בלב פרשתנו, פרשת אמור, מובאת פרשת המועדים. "וידבר ד' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם מועדי ד' אשר תקראו אתם מקראי קודש אלה הם מועדי". (ויקרא כג א) ה'מועד' הראשון הוא השבת. מצות המועדים הוזכרה כבר בצורה חלקית בספר שמות (כג, יד ואילך; לד, יח ואילך) ועוד תוזכר בספר במדבר ובספר דברים.
חכמים פענחו עבורנו את מטרת החזרות על פרשת המועדים (ספרי דברים - ראה קכז): "בשלשה מקומות מזכיר פרשת מועדות ב'תורת כהנים' (בפרשתנו שבספר ויקרא) מפני סדרן. בחומש הפקודים (במדבר כ"ח-כ"ט) מפני קרבן (פירוט קרבנות החגים, ובכללם גם התמיד, שבת וראשי חודשים). במשנה תורה (דברים ט"ז) מפני העיבור (כדי שהמועדים יצאו בעונתם)". מכאן שפרשתנו "באה לקבוע את סדרן של המועדות במחזור השנתי". (רש"ר הירש כאן א). עיקר החידוש שבה הוא סדר המועדים בלוח השנה והצגתם כמקשה אחת מחזורית, ובכלל זה השבת. אגב כך היא מוסיפה את הזמן ואת הדינים של חג השבועות וחג הסוכות, וכוללת, לראשונה, בתוך פרשת המועדים, גם את ראש השנה ויום הכיפורים.
מה ניתן ללמוד מכך? ו"מה ענין שבת אצל מועדות?" (רש"י כאן ג)?
נראה כי ביסוד תורת המועדים נמצא רעיון אסטרטגי קיומי שהוא מסודות הקיום הרוחניים הנצחיים של עם ישראל.
עם ישראל ותורתו שונה מכל העמים. ביסוד תורתו ואמונתו עומדת המטרה לשלב בין העולמות, שהתורה תהיה בחיי המעשה, ולא מתוך בריחה מהחיים. אולם התורה והרוח באים מעולם עליון של קדושה וערכים עליונים, והם שונים ומנוגדים ביסודם, לחיי המעשה, המתנהלים בעולם של צרכים ואינטרסים קיומיים. הניגוד בין העולמות יוצר מתח והתגוששות תמידית כשאחד מנסה לגבור על השני. התורה מטילה עלינו חובה לשלב בין שני העולמות ע"י המצוות – שיש בהן מרכיב רוחני ומרכיב מעשי, מתוך החיים בעולם המעשה. אולם ההתחככות עם עולם המעשה מציב בפנינו אתגר מורכב, המחייב אסטרטגיה של העצמה שיטתית ומחזורית של העולם הרוחני, ומונעת מעולם המעשה לשחוק את העולם הרוחני.
ריה"ל (כוזרי ג ח) מצביע על ארבעה מעגלים מחזוריים שבאמצעותם התורה מעצימה את הכוחות הרוחניים ומונעת שחיקה: המעגל היומי, השבועי, החודשי, והשנתי. במעגל היומי ישנן שלוש תפילות שמחלקות את היום, יוצרות פסק זמן, בעולם המעשה, ומעצימה את הרוחניות לקראת הפרק הבא: "ככל אשר תתרחק שעת התפלה תלך הנפש הלוך וקדור מטרדות העולם הבאות עליה וכו'. אך בשעת התפלה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתים ומכין אותה לקראת העתיד". (כמובן שגם חובת קביעות העיתים לתורה מידי יום, מעצימה את הרוח). במעגל שבועי - השבת: "אמנם על אף הסדר הזה אי אפשר שיעבר שבוע בלא שיתקלקלו הגוף והנפש כי במשך ימות השבוע מצטברים מותרות עוכרים שלא יתכן לצרפם ולבערם כי אם על ידי התמדה בעבודת ה' במשך יום תמים נוסף על מנוחת הגוף ככה ממלא הגוף בשבת את אשר אבד לו בששת הימים ויתכונן לקראת העתיד והנפש אף היא זוכרת ביום זה מה שאבד לה מתוך שעסקה בצרכי הגוף ביום זה היא כאלו מתרפאת ומחלימה מחלי שהיה לה ומצטידת בכחות שידחו מעליה את החלי הזה לעתיד". במעגל החודשי – ראשי חודשים: "ושוב מתעתד החסיד לקראת הרפואה החדשית בראש חדש שהוא זמן כפרה לכל תולדותם כלומר לתולדות החדשים והתולדות הללו הן מאורעות הימים". ובמעגל השנתי – המועדים: "ושוב יתעתד לקראת שלש רגלים". השיא של מעגל המועדים הוא יום הכיפורים: "ולבסוף לקראת יום הצום הנכבד ביום זה יטהר מכל חטא שחטא בעבר ובו ישלים את אשר החסיר בשבתות ובראשי החדשים ביום זה תטהר הנפש מכל בלבולי הסברה הכחות הכעסניים והכחות המתאוים ותשוב בתשובה שלמה מלחזקם במחשבה או במעשה וכו'. והנה צום היום הזה עושה את החסיד דומה כמעט למלאכים שכן עובר עליו היום בענוה ובכניעה בעמידה ובהשתחויה בשבוח ובהודאה וכל כחותיו הגופניים צמים מן הצרכים הטבעיים וטרודים בטרדה של מצוה לבד כאלו לא היה בו טבע בהמי כלל".
מערכת הזמן (מועדים) המחזורית מחוללת מצוות "שהזמן גרמן", ויוצרות מערך אסטרטגי שלם של העצמה וחיזוק רוחני בתוך עולם המעשה. אולם העצמת הרוח אינה רק משמרת את הרוח אלא אף מחזקת באמצעותו את המוטיבציה הטהורה לפיתוח עולם המעשה. אולי בכך מתבאר מאמרם: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה". (ירושלמי שבת טו ג). לא רק במובן של הלימוד בפועל אלא גם במובן של קיום התורה והרוח ע"י מהות המועדים ופסק הזמן בעולם החולין.
גם 'אחד העם' הבחין בכך: "אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר את ערך השבת… מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן - אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים - לצייר לו מציאות של עם ישראל בלי "שבת מלכתא". אפשר לומר בלי שום הַפְרָזָה, כי יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת אותם ולולי היא, שהחזירה להם את "נשמתם" וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו הַתְלָאוֹת של "ימי המעשה" מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לַדְיוֹטָה התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בוודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש את כל הדר הקדושה ההיסטורית… [של] "מתנה טובה" זו. ("השלח" סיון תרנ״ח)
המורשת של רבי עקיבא – ערך מסירות הנפש על הוראת התורה.
פרשת אמור
פרשת אמור מזכירה את מצוות ספירת העומר ונקראת במהלכה. בימי הספירה אנו אבלים על תלמידי רבי עקיבא ומזכירים גם את מות רבי עקיבא עצמו. רבי עקיבא ואשתו רחל הם סמל למסירות הנפש על לימוד התורה. בגיל ארבעים הוא מתחיל ללמוד תורה מא'-ב'. התמדתו בלימוד עשרים וארבע שנים, בתמיכה מוחלטת של אשתו, מביאה אותו לגדול בתורה, ולגדל דור של עשרים וארבע אלף תלמידים (נדרים דף נ/א).
אולם רבי עקיבא הוא גם סמל של מסירות הנפש על הוראת התורה לרבים. גם כאשר גוזרת המלכות הרומאית, על לימוד התורה. רבי עקיבא ממשיך להקהיל קהילות וללמד תורה בגלוי, ברבים. פפוס בן יהודה מזהיר אותו, שיחדול כדי שלא יפגע, אבל רבי עקיבא עונה לו במשל המפורסם של השועל והדגים (ברכות סא/ב). על ערך ההוראה של התורה ברבים. אף שבאופן עקרוני ניתן ללמוד תורה כפרטים, בהיחבא, אולם הערך של הוראת התורה הוא חשוב ביותר. בלעדיו הרי זה כדגים המוצאים מן המים. רבי עקיבא אכן נתפס והוצא להורג על שלימד תורה!
מצוות תלמוד תורה של כל יהודי כוללת: ללמוד וללמד (רמב"ם סהמ"צ יא). משום מה מקובל לחשוב שהחובה ללמד מוטלת רק על רבנים. זוהי טעות! כל אחד חייב ללמד תורה!, על פי מה שהוא יודע, אפילו מעט, ועל פי הצורך במקומו. אפילו אם לשם כך הוא צריך לוותר. חז"ל מגנים את:"הלומד תורה ואינו מלמדה - זה הוא דבר ה' בזה".(סנהדרין צט/א)
על כן אנו מתפללים, כולנו מידי יום שנזכה "לְהָבִין וּלְהַשְֹכִּיל. לִשְׁמֹעַ. לִלְמֹד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמֹר וְלַעֲשֹוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה".