שינוי בהנהגה בתקופה של שינוי הסטורי
פרשה ומימושה – פרשת שמות – ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד
הרב אליעזר חיים שנוולד
מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.
ספר שמות פותח במעבר של עם ישראל ממשפחה לעם, ובשינוי ההיסטורי שמתרחש במצרים, בשקיעה של עם ישראל מחרות לשעבוד למצרים, שהיתה אז אימפריה רבת עוצמה. וההחרפה ההדרגתית של השעבוד, וגזרותיו: "שמיד שנפטר יעקב התחילו לשעבד בהם מעט" (דעת זקנים בראשית מז כח), למרות שיוסף היה עדיין משנה למלך (שם). תהליך השעבוד המדורג הובל ע"י המצרים כמזימה מתוחכמת, כדי לרכך את ההתנגדות של עם ישראל, לנרמל את השעבוד ולהופכו להרגל: "שכשנפטר יעקב התחילו לשעבדן בשכר ולאחר מיתת השבטים התחילו לשעבדן בחנם. אי נמי כשמת יעקב נשתעבדו בהן בפה רך ובמות השבטים בפרך" (הרע"ב שם). יתכן שאף ההנהגה לא הבחינה בכך.
עם ישראל נאנק תחת עול השעבוד, והיה במשבר גדול וייאוש סופני. גם הנהגתו היתה חסרת אונים: "עמרם גדול הדור היה כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" אמר לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו! עמדו כולן וגירשו את נשותיהן! אמרה לו בתו: אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות וכו'" (סוטה יב א).
ההנהגה הקיימת לא התאימה להנהיג את העם במצב המשברי שנוצר, ולהוביל אותו לשחרור מהשעבוד וליציאה ממצרים. נדרשה הנהגה מסוג אחר! היה צורך לחולל שינוי בהנהגה!
התורה מתארת את ההתגלות של הקב"ה למשה רבנו בסנה, ואת הדרישה למנותו כשליח וכמנהיג של העם בזמן המשבר הגדול, כדי להוביל את תהליך השחרור מעבדות לחרות לעמוד כנגד האימפריה המצרית. משה רבנו נרתע מגודל השליחות וחשש שלא יזכה לאמון העם: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ד'" (שמות ד א). עפ"י חז"ל הקב"ה 'נזף' בו על הטלת הספק באמון העם: "אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין" (שבת צז א).
אולם מאידך ניתן 'לסנגר' על משה רבנו. לחששו היה על מה להסתמך. מינויו הוא בלתי צפוי, הוא אינו מוכר לעם די הצורך, ואינו ידוע כדמות מובילה שניתן לסמוך עליה כהנהגה, ובזמן משבר היסטורי, ובהתמודדות מול האימפריה המצרית רבת העוצמה על אחת כמה וכמה: "והנה משום שלא היו יודעים את משה לגדול בתורה המסורה להם מן האבות, וגם לא נודע בקדושה וחסידות, שהרי היה בנעוריו גדל בפלטין של פרעה ועוסק בחכמות חיצוניות, ומלובש ומדבר כמצרי, וכו'. ולפי דעות בני האדם היה ראוי יותר שיתראה ה' לאהרון קדוש ד' שהיה נביא עוד במצרים, וכו'. וזאת היתה טענת משה רבינו שיאמרו ישראל 'לא נראה אליך ד''. (הנצי"ב 'אחרית כראשית' 'הסכמה' לספר "ילקוט א"י").
בחירת משה ולא באהרון, מלמדת שלפעמים בשעת משבר ושינויים היסטוריים, יש צורך במנהיגות מסוג אחר, שתתן מענה לאתגרים החדשים ותשיב את התקוה. אולם יש כאלה שדווקא בשעה זו נושאים עיניים בתקוה למנהיגות הקיימת והמוכרת, בצפייה שהיא שתתן מענה מנהיגותי למצב המשתנה. תקווה שעלולה לנחול אכזבה משום שכשהשתנה המצב, ו"מה שהיה הוא לא מה שיהיה", המנהיגות הקיימת כבר אינה מתאימה. בשעה של שינוי נדרשת מנהיגות שונה שמותאמת למאפיינים של השינויים והזמן "פרנס לפי דורו" (ערכין יז א). זה הזמן למנהיגים חדשים. אף כאלה שלפני כן היו אנשים אנונימיים. אולם אז ישנם אנשים חשדניים שמעלים ספקות בהתאמתם להנהגה, משום שהם לא היו מוכרים להם עד כה.
על כן נדרש הקב"ה לתת בידו של משה 'אות' שיבטא את מהות ה'מהפך' המתבקש בהנהגה, ויורה על התאמתו: "ועל זה הראה הקב"ה אות המטה שנהפך לנחש. והיה ראש המטה לראש הנחש וקצה המטה לזנב הנחש. וציווהו ה' לאחוז בזנבו ונתהפך למטה, והיה ראוי להיות שוב קצה המטה מה שאין מקום לתופשו כך בכפו, אבל לא כן היה, אלא 'ויהי למטה בכפו', היינו שנתהפך קצה המטה להיות לראש המטה וכדרך שתופשים המטה בכף. ובזה, הראה שאף על פי שאינך כדאי בעיניהם אלא להיות זנב לאריות. מכל מקום בזכות האבות נהפך משה רבנו ראש מנהיגי הדור שהוא משל ל'מטה' ו'שבט'" (הנצי"ב שם, ובהע"ד).