה הכתוב: "ויחל" לא רק מלשון 'התחלה' אלא מלשון 'חילול' –"עשה עצמו חולין" (רש"י שם). הכתוב מתאר את ירידתו הרוחנית 'בהורדתו' מדרגת 'איש צדיק' ל'איש האדמה': "חביב משה מנח. נח משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש האדמה', משה, משנקרא 'איש מצרי' (שמות ב, יט) נקרא 'איש אלקים' (דברים לג, א)" (בראשית רבה, פר' נח, ג). הכינוי 'איש האדמה' בא לומר שהשקיעה האינטנסיבית של נח בחיי האדמה מבחינה מעשית וערכית הפך אותו למי שכל עניינו הוא האדמה ועולם החומר: "ואמרו (שם במדרש רבה) שהיה להוט אחר האדמה" (רמב"ן שם). ירידה זו גררה את התדרדרותו במדרון לשכרות וכל מה שנלווה אליה: "התחיל בפעל בלתי נאות (נטיעת הכרם א.ש.) ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו. כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף. כמו שיקרה בחכמות מהטעות בהתחלה" (ספורנו שם). יש להדגיש שהירידה הרוחנית של נח לא נבעה מחולשתו הרוחנית מעיקרא, וגם לא מכך שההכנה בתיבה לא היתה אפקטיבית דיה אלא מסיבה אחרת. עולם רוחני זקוק להזנה תמידית בדומה לעולם הגוף. השקיעה הממושכת בעולם החומר והאדמה התובעני וההישגי, בתוך מעטפת טכנית נטולת מקורות הזנה רוחניים, גרמה לשחיקת עולמו הרוחני. במקום שצדקותו תשפיע על עולם 'האדמה' - צדקותו נכבשה על ידיה.
באופן עקרוני נח היה מותאם לשלב בין היותו 'איש צדיק' לבין 'איש האדמה': "שקיקותו הפנימית העליונה להתהלך את האלהים התאימה עם נטיותיו לישוב העולם כולו, 'איש צדיק' ו'איש האדמה' יחד בחוברת. כינוסם של שני כשרונות הללו ביחד ההא דבר מפליא, שבדורות יותר טובים היה מבהיק הרבה יותר. אבל הנטיה האדמתית סוף סוף יש לה איזה משקל מכביד וכו'" (הרב קוק זצ"ל שמונה קבצים קובץ ד פט). לבסוף ה'משקל המכביד' של 'הנטיה האדמתית' גבר וזה מה שגרם לירידתו הרוחנית.
בעולם הקבלה והמחשבה הפכה 'תיבת נח' מודל לתהליכים רוחניים אינטנסיביים שלשם התקיימותם יש צורך בהתכנסות מבודדת ומבודלת מהשפעת הסביבה הכללית. תהליכים שנועדו להבשיל ולהשפיע אח"כ ביציאה לעולם. כדוגמא, הזוהר מדמה לתיבת נח את ההתכנסות של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו במערה, שם התרחש תהליך רוחני אינטינסיבי שהביא להתעלות רוחנית מיוחדת במינה, לגילוי הנסתרות ולכתיבת הזוהר: "שלמדנו החסיד רבי משה חיים לוצאטו ז"ל בפירושו ל'אדרא רבה' ('אדיר במרום' דף ז על זוהר בהעלותך קנג ב) מענין המבול ו'תיבת נח'. שדומה לו היה ה'אידרא' דרבי שמעון בר יוחאי ע"ה (ה'אסיפה' של רשב"י ותלמידיו וההתבודדות שלהם במערה א.ש.), שהתיקונים נתקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו (שהתיקונים הרוחניים המיוחדים שהתרחשו ע"י רשב"י ותלמידיו דווקא מתוך ההתבודדות במערה נדמו לתהליכים שהיו בתיבת נח במהלך המבול א.ש.) ע"י גידול בעלי חיים והספקת מזונם, בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם מצד שמידת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם ע"י זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות. אבל כשישלם העולם יצאו חפשי מהמאסר" (הרב קוק זצ"ל 'מוסר אביך' פרק ב א).
"ואם תאמר אם כן מה תועלת יש בתיקונים האלו? (אם הם מתקיימים רק בפנים א.ש.) וכו'. כי בהעשות כל הפעולות הגדולות האלה בפנים, אע"פ שאין הפעולות עצמן יוצאים לחוץ, אך סוף סוף (בסוף התהליך א.ש.) הארה יוצא משם לעשות תיקונים גדולים בכללות הגאולה" (אדיר במרום שם). התהליכים הללו לא נועדו להישאר מסוגרים במערה, נחלת יחידים, אלא לפרוץ החוצה ולהתפשט בעולם.
בסדרת מאמרינו השנה אנו מבקשים לעסוק בע"ה בהתמודדות עם האתגר של יישום 'התורה בחיי המעשה'. מודל התיבה נצרך כדי להמשיג את האתגר הגדול של ההשתלבות בחברה הכללית, שיש בה 'יציאה' מסויימת מ'התיבה' - מתוך המסגרת הדתית העוטפת; מהקהילה, מהישוב הדתי, ממערכת החינוך הדתי, מהישיבה או מהמדרשה, שבהם מתרחשים תהליכי הבנין וההעצמה הרוחנית. ההשתלבות בחברה הכללית, בצבא, באקדמיה, או בעבודה. במקומות שבהם אין מקורות הזנה רוחנית בהיקפים שכאלה מעלים את סיכויי השחיקה הרוחנית ומחייבים לגבש דרכים כדי להתמודד עם האתגר, כיצד נשפיע על העשיה בחברה הכללית ולא נישחק על ידה.
ואף אנו ננסה לתרום לכך את חלקנו.