אחרי מות - הפקת לקחים נכונה
פרשה ומימושה – אחרי מות - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
פרשתנו פותחת בעבודת הכהן במקדש ביום הכיפורים. היא מתחילה בציון מועד הציוי "אחרי מות שני בני אהרון" ומשמע מכך לכאורה שהציווי נובע 'כהפקת לקח' מהאסון של מות שני בני אהרון בחנוכת המשכן ביום השמיני בהקריבם 'אש זרה'. "דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארון ולא ימות. כי בענן אראה על הכפרת. בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה וגו'" (ויקרא טז ב-ג). חכמים עסקו בהרחבה בשאלה: מה היה חטאם של בני אהרון, שכן התורה עירפלה את ה'עובדות': "בהקריבם אש זרה". העובדות חשובות מאד בתהליך הפקת הלקחים. השלב הראשון בתהליך הוא ברור מדוייק של העובדות. רק כך ניתן להגדיר בדייקנות מה היה ליקוי, וממנו נגזר הלקח שיש להפיק לעתיד. מהפתיח של פרשתנו ניתן ללמוד שהחטא והליקוי היה בקשתם של בני אהרון ל'קרבה יתירה' לקודש, ללא סדר נכון, שהביאה למותם. ולכן הלקח והתיקון הנדרש לעתיד הוא 'סדר העבודה' בכניסה לקודש.
יש ששאלו אם כן מדוע התורה אינה מביאה את הלקח בסמוך לאירוע. בפרשת שמיני. וכן שאלו הרי כבר שם בסמוך ציוותה התורה על איסור הכניסה לקודש 'שתויי יין' (ויקרא י ח). ויש שהסיקו מכך שגם הוא 'הפקת לקח' אמנם בדרך ההפוכה: "רבי ישמעאל אומר שתויי יין נכנסו למקדש. תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש" (רש"י ויקרא י ב). כלומר שמתוך הפקת הלקח והתיקון ניתן להבין את העובדות ואת החטא והליקוי.
וכן יש ששאלו על הזיקה בין 'סדר העבודה' והכניסה לקודש הקודשים לבין יום הכיפורים. הרי הציוי לקיים את סדר העבודה ביום הכיפורים מופיע רק בסוף הפרשה ולא בתחילתה: "דמשונה פרשה זו מכל הפרשיות שבתורה שכתב תחלה באיזה יום ואחר כך מה שיקריבו (כדאיתא בפרשת אמור ובפרשת פנחס בי"ד לחודש תקריבו וכן כולם) וכאן כתב תחלה כל סדר העבודה ובסוף כתב בחודש השביעי? ואיפכא הוי ליה לכתוב בחודש השביעי וגו'" (רבי אברהם דנציג סוף ספר חכמת אדם).
ועוד יש לשאול, הרי יום הכיפורים ההוא יום כפרה לישראל. ו'סדר העבודה' הוא גם סדר הכפרה לישראל. "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז יז). מכאן שיש לו ערך בפני עצמו. ולא רק כ'לקח' ממות שני בני אהרון.
רבי אברהם דנציג מביא 'מסורה' של הגאון מוילנא, שבפרשה זו יש שני ממדים. לאהרון היתה אפשרות להכנס בכל עת שרצה ל'קודש הקודשים' ועל כן היה נדרש לפני כן ל'סדר העבודה', כ'לקח' ממות שני בני אהרון, גם שלא ביום הכיפורים. אולם לדורות, לא הותרה הכניסה אלא ביום הכיפורים: "נשמע מזה שדוקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקודש קדשים אלא ביום הכפורים אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה זו" (שם, כדאי לעיין שם בפירושו במלואו).
בתקופה האחרונה, לאחר שוך סערת הבחירות ישנם רבים המבקשים להפיק את הלקח מתוצאותיהם ומהקמפיין כולו של מפלגות הציונות הדתית? יש כאלה הטוענים שמדובר על שינוי מגמה. על הצבעת אי אמון במפלגה ציונית דתית מגזרית. ועל תום העידן של הצורך במפלגה מגזרית. האם אכן העובדות תומכות בכך? או שהמגמה לא השתנתה, והפיצול של המצביעים המגזריים בין שלוש מפלגות הוא זה שדלדל את שלושתן? אין חולק על כך שבעקבות תוצאות הבחירות וירידת כוחה האלקטורלי של המפלגה תצטמצם יכולתה להשפיע על סדר היום של מדינת ישראל.
הפקת לקחים נכונה היא חשובה מאד, ועליה להיעשות בחרדת קודש. משום שכמו בפרשתנו, יש לה השלכות גורליות לעתיד. לקח שגוי עלול להכשיל את העתיד. המפתח להפקת לקחים נכונה הוא ניתוח מדוייק של העובדות. יש שני סוגים של 'מפיקי לקחים'. יש שמגיעים מתוך כוונה אמיתית ללמוד ולהפיק את הלקחים. ללא דעות קדומות, מתוך חרדת קודש ותחושה של כובד האחריות. לעומתם אלה שבאים עם אג'נדה מלכתחילה, והם מנסים 'לארגן' את העובדות, ואת ניתוח הסיבות כדי לאושש את האג'נדה שלהם.
אז מהם העובדות, שלא ניתן להתווכח עליהן? בשלוש מערכות הבחירות האחרונות, לא חל שינוי בהיקף מצביעים למפלגות מהציבור הדתי לאומי - 12 מנדטים. ב2013 - 12 מנדטים למפלגה המאוחדת של הבית היהודי-תקומה. בבחירות ב2015 –פיצול 8 לבית היהודי וקרוב ל-4 ל'יחד' שלא עברה את אחוז החסימה. וכעת – 5 לאיחוד מפלגות הימין, קרוב ל4 לימין החדש, וקרוב ל4 לזהות. אין מידע מדוייק כמה קולות של מצביעים לא דתיים היו לשתי האחרונות. שאר המנדטים של הציונות הדתית שהתחלקו במפלגות שונות רובם בליכוד, לא מסיבות אידאולוגיות של אנטי מגזריות אלא מתוך החשש שתעלה לשילטון מפלגת שמאל.
אז מה הלקח שניתן ללמוד מכך? האם יש כאן שינוי מגמה דרמטי? כנראה שלא. הלקח המבוסס היחיד הוא שכאשר לא מתעלים מעל ההבדלים הקיימים בין הזרמים שבתוך הציונות הדתית, ורצים במפלגות מקבילות מאבדים כח!
אז מדוע יש הסבורים שיש כאן שינוי מגמה של אנטי מגזריות?
ומדוע הם מיהרו כל כך לפרסם את לקחיהם עוד לפני שכל הנתונים המדוייקים היו בפנינו?
אולי מלכתחילה היתה להם אג'נדה, וזה מה שהם היו רוצים שיקרה?
פרשת 'אחרי מות' פותחת ב'סדר העבודה' של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, ובמגבלות הכניסה אל קודש הקודשים.
"וידבר ד' אל משה, אחרי מות שני בני אהרן, בקרבתם לפני ד' וימותו. דבר אל אהרון אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות וגו'". (ויקרא טז א).
הפרשה נקראת בבית המקדש ביום הכיפורים - בשיאו של היום הקדוש ביותר. (משנה יומא ז א). (ירושלמי). ברוב השנים אנו קוראים את פרשת אחרי מות בשבת שאחרי יום העצמאות ויום הזכרון לחללי צה"ל!
הביטוי "אחרי מות שני בני אהרון" מציין את עיתוי הציוי למשה, "ביום שאחרי" מיתת נדב ואביהוא. המוזכרת בפרשת שמיני. "כי מיד כאשר מתו בניו הזהיר את אהרן מן היין ומן השכר שלא ימות (לעיל י ח ט), ואמר עוד למשה שיזהיר אותו שלא ימות בקרבתו לפני ה'. והקרוב, שהיו שתי המצות האלה ביום המחרת למיתתם" (רמב"ן שם).
עפ"י חז"ל השיוך של הציווי על הגבלת הכניסה לקודש הקדשים ל"יום שאחרי" מותם הוא בבחינת הפקת לקח מרתיע מהאסון. הוא נועד להזכיר את הסכנה שבדבר כדי "לזרז" את הכהנים להקפיד על הגבלות הכניסה לקודש הקדשים. (תו"כ, רש"י כאן).
אולם היה בכך גם סוג אחר של "זרוז" והעצמה ב"יום שאחרי" השכול.
נדב ואביהוא היו שנים מגדולי הדור, עליהם אומר משה לאהרון: "עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך" (תו"כ, ויק"ר, רש"י ויקרא י ג). מותם הטרגי – מתרחש בשיאו של אירוע מכונן וחגיגי - חנוכת המשכן.
אביהם השכול מקבל את מיתתם הפתאומית בדומיה, "וידום אהרון". מיתת הבנים היא לכאורה קטיעת ההמשכיות, התגלמות החידלון, ואבדן התקוה לעתיד. אולם הוא מקבל את הדין ללא ערעור, ונושא בליבו את כאב השכול שאין דומה לו. "קשה לקב"ה מיתת בני הצדיקים בחייהם". (צרור המור ויקרא י ב). בעטיה של השתיקה: "קיבל שכר על שתיקתו". (רש"י ויקרא י ג).
אולם ניתן להבחין ש'שתיקתו' לא היתה 'שיתוק'! ו'דומיתו' היתה רבת הבעה. לא דממת מוות, של חידלון ושממה, לא אין אונים אלא בחירה אסטרטגית להתעלות לתובנות שבאות מעולם גבוה ופנימי יותר שבו "לך דומיה תהילה". לעולם גבוה שאין המילים יכולות לבטא את השגותיו.
ביהדות יש שלילה מוחלטת של 'פולחן המוות' האלילי. הכוהנים אסורים במגע עם המת, וחל אסור להתגודד על המת. כל זאת מתוך ההבנה שהמוות אינו חידלון אלא "שבירת הלוחות" ש'אותיותיהם פורחות באויר' ומתעלות לעולם רוחני חסר גבולות. (ירושלמי יומא א א).
ה'שבר' האסוני, 'שובר' את המציאות הקיימת, ומציב ב"יום שאחרי" אתגר קשה של עיצוב המציאות מחדש. הוא יוצר הזדמנות אך גם מעמיד בפני בחירה קשה. במקום שהשבר והכאב יגרום לשקיעה בתהומות וידרדר את המציאות, הוא מאפשר לבחור, בחירה אסטרטגית, ביצירה עתידית ובבנין. בהובלה לגבהים ולעומקים חדשים. במקום שהשבר יגרום לאבדן המסגרות הוא מאפשר לבחור במינוף ובפריצה אל העתיד של כוחות כבושים שהיו כבולים עד כה, למרחבים חדשים.
כך גם ב"יום שאחרי" מות נדב ואביהוא ניתנה משמים האפשרות המוסדרת לעבודה פנימית וגבוהה ב"קודש הקדשים" – עבודת הכהן ביום הכיפורים.
ישנה אמירה השגורה בפי ה'עולם': "אחרי מות -קדושים, אמור". לאמור - ישנה 'אמירה' מהותית וחדשה 'אחרי' ומתוך הטרגדיה של 'מות קדושים'.
חז"ל בארו את הקביעה לקרוא את פרשת 'אחרי מות' (שאירעה בניסן) ביום הכיפורים: "על דעתיה דרבי יוחנן למה מיתת בני אהרן אמורה בעניין, ולא מתו אלא במילואים? א"ר חייה בר בא בני אהרן באחד בניסן מתו ולמה הוא מזכיר מיתתן ביום הכיפורים? ללמדך שכשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל". (ירושלמי יומא א א).
מרן הרב קוק זצ"ל מבאר ש"מדת מיתת צדיקים המכפרת" היא בעלייתם "למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו". (אורות המלחמה א)
מתוך עליה זו של המתים, מוקרנת גם עוצמה רבה כלפי מטה, לחיים, שמתמודדים עם מיתת הצדיקים.
עם תחילת שיבת ציון וחזרת בנין 'כח המגן' העברי - מקבלת ההתמודות עם השכול ומיתת הצדיקים משמעות מורחבת. הכאב שבו יוצר תובנות שלעיתים לא ניתן להכילם במילים, והדומיה שבו היא התהילה. השכול בא ללא ראשית, ללא הכנה מוקדמת, ועיקרו הוא "היום שאחרי". הבחירה האסטרטגית לבחור בחיים ובבנית העתיד מתוך המשבר