דרוש מבוגר אחראי לשימור ההסכמה הלאומית

פרשה ומימושה – פרשת ויגש תשפ"ד –ומלחמת 'חרבות הברזל' 

הרב אליעזר חיים שנוולד

מוקדש לע"נ החייל שלנו רס"ב עזריה יחזקאל הי"ד חייל המילואים הקרבי המבוגר ביותר שנפל במלחמה, להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

ההצלחה במלחמת 'חרבות הברזל' תלויה במידה שתישמר ההסכמה הלאומית הגורפת על מטרותיה. 'הסכמה לאומית' היא מרכיב אסטרטגי חשוב ביותר ב'ביטחון הלאומי', ונחוצה ביותר בעת מלחמה. בלעדיה צבא העם לא ימצה את יכולותיו ולא ישיג ניצחון. אולם גם הקיום הלאומי בזמן שגרה תלוי ב'הסכמה לאומית' בין החלקים השונים בחברה. בה תלויה מידת הנכונות של האזרחים להירתם למען משימות לאומיות, פיתוח, בנין הארץ, התעצמות  והצלחת המדינה. מעל לכל דרושה 'הסכמה לאומית' בסוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת. זהו צורך קיומי משום שהיעדר הסכמה בסוגיות אלה עלולה לפרום את המרקם הלאומי, ולגרום לקרע, גם אם בסוגיות אחרות קיימת הסכמה.

אולם כיצד יוצרים 'הסכמה לאומית' סביב סוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת ברמה הלאומית? מהי השיטה המוסכמת שבאמצעותה מגבשים הכרעות בנושאים אלה?

חברה דמוקרטית מקדשת את זכות חופש הביטוי ויכולתו של כל אחד להביע את דעתו. כל אחד שווה לחברו ביכולתו להכריע ואין אחד שדעתו נחשבת יותר מזולתו. יסוד הקיום של חברה דמוקרטית היא שהכרעות מתקבלות ע"י 'רוב'. 'הסכמה לאומית' בסוגיות עקרוניות השנויות במחלוקת אמורות להיות מוכרעות בהסכמה ע"י הידברות בין הצדדים, או ע"י הרוב, בכנסת, בבחירות, או ב'משאל עם'. אולם לעיתים ישנה מחלוקת גם על העיקרון הזה, משום שיש המבקשים שסוגיות עקרוניות יוכרעו ב'רוב רגיל' ויש המתעקשים שהן יוכרעו רק ע"י 'רוב מיוחס', משום ש'רוב רגיל' מושג, לעיתים, באופן אקראי. מיום עלותו של עם ישראל על במת ההיסטוריה, וגיבושו לעם, הוא התגלה כ'עם קשה עורף', עם של דעתנים. לכל אחד דעה משלו והוא מתעקש עליה, במקרים רבים ללא נכונות להתפשר. דרוש 'מבוגר אחראי' המקובל על הצדדים כדי שישיג הסכמה בינהם.

במשך חודשים רבים שלפני המלחמה היתה מחלוקת ציבורית קשה שהלכה והסלימה, ואיימה לקרוע את האומה לכדי 'מלחמת אחים'. מעבר לנושאים הנושאים העקרוניים שהיו שנויים במחלוקת, היה גם ערעור על האופן בו ניתן להגיע ל'הסכמה לאומית' והדרך להגיע להכרעה בסוגיות העקרוניות השנויות במחלוקת. היו שערערו על הלגיטימציה של נציגי הרוב בכנסת להכריע בהם.

אויבינו השטניים ודובריהם טענו שהמחלוקת בעם, ותופעת הסרבנות, התפרשה אצלם כחולשה וכשעת כושר להוציא לפועל את ההתקפה הברברית לה התכוננו כמה שנים. במקרה זה ניתן להאמין להם, למרות שבדרך ככלל לא ניתן לסמוך על אמינותם.

האסון הכבד שנגרם לנו בשבת שמחת תורה, גרם את ההיפך! ויצר 'הסכמה לאומית' סביב הצורך לצאת למלחמה קיומית להשמדתם. חיילים ומפקדים מכל קצוות הקשת החברתית ומכל המגזרים נלחמים יחד כתף אל כתף, ומוכנים למסור את נפשם כדי להשיג את הניצחון. כולנו מקוים שהיא תישמר גם בתום המלחמה. לשם כך דרוש 'מבוגר אחראי', איש או קבוצה, שישכילו ליצור את התנאים לשימור ה'הסכמה הלאומית'.    

ברגע השיא בפרשתנו יוסף חושף את זהותו האמיתית בפני אחיו: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (בראשית מה ג). "יראו ודאגו על אשר עשו לו" (חזקוני שם). האחים המבוהלים חששו שהוא ינצל את מעמדו כדי להעניש אותם על מכירתו. יוסף הוא האח 'המבוגר האחראי' וכלל לא מעלה על דעתו לפגוע באחיו, למרות המחלוקת והסבל שגרמו לו. הוא ראה במכירה את יד ההשגחה שכיוונה אותו למילוי שליחותו. אולם לכל אורך הדרך הוא לא מצליח להפיג את חששם: "והיו אחיו סבורים ששוטמם כשם שעשו לו לו ישטמנו יוסף (שם נ' ט"ו) ולא עשה להם כן אלא פרע להם טובות תחת רעות" (פסיקתא רבתי יג). לאחר מיתת יעקב עולה חששם שנית: "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ" (בראשית נ טו). "שמא יטור לנו איבה" (אבן עזרא שם).

זאת הסיבה שעוד לפני ירידת המשפחה מצרימה שולח יעקב דווקא את יהודה, שמקובל על יוסף, וממנה אותו כ'מבוגר אחראי' ליצור 'הסכמה' בין יוסף לאחים ולמנוע מחלוקת: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה" (בראשית מו כח). "לפי שיהודה היה חביב על יוסף מכל השבטים. שכיון שנמצא הגביע באמתחת בנימין לא נתן אחד מהם נפשו להצילו אלא יהודה" ('לקח טוב' מו כח).