פעמים שמצווה אחת מתרי"ג המצוות, שקשורה למצב מסויים, פרטני, היא למעשה יסוד ועיקר כללי– ביהדות. כך הוא גם לגבי מצוות מעקה שבפרשתנו, שמתייחסת לחובת בעלי בתים לדאוג לבטיחות הבית ולהתקנת מעקה בטיחות לגג (דברים כב ח): "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו".
הרמב"ם (הלכות רוצח פרק יא א-ג) למד שיש שתי מצוות. מצוות עשה: "לעשות אדם מעקה לגגו", ומצוות לא תעשה על "המניח גגו בלא מעקה", שגורם לסכנת חיים, מנפילה: "ולא תשים דמים בביתך". בהקשר לכך גם קובע הרמב"ם שיש חובה כללית, מן התורה, להסיר כל מפגע בטיחותי שיש בו סכנה ולהגן על שלומם של העוברים ושבים (שם הל' ד'): "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' (דברים ד' ט'): "הישמר לך ושמור נפשך". כך גם דינו של מי שמתרשל בסילוק המפגעים שבאחריותו ומסכן את שלומם של העוברים ושבים (שם): "ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר על "לא תשים דמים".
על פניו נראה שהציוי הוא במישור המעשי, המשקף את האחריות של האדם להסיר מפגעים שברשותו. אולם עיון מעמיק, מלמד שבציוי זה מקופלת סוגיה עקרונית תפיסתית, רחבה וכללית, שהיא מיסודות אמונת התורה, כפי שמבאר ספר החינוך (מצוה תקמו): "משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכו'..אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכו'.., והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע וכו'.. . ואחר שהאל שיעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו".
בעל ספר החינוך מצביע על הדיאלקטיקה לכאורה, שקיימת ביסוד הציוי. מצד אחד אמונה שלימה בקב"ה, וביכולתו להציל את האדם מכל סכנה הנשקפת לו, גם אם האדם מצידו לא ינקוף אצבע. ומצד שני עשיה של האדם, להציל ממפגעים בטיחותיים, משקפת, לכאורה, חסרון באמונה בהשגחה האלקית, והתנהלות שמשמעה, כביכול, שהאדם הוא הפועל הבלעדי, ואם לא יעשה בעצמו, מאומה לא יקרה.
מצוות מעקה משקפת הכרעה של התורה, שאין כאן חסרון באמונה, אלא אדרבה חובה להכיר בכך שהקב"ה אפשר לטבע לפעול על פי חוקיו, ולגרום לנזק ולסכנה. ועל כן המאמין חייב להיזהר, ולפעול ככל יכולתו כדי לסלק מפגעים בטיחותיים. הימנעות מכך נוגדת את התפיסה האמונית של התורה, משום שהיא בבחינת "לסמוך על הנס". (שם): "ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים, אמור, פרשתא ח'): "שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס!". מאידך, התוצאות לא תלויות רק במעשה האדם, ויתכן שדברים שאינם בשליטתו, ישבשו את פעולתו. וכאן באה לידי ביטוי ההשגחה האלקית, שרותמת גם דברים אלה להצלחתו.
מכאן שמצוות מעקה משקפת את תפיסת היסוד האמונית של המאמין, בכל תחומי החיים והעשיה. ההצלחה תלויה בשילוב בין אמונה שלימה ביכולת האלקית, ובין חובה שלא לסמוך על הנס ולהשתדל בכל היכולת. אדרבה מי שאינו משתדל תפיסתו פגומה.
אולם בעל ספר החינוך רואה ב"מצוות מעקה" גם בסיס לתפיסה איסטרטגית ברמה של הביטחון הלאומי, כפי שבאה לידי ביטוי בדרכי ניהול המלחמה על פי התורה. גם שם, במלחמת מצוה, הקב"ה לא הבטיחנו שיעשה לנו ניסים. ולכן עלינו לנהלם בדרך טבעית על פי תורת הקרב (שם): "כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ד' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי. וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה". (וכן הוא ברמב"ן וברבנו בחיי)
מכאן שהתפיסה האסטרטגית והבטחונית של התורה, של האמונה והביטחון הלאומי, היא שילוב של אמונה בקב"ה עם ניהול איסטרטגיה רבתי. מצד אחד עלינו לפעול על פי כל הכללים והנתונים העובדתיים ובשימוש בכלים שהקידמה מאפשרת, בהערכות מצב לזהוי מגמות, ולפעול בטווחים קצרים וארוכים, כמו בכל אומה מתוקנת. אולם יש גם כוחות שאינם בשליטתינו, שפועלים כנגדנו, והם עלולים לטרפד את פעולותינו, ובכך אנו שמים יהבנו ומבטחנו בד'.
איננו סומכים על הנס, אבל מאמינים בו!