הבטחה שלטונית צריך לקיים

הרב אליעזר שנוולד

הפרשה בחיי המעשה – ויגש – תשפ"א  

בתחילת פרשתנו פונה יהודה ליוסף בניסיון לשנות את הגזירה ולשחרר את בנימין: "ויגש אליו יהודה ויאמר: בי אדני! ידבר נא עבדך דבר באזני אדני! ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מד יח). על פי חז"ל מדובר בפניה 'דפלומטית' - דו משמעית שיש בה בקשה, אך גם ביקורת ותביעה: "'כי כמוך כפרעה' - מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן. וכי זו היא שימת עין שאמרת לשום עינך עליו" (רש"י שם עפ"י ב"ר צג ו). כשדרשת שנביא בפניך את בנימין מבית אביו, למרות ההשלכות שיש לכך על אבינו הזקן, אתה אמרת שזה רק כדי לראותו, לוודא שְכֵּנִים אנחנו (לקמן פס' כא), ואמירה של שליט היא הבטחה! וכעת אינך עומד בהבטחתך!  בדרך מניפולטיבית הבאת למאסרו, והנך מונע ממנו לשוב אל ביתו ואל אביו?! יש כאן ביקורת על כך שהוא ופרעה כשליטים נדרשו לעמוד בדברם בצורה דקדקנית ולקיים את הבטחותיהם.

כך גם לגבי ההבטחה השלטונית של פרעה לכל עמי האזור; שכל מי שירצה לרכוש אוכל ממצרים באופן חופשי ובטוח, ומובטח לו שלא יעצר אלא יוכל לחזור לביתו לשלום: "ועוד פרעה הכריז בכל ארצו כל מי שיבא לשבור בר, ביאתו והליכתו לשלום! היינו מבטיח ואינו עושה" (חזקוני שם). "והבטיח שכל הבאים לשבור בר יבואו בטוחים, ואלו נתפשו כמרגלים" (פירוש הרע"ב שם). לא רק הפרת ההבטחה של פרעה היתה כאן אלא גם 'תפירת תיק' ל'אחים' באשמת שווא של עבירות בטחוניות ונסיון ריגול, כדי לכלוא אותם.

התביעה מבעל השררה ומבעל תפקיד שלטוני לעמוד בדיבורו ובהבטחתו, גם כשאינה בכתב, הינה דרישה מוסרית שמעוגנת בחוק, במדינות רבות, משום שהיא הבסיס לאמון הציבור במנהיגיו ובמערכות השלטון.

לדרישה זו גם ביטויים חשובים בהלכה. הגמ' מניחה כהנחת מוצא: "מלכותא שאני דלא הדרא ביה! (דין ההבטחה של המלכות, שונה משום שמלכות אינה חוזרת מהבטחותיה א.ש.),

כך גם לגבי נציגי הציבור בעלי הסמכות, עליהם לקיים הבטחותיהם גם אם נאמרו בעל פה ולא נחתמו בחוזה (שו"ת הרא"ש סי' ו'  יט, כא).

היחיד יכול להיות בטוח שההבטחה של בעלי הסמכות תקויים כיון ש"שאין דרך הצבור להשטות" (שו"ת הריב"ש, סי' תעו. הובא ברמ"א, חו"מ, סי' פא, ס"א).

שאלה זו גם עמדה למבחן בערעור שהובא לפני בית הדין הרבני הגדול בסוגיה פוליטית. כאשר נוצרה מחלוקת בדבר הבטחה שניתנה לביצוע רוטציה בין מפלגות המפד"ל ואגודת ישראל ברחובות: "פרנסי ציבור בשליחותם בעניני הציבור, אל להם להשתמש בטענות שהתחייבויות אשר הם קבלום עליהם, אינן מחייבות, הואיל ולפי הדין יש ערעור בתוקפם. דיבור והתחייבות, ובעניני ציבור במיוחד, הם דברים שבקדושה, אשר יש לשמרם ולקיימם במלוא הכוונה כלשונם וכרוחם, וחלילה לחללם" (ערעור תשכ"ז/96, פד"ר ו, 176 ,173).

גם במשפט האזרחי בישראל נקבע שהתחייבות שלטונית יש לקיים:  ״הבטחה שניתנה על־ידי בעל שררה בגדר סמכותו החוקית, בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי והצד השני מקבל אותה בצורה זו, ההגינות הציבורית דורשת שההבטחה תקוים הלכה למעשה, כאשר בכוחו של המבטיח למלא אחריה, אפילו  לא שינה האזרח את מצבו לרעה בעקבות ההבטחה״, והוא — ״באין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה״ (השופט ברנזון בג"צ סאי-טקס)

מנגד, התופעה שאנשים שמייצגים את השלטון מבטיחים, היא נוכחת אצלנו כבר מימיה הראשונים של המדינה, כאמירה של שר אוצר שאמר: "הבטחתי אבל לא הבטחתי שאקיים".

לימים גם היו הבטחות שלא רק שלא קויימו אלא עשו את ההיפך הגמור ממה שהבטיחו במערכת-הבחירות לכנסת ה-16 בראשית שנת תשס"ג (2003) על רקע המצע של עמרם מצנע שדגל בהנתקות חד צדדית בעזה, הצהיר והבטיח שרון בפני מצביעיו פעם אחר פעם ש"דין נצרים וכפר דרום כדין ת"א"! אולם משנבחר אמר ש'דברים שרואים מכאן לא רואים משם' ובקיץ תשס"ד הצהיר ש:"עד סוף 2005 לא יישאר אף יהודי ברצועת עזה". ולמרות שהטיף כל ימיו "נגד הנסיגה מהטרור" ביצע את 'תכנית ההנתקות'. היתה על כך ביקורת רבה שמנהיג אינו עומד בדיבורו ואף עושה את ההיפך המוחלט ממה שהבטיח לבוחריו.

קדם לו יצחק רבין ז"ל שנאם בעצרת בחירות בקצרין בקיץ תשנ"ב יום לפני הבחירות לכנסת ה-13. אחרי ראש הממשלה יצחק שמיר אמר: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". ותקף את ממשלת שמיר שאינה עושה די לחיזוק ההתיישבות בגולן מיד לאחר בחירתו החל במו"מ עם הסורים על הירידה מהגולן ופינוי הישובים. ואף כאן היתה על כך ביקורת רבה גם בתוך ההתיישבות העובדת שהשתייכה למפלגתו הם ציטטו מולו ברמקולים ובשלטים את האמירה  שלו עצמו.

אין להתכחש לכך שלעיתים הבטחות שהיתה כוונה כנה לקיימן לא התאפשר לקיימן בגלל סיבות שונות ואוביקטיביות, אולם ברבות השנים נדמה שהדבר הפך כמעט לנורמה, אנשי ציבור מבטיחים הבטחות לבוחר כדי לפתות אותו לבחור בהם כאשר הם מלכתחילה לא מתכוונים לקיימן. והציבור? נדמה שהוא כבר התרגל לכך, שאין להאמין להבטחות ומתייחס אליהם בציניות ובחוסר אמון.

הגיע הזמן לשנות! אנו ראויים לאנשי ציבור ומנהיגים אמינים! אנשי מופת, שפיהם וליבם שווים. לא נכון לקבל את הנורמה  שכשאנשי ציבור מבטיחים לא ניתן להאמין שהם יקיימו. ואף יעשו  ההיפך. הדבר עלול  לפגוע באמון הציבור באותם תחומים אסטרטגיים שבהם חוסר האמון עלול לעלות במחיר גבוה ואף במחיר של חיים. אנו רואים זאת בתקופת חרום של מגפה מה קורה כשאמון הציבור נפגע. ואף ראינו זאת בשעת מלחמה כאשר האמון במנהיגי הציבור נדרש כדי לרתום את הציבור לתת גיבוי להחלטות של מנהיגיו.

בפראפראזה על הפסוק: "טוב אשר לא תידור, משתידור ולא תשלם" (קהלת ה ד), נקרא: "טוב שלא תבטיח משתבטיח ולא תקיים!".