מעגלים של תקוה ואמונה

הפרשה בחיי המעשה - ויגש – עשרה בטבת ויום הקדיש הכללי תשפ"ב

הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין 

החיים מזמנים לאדם מצבים שונים, חלקם מוצלחים שבהם האדם חווה 'הארת פנים' והם מביאים לאדם שמחה ואושר ונותנים לו כח ותעצומות נפש להמשך, וחלקם לא מוצלחים ומאתגרים אשר משרים על האדם עצב ותסכול ולעיתים אף יאוש ודכאון אשר עלולים לגרום לו לשקוע באדישות ולאבד את התקוה, את הכח ותעצומות הנפש להתמודד ולהתקדם. במצבים שכאלה האדם יכול לשאוב כח מהתקווה ומהאמונה, מהציפיה שבעתיד המצב ישתנה. התקווה והאמונה גם מחזירים את הכח לעשות ולפעול רוחנית ומעשית, כדי לשנות את המצב ולא לשקוע בחושך היאוש. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהלים צב ג) – כאשר חושך הצרות מתגבר האמונה והתקווה מאירים את החושך באור מחזק ומעצים.

פעמים שהאדם יוצר תקוות שוא, היא אמנם עשויה לעודד את האדם ולתת לו כח אולם היא עלולה להתברר בהמשך ככוזבת ולייאש עוד יותר. תקווה אמיתית תלויה באמונה בקב"ה שביכולתו לחולל שינוי: "ולא יתיאש מלקוות אל ד׳ בכל מעשיו ליראת עונותיו, כי השגחת ה׳ תמשך תמיד על המיחלים אליו" (ספר העיקרים ד מח). ויש והאדם זוכה שתקוותו מתגשמת והמעגל נסגר.

יסוד התקוה בנפש הבריאה של האדם שבעת צרה היא מקווה לטוב ולשינוי ומדרבנת את העדם לעשות לשם כך ככל יכולתו. אולם יש והיאוש גובר עליה ומדכא את נטייתה.

גם בחיי האומה ישנן תקופות מוצלחות של 'הארת פנים' והאומה חווה הצלחות שגשוג ושלוה, ויש גם תקופות של כשלונות, חורבן, גלות, צרות, רדיפות ו'הסתר פנים'. בתקופות הללו האומה היתה זקוקה לתקוה ואמונה ול'ציפיה לישועה' (שבת לא א) שיעודדו אותה לקום ולפעול, רוחנית ומעשית, כדי לשנות את המצב ככל יכולתה. "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית. מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה" (מתוך מגילת העצמאות). לא בכדי להמנון התקומה של המדינה נבחרה 'התקוה' – "עוד לא אבדה תקוותנו, התקוה בת שנות אלפיים..." (למרות שמרן הרב קוק זצ"ל העדיף את המנון ה'אמונה' שחיבר: "לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה לשוב לארץ קדשנו עיר בה דוד חנה") והחלוצים שרו: "פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת תִּתְגַּשֵּׁמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת". לאחר הגלות הארוכה והחורבן הנורא בשואה, זכינו בדורנו לראות את תחילת הסגירה של המעגל; 'קיבוץ גלויות', הקמת המדינה ועצמאות, הקמת צה"ל ונצחונות מופלאים במלחמות על קיומנו, התחדשות עולם התורה בהיקפים אדירים, מובילות עולמית והישגים חסרי תקדים בכל התחומים.

בפרשתנו אנו קוראים על סגירת כמה מעגלים של תקוה: התקוה של יהודה שניגש ומתייצב לפני יוסף, בתקוה שיצליח לשחרר את בנימין ולעמוד בהבטחתו ליעקב, להשיבו הביתה. התקוה התממשה, בנימין שוחרר, והמעגל נסגר.

התקוה של יוסף לראות בהתקיימות חלומותיו. בזכות תקוותו ואמונתו הוא שרד את ההתמודדות הקשה שהיתה לו בחשכת בור הכלא המצרי (13 שנים) שם לא היו שביבי אור בקצה המנהרה רק אור התקוה. התקווה התממשה. יוסף מלך במצרים, אחיו משתחוים לו וגם אביו בא אחריו למצרים. והמעגל נסגר. "אבל היה רואה כי השתחוויית אחיו לו וגם אביו וכל זרעו איתו אי אפשר להיות בארצם והיה מקוה להיותו שם במצרים בראותו הצלחתו הגדולה שם, וכל שכן אחרי ששמע חלום פרעה שנתברר לו כי יבואו כולם שמה ויתקיימו כל חלומותיו" (רמב"ן בראשית מב ט).

והתקוה של יעקב אחרי שנים רבות של שכול געגוע ותקוה, הוא סוף סוף פוגש את בנו אהובו יוסף. והמעגל נסגר. "ועוד הוציאו חז"ל מלת 'שבר' לענין אחר והוא מלשון 'שבר ותקוה', וזהו שדרשו (בראשית רבה צא, ו) וירא יעקב, מהו וירא ראה באספקלריא של קודש שיש לו עוד שבר במצרים תקוה. ולא היתה נבואה ממש שיודיענו בפירוש שהוא יוסף" (רבנו בחיי בראשית מב א).   

ימי החנוכה, שזה עתה נסתיימו גם הם מדגישים לנו את מורשת נצחון אור התקוה את חושך היאוש. את עוצמת התקוה של בני חשמונאי להצליח לנצח את היוונים וההתייוונות למרות יתרונם הניכר. גם שם המעגל נסגר.   

לכן גם בעת צרה גדולה אסור לאבד את התקוה: "וכי תמצאן אותו צרות רבות ורעות יחזיק בתומתו ויוסיף אומץ לקוות אל השם, ויחשוב בלבו וידע וישכיל כי אין מעכב ביד השם מלתת את שאלתו ולעשות את בקשתו, כי יכלתו בלתי בעל תכלית ויש לאל ידו להוציאו מצרה לרוחה כרחמיו וכרוב חסדיו שהם בלתי בעלי תכלית, ובזה יוסיף לקוות אל השם" (ספר העיקרים שם).

"ואל זה רמז המשורר באמרו: "קוה אל ד׳ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד׳", הנה באר שהתקוה סבת החוזק, והחוזק סבה לקוות יותר" (שם ד מט)