חכמה להטיב או להרע

הפרשה בחיי המעשה – ויקהל - שקלים תשפ"ב

הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין

שאלתי איש תקשורת בכיר על התופעה של ראיונות תקשורתיים חוזרים ונשנים, מחבקים ומלטפים, עם דמויות מסויימות שמיוחסת להם התנהגות מפוקפקת מבחינה מוסרית. ותשובתו: 'אומר לך מהו הפרופיל של מרואיינים מוצלחים: אנשים שיודעים לספר סיפור מעניין (גם אם הוא 'צהוב'), אנשים חכמים ושנונים בעלי כושר ביטוי טוב, שנראים טוב מבעד למסך'. אולם האם אין מקום להבחין אבחנה בין אנשים שהם מודל חיובי לחיקוי לבין אלה שלא, ובין החכמים להטיב לחכמים להרע?!

משחר  האנושות האדם העריך חכמה ושנינות, וכיבד  אנשים חכמים. האדם ביקש לעמוד על סוד כוחה ויתרונה של החכמה מבין כל שאר התכונות האנושיות. מסתבר שהחכם משרה בטחון על הסובבים, ש'אפשר לסמוך עליו', במיוחד כשמדובר על מנהיגים, 'כי הם חכמים ויודעים מה הם עושים'. אף שלמה המלך, כאשר נשאל מאת הקב"ה מה היה רוצה שינתן לו ביקש חכמה: "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע". (מל"א ג ט). והקב"ה מברך אותו על בחירה זו בברכה שאין למעלה ממנה, שתהיה חכמתו גדולה מכל האדם: "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט. הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ" (מל"א ג יא-יב). האם החכמה או המִשׂכַּל (אינטליגנציה) היא תכונה מולדת ומתת אלוקים (ואף במידה מסויימת תורשתית) ואין לשייך אותה לעולם המוסרי, או שבמידה מסויימת היא גם מיומנות נרכשת כתוצאה מעמל של למידה ופיתוח הידע, ולכן יש מקום לבחון אותה מבחינה מוסרית? את התוצאות לאור ההשקעה והעמל?!

בעשורים האחרונים מרבים להשתמש במונח מִשׂכַּל – אינטליגנציה כדי לציין את חכמתו של האדם, ואף נקבעו אמות מידה ומבחן כדי לדרג את רמתה ('מנת משכל', מבחני IQ), ובאמצעותה לנסות לנבא התאמה של אנשים לסוגי תפקידים ומקצועות. אולם כבר במאה הקודמת הבחינו שישנן כמה סוגים שונים של חכמה ואינטליגנציה, ושאינטליגנציה שכלית מפותחת אינה ערובה לרמתן של שאר האינטליגנציות, הרגשית והחברתית  (הווארד גרדנר מנה שמונה סוגים שונים), ושישנה הבדלה בין חכמה של מחשבה והבנה לבין חכמת המעשה והיצירה. וללא ספק שהיא אינה ערובה לכך שתהיה חכמה להיטיב ולא  להרע. החכמה המשובחת היא זו שיש בה מכל הסוגים גם יחד.

ההיסטוריה האנושית יודעת להצביע על אנשים שבחכמתם הרבה הועילו לאנושות, ומנגד כאלה  שניצלו את חכמתם ועורמתם להרע, לנצל אחרים  לטובת עצמם, להונות אותם, ועוד. אנו מצווים לזכור את השואה הנוראה של עמנו ע"י הגרמנים, ולזכור גם שהם נחשבו לעם חכם ותרבותי ביותר מכל עמי אירופה, אולם בשנאתם ליהודים ניצלו את 'חכמתם' ודייקנותם המקצועית כדי להמיט עלינו שואה.

ביהדות ישנו קשר עמוק בין מבחן החכמה של האדם ובין מבחן המוסריות שלו: "הֵן יִרְאַת ד' הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה" (איוב כח כח). זוהי ה'חכמה' האולטימטיבית: "שכן בלשון יוני קורין ל'אחת' – 'הן'" (שבת לא א) היא תוצאה מתכללת של כל שאר החכמות: "שכל החכמות הן הצעות והכנות להם" (מוסר אביך א א). היא סוג של אינטליגנציה רוחנית יחודית.

בפרשת ויקהל אנחנו ממשיכים לעסוק בבנית המשכן, השנה היא גם שבת שקלים שאנו מזכירים במפטיר את תרומת מחצית השקל השנתית שממנה היו מקריבים את הקרבנות במקדש.

בפרשת בנית המשכן מזכירה התורה פעמים רבות את 'חכמת' העוסקים במלאכה. ביטוי לחכמה מיוחדת שגויסה לאחת היצירות המופלאות בתבל שהוקמה אי פעם. התורה גם חוזרת על מטבע לשון יחודית:"חכם לב" (למרות שהחכמה היא במח והרגש הוא בלב). בהקשר לכך עסקו חכמים בביאור מושג החכמה על כל צדדיה.

הרמב"ם הקדיש פרק שלם בחתימת 'המורה' לברור הסוגים השונים של ה'חכמה': "א. השגת האמיתות (שכלית) אשר תכלית כוונתם השגתו יתברך שמו, וכו'. ב. ידיעת המלאכות אי זו מלאכה שתהיה, "וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ" (שמות לה י), "וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ" (שמות לה כה) וכו'. ג. קנות מעלות המדות (מוסרית) וכו'. ד. הערמה והתחבולה וכו' ומזה הענין: "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ירמיהו ד כב)" (מו"נ ג ל"ד). מכאן שבפרשתנו 'חכמת הלב' היא 'חכמת מעשה' מקצועית ברמה גבוהה. ושאחד מחלקי החכמה היא העורמה והחכמה להרע.

מעייני זמננו הסבירו את המושג 'חכמי לב' שמדובר בסוג של 'אינטליגנציה רגשית' שנדרשה למובילי בנין המשכן. ואילו הרמב"ן מפרש שמדובר על חכמה יחודית ומתכללת: "הוא פלא שיימצא בהם אדם חכם גדול בכסף ובזהב ובחרושת אבן ועץ וחושב ורוקם ואורג" (רמב"ן שמות לא ב). היא כוללת ומשלבת גם היבטים רוחניים עליונים: "ועוד: שהוא חכם גדול בחכמה ובתבונה ובדעה להבין סוד המשכן וכל כליו ואל מה ירמוזו" (שם).

ואנו הבונים בלבבנו את מקדשנו הפנימי, נדרשים לחכמה רבה ומתכללת של יראת השם: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ד' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יד' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ד' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (דברים י יב).