מורשת הניצחון וגבורת הלוחם העברי הראשון

פרשה ומימושה – פרשת לך לך ומלחמת 'חרבות הברזל' תשפ"ד

הרב אליעזר חיים שנוולד

מוקדש להצלחת חיילי צה"ל

לרפואת הפצועים והשבת החטופים, ולזכר הנופלים

ובתוכם גאולה בכר הי"ד אימו של חבר ומפקד האלוף יוסי בכר

מאז תחילת הלחימה פגשנו אלפי לוחמים ומפקדים מיחידות שונות סדיר ומילואים בשלבי ההכנה לקראת הלחימה הקרקעית בעזה. התרשמנו מהמוטיבציה הגבוהה שלהם לצאת להילחם במחבלי החמאס בעזה ולהכות אותם מכה אחת אפיים, מתוך מודעות ברורה לסכנות הצפויות במלחמה בשטח הצפוף של עזה. בקרב החיילים שוררת אחוות לוחמים של אחים לנשק, אמיתיים, שמחברת את הלבבות של לוחמים מכל קצוות החברה הישראלית. חלקם השתפו בלחימה בימים הראשונים של המלחמה, אבדו חברים, והיו עדים לזוועות, אבל לא פחות מכך היו עדים לגילוי הגבורה הרבים והמדהימים שהתגלו בימים אלה. גבורת הלוחמים וגבורת מאות אזרחים מן השורה שיצאו להילחם במחבלים הארורים, בהתנדבות, ומתוך לקיחת אחריות, למרות שאף אחד לא ציוה זאת עליהם, וסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. בזכות גבורתם ממדי האסון הנורא לא גדלו למספרים גדולים פי כמה.

אי אפשר שלא להתפעם מעוצמת הגבורה שקיימת בעם ישראל מימים ימימה. גבורה שבאה לידי ביטוי בימי הלחימה הראשונים, ועוד יותר מזו שבאה לידי ביטוי בנכונות להילחם בעזה, עד הניצחון. כל הספקנים שטענו בלהט שהחברה הישראלית אבדה את רוח הלחימה, את הנכונות שהכרנו בעבר, ואת אחוות הלוחמים, התבדו, ובגדול. מול אלה שקטרגו ש'לא אחים אנחנו', והקרע בתוכנו לא ניתן לאיחוי, הלוחמים והחברה כולה מפגינים מפגן אחדות יוצא מן הכלל, ש"אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד" (בראשית מב יג).

בפרשת השבוע אנו לומדים על שרשיה של מורשת הניצחון, הגבורה, ההתנדבות והאחווה שלנו, שראשיתם בגבורתו של אברהם אבינו, 'אברהם העברי', הלוחם העברי הראשון.

מלחמת העולם הראשונה המוזכרת בתנ"ך היתה מלחמת הארבעה והחמישה. הארבעה ניצחו את החמישה וביניהם מלך סדום, ושבו את לוט בן אחי אברהם שגר בסדום, וחטפו אותו לאזור דמשק (כנראה סברו בטעות שהוא אברהם, מפני שהיה דומה לו): "וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם וַיֵּלֵכוּ וגו'". (בראשית יד יב).

כאשר נודע לאברהם על כך הוא התנדב לצאת מיד לקרב כדי לחלץ אותו מחוטפיו: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי וְהוּא שֹׁכֵן בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וגו'. וַיִּשְׁמַע אַבְרָם כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו וַיָּרֶק אֶת חֲנִיכָיו יְלִידֵי בֵיתוֹ שְׁמֹנָה עָשָׂר וּשְׁלשׁ מֵאוֹת וַיִּרְדֹּף עַד דָּן. וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה הוּא וַעֲבָדָיו וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק. וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (שם יג-טז).

אברהם אבינו היה המתנדב הראשון בעם ישראל:  "ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון. השני, נדיבות בגוף. השלישי, נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו. היה נדיב בממונו, דכתיב: 'ויטע אשל'. נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי למד כל העם דרך הישר עד שנתגיירו וכו'" ('ארחות צדיקים' עמ' קיט). אברהם לא היה חייב לסכן את עצמו ואת חניכיו כדי לחלץ את לוט, אולם הוא חש אחריות על גורלו של בן אחיו. אם נשים לב, הפסוק משנה פעמים את תוארו של לוט מ'בן אחיו' ל'אחיו'. "וכי אחיו היה?" ('ילמדנו' לבראשית יד יד). אלא בכך בא הכתוב ללמדנו שאברהם יצא לחלצו מתוך תחושה שהוא 'אח' שלו ויש לו אחריות, למרות הסיכון. "וישמע אברם. ספר איך התרגש לבו מאהבת הקרובים הגם שלוט התרחק מאתו ולא היה מתעורר אם היו לוקחים את רכושו, רק על מה שנשבה אחיו, וכבר כתב המורה כי האיש אשר רוח ה' תלבשהו, ילבש רוח עצה וגבורה עד שיעמוד לפעמים נגד מחנה גדולה וילבש עוז וגבורה בלי פחד" (מלבים שם).

אם נתעמק בסדר הפסוקים נמצא שאברהם לא ניהל 'משא ומתן' עם חוטפיו האכזריים של לוט לשחרורו, אלא יצא לקרב כנגד צבאם של ארבעת המלכים: "וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם". ורק  כאשר ניצח והכריע אותם מבחינה צבאית אז "וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט". כנראה שידע שזו הדרך היחידה לחלצו בחיים.

מורשתו של ההתנדבות הגבורה והניצחון של אברהם אבי האומה, הלוחם העברי הראשון, צריכה לעמוד לנגד עינינו בכל הדורות ובמיוחד בשעת מלחמה. אלה השורשים שלנו.

כך שינן באוזנינו מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל: "יש ציווי מיוחד, מצות נביאים, מדברי קבלה, ללמוד מי הוא אברהם אבינו, כמו שנאמר בישעיהו (נא א): "הביטו אל צור חֻצבתם... הביטו אל אברהם אביכם". זה נאמר בלשון ציווי: הביטו, הסתכלו, התבוננו. אתם מצווים ללמוד על אברהם אבינו באופן מיוחד" (שיחות לך לך תשל"ד).

באמונה באחדות ובגבורה ננצח!