הרוב הדומם והקול המושתק

פרשה ומימושה – פרשת מקץ -  ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל ולשמירתם לבל יאונה להם כל רע, לרפואת בני מרדכי אברהם בן מלכה נ"י, ולרפואת כל הפצועים ולהשבת החטופים.

חג החנוכה עבר עלינו השנה כשלבנו עם לוחמנו שברצועת עזה ובשאר הגזרות. התמונות והסרטונים של חיילי ומפקדי צה"ל מדליקים נרות ברחבי רצועת עזה, ריגשו את כל הציבור. חיילי צה"ל ממשיכים את מסורת הגבורה של החשמונאים. בכמה מהסרטונים היתה גם מעין סגירת מעגל היסטורי. תמונת מפקד שנמצא במקום שבו הייתה נצרים לפני ההינתקות מצטלם עם המנורה שהיתה על על גג בית הכנסת של נצרים, והובלה ע"י התושבים שגורשו מבתיהם. או סרטון שבו  מפקד היחידה של אחד מבנינו מדליק נר ראשון בכניסה לגוש קטיף במקום שממנו גורש עם משפחתו לפני שמונה עשרה וחצי שנים.

האסון שקרה לנו בשבת שמחת תורה תשפ"ד ניפץ כמה קונספציות של העשורים האחרונים, שחוללו מהלכים מדיניים הרי גורל, ברמה הטקטית והאסטרטגית. אלה שנבעו מהקונספציה ששורשי הסכסוך בין ישראל לאויבינו הוא טריטוריאלי ביסודו, שהם נלחמים בנו בגלל 'כיבוש' חלקים מארץ ישראל במלחמת ששת הימים. לכן וויתורים טריטוריאליים עשויים לפתור אותו, בין שהם יעשו בהסכם ובין אם יעשו ע"י נסיגה חד צדדית. הקונספציה שניתן לבנות אמון הדדי ויחסי שלום בר קיימא, משום שאויבינו ככל בן אנוש, רוצים שלום, שקט, שגשוש כלכלי ועתיד טוב לילדיהם. והקונספציה שלא כולם תומכים בטרור שמופעל כלפינו והם יטיבו להתמודד אתו ולהילחם בו: "בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה". ועוד.

אולם למען האמת ההיסטורית צריך להזכיר שלא כל הציבור היה שותף לקונספציות הללו. לגבי חלק מהם אפילו רובו התנגד. המתנגדים יצאו למאבק ציבורי כדי לנסות למנוע את המהלכים המדיניים שנגזרו מהם. הם ראו בצורה ברורה את הסכנות שעלולות לצמוח מהם, וקראו שלא להפקיד (להפקיר) את ביטחוננו בידי אויבינו. אלה מעמידים פנים של מבקשי שלום, כחלק מהונאה של תורת השלבים, להשמדתנו.

אולם בשעתו התייחסו לדעתם בזלזול, וניסו להשתיקם לבל תישמע באופן הראוי, ולבל יתקיים שיח ציבורי מעמיק ואחראי. כעת, כאשר כמעט כל מה שהיזהירו עליו קרה בפועל, בכמה שעות, ובצורה אכזרית ושטנית, רבים שינו את דעתם.

בדמוקרטיה יש זכות ביטוי לכל דעה, וחילוקי הדעות מוכרעות ע"י רוב. אולם בעידן התקשורתי כאשר הדיון הציבורי מתקיים באמצעי התקשורת, באולפני הטלוויזיה, וברשתות החברתיות,   נשמעות בדרך כלל העמדות של הקצוות ושל הצעקנים. אלה מתיימרים לטעון שהם מייצגים את דעת הרוב. אולם הרוב הוא דומם, יש לו דעה, וראוי שהיא תילקח בחשבון כאשר נושא חשוב וגורלי עומד על הפרק. אולם במתכונת הקיימת של השיח לרוב דעתו לא נשמעת. בעלי דעה והשפעה על התקשורת מנסים להשתיק את השמעת הדעה של מי שחולק עליהם ומתריע מפני הסכנות הכרוכות בה. הם מבקשים להשתלט על השיח הציבורי ולמנוע דו שיח מעמיק ואחראי בהתאם לחשיבות הנושאים העומדים על הפרק. אלה מופתעים כאשר ההתרעה התממשה, במחיר כבד.

בפרשתנו דנים המפרשים בסוגיה דומה. אופן הצגת הדברים בתורה, משקפת את תופעת השתקת הדעה וההתרעה בזמן אמת, ואת מחירה הכבד כאשר היא התממשה. לאחר שיוסף מציג לאחיו את הדרישה, שנראית כבלתי אפשרית מצד יעקב, להביא אליו את בנימין, ולוקח את שמעון כבן ערובה, מתעורר חשבון נפש בקרב האחים. זה נראה כעונש משמים על מכירת יוסף והתכחשות לאחווה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנֲנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מב כא). ראובן מאשים את אחיו בכך שלא שמעו בקולו כאשר התריע בפניהם לפני המכירה: "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ" (שם פס' כב). המפרשים הצביעו על כך שבשעת המכירה התורה לא מזכירה את האמירה של ראובן (יפה תואר, תו"ש כאן עט). הרמב"ן (כאן) ומפרשים נוספים מורים על עיקרון פרשני, שהתורה מקצרת בתיאוריה בזמן ההתרחשות ומזכירה את הדבר בדיעבד (עפ"י מידה י"ז מל"ב מידות, עיי"ש בתו"ש). אולם עדיין לא מובן מדוע לא העדיפה התורה להזכיר את דברי ראובן בשעת ההתרחשות ו'לקצר' כאן?

שמא ביקשה התורה להדגיש שבשעת ההתרחשות והמחלוקת בין האחים, ראובן התריע מפני מה שעלול להיות אם יפגעו ביוסף. אולם האחים השתיקו את קולו ולא רצו לשמוע את דעתו. דעתו נשמעת ומוזכרת רק כאשר התרעתו התממשה, במחיר כבד. אולם אז זה כבר היה מאוחר מידי.