בחירה בהתעלות ובנזירות

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  נשא – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

הניסוח של פרשת הנזיר חושף בפנינו את הגישה המורכבת של התורה למעשה הנזירות ולהלכי הנפש של האדם שמביאים אותו לקבל על עצמו נזירות: "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד'" (במדבר ו ב).

מצד אחד, התורה קושרת בביטוייה לנזיר כתרים, כמי שמבקש להתעלות מעל המכנה המשותף הנמוך של הציבור: 'כי יפליא לנדור'; "יפליא – יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם וכו', ועשה זה לעבודת השם! כי היין משחית הדעת ועבודת השם" (אבן עזרא שם). לאורך הפרשה מבליטה התורה את יחסה באמצעות צירוף המילים 'נזיר לד'' כביטוי לרצון הטהור שמוביל לנזירות; להתקדש, לשם שמים: "להזיר לד' - להבדיל עצמו מן היין לשם שמים" (רש"י שם). "להזיר לד' - להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כולו לד', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו" (ספורנו שם).

מצד שני, במלאת ימי נזרו, נדרש הנזיר להקריב קרבן חטאת: "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וגו', והקריב את קרבנו לד' וגו', כבש וגו  לעולה, וכבשה אחת וגו' לחטאת, ואיל וגו'לשלמים" (שם פס' יג – יד). בגמ' נחלקו על מה מובאת חטאת זו. לדעת רבי אלעזר הקפר היא באה על עצם הנזירות והפרישות שהנזיר גזר על עצמו: "רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' וכי באיזה נפש חטא זה?! אלא שציער עצמו מן היין! רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש! שנאמר: 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'" (תענית יא א). על פניה מדובר במחלוקת קוטבית: רבי אלעזר הקפר סבור שהתורה מתייחסת לנזיר הפורש כ'חוטא' ואילו רבי אלעזר סבור שהיא מתייחסת אליו כ'קדוש'! גם מחלוקתם נוגעת במורכבות של הנזירות.

על פי הרמב"ן קרבן החטאת המובא בתום הנזירות אינה על עצם הנזירות אלא על כך שהנזיר סיים אותה ולא המשיך בה: "וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, כענין שאמר (עמוס ב יא): 'ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים', השווה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח): 'כל ימי נזרו קדוש הוא לד'' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם" (רמב"ן שם  פס' יא).

יש לשים לב שהנזירות בתורה היא פרישות מסוייגת ומוגבלת. רק משלושה דברים: מיין ותוצרתו, תספורת וטומאת מת. הנזיר אינו מקבל על עצמו סיגופים וצומות המצערים את הגוף, ולא הינתקות ופרישה מן הציבור: "מיין ושכר יזיר. לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל, ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו, ולא יתיש כוחו בזה כלל" (ספורנו שם פס' ג). הנזיר המתואר כאן אינו פורש מהחיים מתוך תסכול מהמשקולות הרוחניות שמטיל עליו עולם החומר והגופניות, ולא מתוך יאוש מחיי השגרה החומריים השוחקים, הנזיר של פרשתנו מבקש קדושה, התעלות רוחנית ודבקות אלוקית, מעבר לנורמה המקובלת בחברה. הוא חותר לשלמות ומרגיש שאין הוא יכול להסתפק במינימום, בפשרה וברסיסים של קדושה. "כדי להכניס את יסוד הקודש הטבעי בתוך החיים החברתיים הכלליים, נתנה פרשת נזיר לישראל, שגם אחד משאר אישי האומה, בתולדתו, יכול להמשיך עליו, בבחירתו ורצונו הטוב, את המשך של קדושת הכהונה העליונה" (עולת ראיה ח"א עמ' קעד).

מאידך, קובע הרמב"ם שהדרך האידיאלית אינה דרך הפרישות אלא שלמות של 'דרך האמצע' שאינה פשרה, אלא מינון נכון וראוי של כל דבר: "וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו, וכו', לא זכרה דבר מזה, ואמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר (במדבר ו' י"א): 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'. ואמרו רבנן זכרונם לברכה: 'וכי על איזה נפש חטא זה? אלא שמנע עצמו מן היין! והלא דברים קל וחומר, מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה - המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה'" (שמונה פרקים לרמב"ם פ"ד).

נראה לומר שהמתח בין שני הקצוות והדעות החלוקות בגמרא, ובראשונים, מכתיב גם את הדרך השלישית המכריעה שביניהם; גם אם לשם הקדושה והדבקות מתבקשת פרישות מסויימת, עליה להיות מתוחמת ומוגבלת (לשלושה דברים אלו), ולא להינתק ולפרוש לגמרי מהחיים.

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על ההשפעה של שאיפות האדם על ההחלטות והבחירות בחיים, הן כאשר נמצאים בצמתי דרכים ונדרשים לבחירה גורלית וארוכת טווח והן בבחירות היום יומיות קצרות הטווח. השאיפות מכוונות את הבחירה וקובעות את המשקל שינתן לכל אחת מהאפשרויות העומדות על הפרק. מי שמבקש את הקדושה בחיים ואת התעלות הרוח מעל לנורמה המקובלת, נדרש לתת העדפה לשיקולים, למעשים ולרכישת כלים שיממשו אותה בחייו הלכה למעשה. מי ששואף לנהל את החיים לאור עקרונות וערכי קדושה נעלים ולא מתפשרים, גם אם הם מעבר לנורמה המקובלת בחברה, להיות בן עליה ששואף לנשגב שבחיים, נדרש להיות נכון בבחירותיו ובהחלטותיו להקריב ולוותר על דברים מקובלים בחברה הנורמטיבית. אולם כפי שראינו גם בנזיר. התורה מגדירה שגם אדם ששואף להתעלות בקדושה צריך להגביל את עצמו, ולנהל את בחירותיו והחלטותיו באופן שלא ימצא את עצמו מנותק מהחיים ומהחברה.