להכיר בזכות - להודות ולקחת אחריות
פרשה ומימושה – ואתחנן - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
פרשת 'ואתחנן' פותחת בתחינה של משה רבנו לקב"ה לזכות להיכנס לארץ ישראל: "ואתחנן אל ד' בעת ההוא לאמור: וגו', אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג כג – כה). חכמים דרשו שמשה התפלל על כך לקב"ה תקט"ו תפילות כמנין 'ואתחנן': "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר (דברים ג): 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור', 'ואתחנן' בגימטריא הכי הוי" (דברים רבה יא י). גם לאחר חמש מאות וחמש עשרה תפילות לא זכה משה רבנו להיכנס לארץ, רק להביט בה מרחוק, והוא מצטווה למנות את יהושע שהוא אשר יכניס את עם ישראל לארץ: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה" (שם פס' כח).
מה ניתן ללמוד מפרשתנו, במוצאי ט' באב, השנה, בעיצומה של מערכת בחירות הכוללת הבלטת המפריד בין איש לרעהו, הכפשות הדדיות עד כדי ליבוי שנאה ושיסוי איש באחיו?
קשה לדמיין את הסיטואציה האינטנסיבית של חמש מאות וחמש עשרה תפילות, אולם היא מלמדת עד כמה הכניסה לארץ ישראל היתה יקרה וחשובה למשה רבנו! לא מפאת איזה שהוא צורך אישי וגשמי אלא מבחינה ערכית טהורה: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה רבנו: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו'. (סוטה יד א). ואף על פי כן משה רבנו לא זכה.
ארץ ישראל היא מתנה טובה ויקרה שניתנה לנו ע"י הקב"ה: "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא" (ברכות ה א). משה רבנו לא זכה להכנס לארץ ישראל ולזכות במתנה זו במלואה.
הגמ' מספרת (כתובות קיב א), שכאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל לא רצה להמתין למעבורת כדי לחצות את הנהר. וחצה אותו על גשר חבלים תוך סיכון מסויים וכאשר גער בו צדוקי אחד על כך שהוא מסכן את עצמו ענה לו: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה". 'המקום שלא זכו להכנס אליו משה ואהרון מי מבטיח לי שאני אזכה'. (עי' בירושלמי שביעית פ"ד הל' ז: "רבי זירא עבר במנוי". וב'מראה הפנים' פירש שם: שעבר בבגדיו את מימי הירדן). ואילו אנחנו, בדורנו, זכינו במתנת הארץ. זכינו להיות חלק מתקומת מדינת ישראל והתפתחותה הבלתי נתפסת.
דברים רבים למדתי ואני עדיין לומד מאבי מורי ר' משה שנוולד שיחי' עמו"ש. ניצול שואה אב שכול, מדור הבונים והמייסדים של המדינה ומערכת החינוך הדתית. ב'ימי בין המצרים' השנה הוא לקח איתו כמה אנשים ובהם כמה מנכדיו לסיור ב'יד ושם'. ובספר המבקרים כתב מילות אמונה והודאה לקב"ה על הזכות להינצל ולראות בבנין הארץ ואיחוד ירושלים. רבים מבני משפחתו לא זכו. הוא מבין היטב את גודל המתנה ואת האחריות לשמור עליה מכל משמר! אנו נולדנו לתוך המציאות של קיום המדינה, עם חפשי בארצנו. גם אם נאלצנו להשתתף בלחימה על קיומה, עדיין היא נראית לנו לעיתים כמובנת מאליה כי אנו לא מכירים מציאות אחרת וקשה לנו להשוות. חובה עלינו להתבונן וללמוד כדי להכיר ב'זכות' ובמתנה הגדולה שזיכנו הקב"ה ולהודות לו עליה. 'זכינו' במה שלא זכו משה ואהרון ולא זכו אבות אבותינו בדורות הארוכים של הגלות והסבל. אולם בה במידה עלינו לקחת אחריות ולשמור על מתנה זו מכל משמר.
חכמים הצביעו על כך שדברי תורה: "קשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית" (חגיגה טו א). גם מדינה, ריבונות ועצמאות מדינית הם הישגים שבריריים. קשה לקנותם כ'כלי זהב' וקל לאבדם כ'כלי זכוכית'. בט' באב התאבלנו על אבדנן לפני שנות אלפיים. במה שאנו גרמנו לעצמנו יותר ממה שאוייבנו גרמו לנו. האם למדנו את הלקח?! שאיננו יכולים להתנהל כאילו היא מפלדה ויש לנו 'תעודת ביטוח' לקיומה. כולנו חייבים לקחת אחריות על קיומה, שלא למתוח את החבל יותר מדאי. במיוחד בתקופת בחירות. ויכוחים אידאולוגים כן, הסתה בין איש למפלגת רעהו לא!