בשיאה של פרשת שמיני, בעיצומו של אירוע מכונן – הקמת המשכן, מתחוללת טרגדיה – מות נדב ואביהוא.
קרוב לודאי שנדב ואביהוא היו באותה העת בגיל פחות מעשרים שנה. שני קדושי עליון אלה, לא טעמו טעם חטא מימיהם "להודיעך שלא היה בידם אלא עון זה בלבד". (ויק"ר כ ח) הם היו מ"מיודעיו של מקום", "אמר לו משה לאהרן: אהרן אחי! יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך! עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך!" (רש"י כאן ג, תו"כ ויק"ר כ) שלא היו כמותם בישראל: ״הני תרי לא אשתכחו כוותיהו בישראל״.(זוהר ח״ג נו)
הכתוב מקשר את מותם להקרבת "אש זרה אשר לא ציוה ד'" (ויקרא י א) אולם "במהות חטא זה רבו הדעות" (כלי יקר שם). חכמים במדרש (ויק"ר כ ח-י) מנו חטאים שונים ונוספים שמעלים את התמיהה: "למאי נעמיס על קדושי עליון אלו כל כך עונות יותר מהמפורש?!" (העמק דבר שם) האם יש קשר רעיוני בין כל החטאים שיחסו להם?
אחד מהחטאים שיוחסו לנדב ואביהוא קשור למעמדם כמנהיגים, או למודל ההנהגה בעם ישראל: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן, אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור!" הגמ' שם גם מציינת את ההכרעה האלקית: "אמר להן הקב"ה הנראה מי קובר את מי!" (סנהדרין נב עא) "דבשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו" (רש"י שם)
הגמ' גם ממשילה את ההעדפה האלקית בהנהגת הזקנים: "אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי נפישי גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני". (שם) "הרבה גמלים זקנים שטעונים עורות גמלים יונקין שמתו" (רש"י שם) הנמשל – שאין לזלזל בכוחם של המנהיגים הוותיקים, הוא יפה מכוחם של הצעירים המתיימרים להנהיג ואינם שורדים, ולבסף הזקנים צריכים לשאת את התוצאות על כתפיהם.
כיצד ניתן להבין זאת? האם אנשים גדולים כמותם מחפשים 'שררה' כדי לספק את יצר השררה של עצמם?! או שאמירה זו משקפת חילוקי דעות אסטרטגיים לגבי אופן ההנהגה האפקטיבי של העם במדבר ובכלל?!
מרן הרב קוק זצ"ל באר שהגורם לחטא של נדב ואביהוא הוא דווקא ממקום גבוה, מהרצון הפנימי להתקרב לקב"ה, ללא התחשבות במגבלות ובדרכים שהתורה מתווה: "כשהולכים אחרי ההרגשה העליונה של הופעת רוח הקודש, ושל כל חכמה והופעה שבעולם, בלא התקשרות אל התורה ומעשיה בפרטיות, ובמדידת המדות הטובות, המשוערות על פיה, הרי זה חטא נדב ואביהו, הפרדת יסוד אבא מאימא עלאה. חושבים המתנהגים ככה שמתקרבים אל הקודש, מייחדים הם ממרחקים, מקריבים אפילו אש זרה, וכו'". (אוה"ק ח"ג עמ' ש"ס).
המילה המנחה בפתיחתה של הפרשה היא "אש". הרצון של נדב ואביהוא נבע מבעירה רוחנית פנימית, שאופיינית דווקא אצל הצעירים, יותר מהמבוגרים. הוא בא לידי ביטוי בתפיסת ההנהגה.
נדב ואביהוא רואים את עצמם כמייצגי דור ההנהגה הצעיר והתוסס מול משה ואהרון שמייצגים את המנהיגות של הזקנים. על פי תפיסתם דווקא ההנהגה הצעירה עשויה להצליח היכן שהמנהיגות של הזקנים מתקשה. ההנהגה הצעירה מלאה "אש" נעורים, כח של התחדשות רעננה והתלהבות. ביכולתה לחולל ולהניע מהפכות גדולות. בכח הנעורים לכבוש מרחבים ולטפס לפסגות. (כפי שראינו לאורך ההסטוריה במהפכות העולמיות , וכפי שנוהג ה'עולם' לומר: "העולם שייך לצעירים") לעומתם כובד הראש והאחריות של הזקנים והנסיון הרב שצברו, גורם למתינות, סבלנות, קור רוח ושיקול הדעת. הם מספיק מנוסים כדי להבין שפעמים רבות אי אפשר לצפות להצלחה של: הכל, כאן ועכשיו! שנדרשת סבלנות והתקדמות מדודה ובשלבים. הנהגה זו נתפסת לעיתים כ"פרווה", כבויה, שחוקה ועייפה ו'אין לה מה למכור'!
אולי אף היה בליבם שכל המשברים שמאז היציאה ממצרים ועד עתה, נבעו מהעדר נחישות, חד משמעיות ונחרצות של משה ואהרון. ועל כן הם בקשו להוות אלטרנטיבה מנהיגותית!
ההכרעה האלקית האסטרטגית היתה – שעם ישראל זקוק להנהגת הזקנים. על נדב ואביהוא היה לקבל זאת ולהמתין לבוא זמנם להנהיג.
ההכרעה האלקית האסטרטגית היתה לשעתה ולדורות. אמנם "תפארת בחורים כוחם", אולם "הדר זקנים שיבה" (משלי כ כט). דהיינו "כמו שתפארת הבחורים כחם, כי אז הם ר"ל בימי הבחרות בתכלית מעוצם הגבורה, כן הדור החכמים הוא הימצא השיבה להם, כי אז יתיישבו בלבם הדעות האמתיות". (רלב"ג שם)
בהכרעה האלקית אין משום ויתור על כח ההתלהבות והנעורים אלא על שילוב נכון בין "תפארת הבחורים" לבין "הדר הזקנים". בין התלהבות הנעורים לבין שקול הדעת של הזקנים.
בדומה לכך מצינו גם אצל רחבעם – שהעם ביקש ממנו להקל מעליהם. רחבעם אמנם ביקש את עצת הזקנים, שיעצו לו להקל על העם, אולם לבסוף הכריע כעצתם המכשילה של הצעירים, שלא להתפשר, וכתוצאה מכך גרם לקריעת המלכות. (מלכים א יב; דברי הימים ב י)
הרב קוק זצ"ל סבור שהמודל האיסטרטגי של שילוב וחיבור אידיאלי שבין הזקנים והצעירים יהיה לעתיד לבוא, ובו יתוקן חטא נדב ואביהוא: "וחוזרים בהולדה שניה, בפינחס זה אליהו, המלא רוח ד' וקנאת הברית. וכו'. "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". רוח הנעורים הסוער, המתעורר בעז ובגבורה, עם רוח הזקנה המסודר, המלא כובד ראש וזהירות, יחד מתאגדים לאגודה לפעול פעולתם בחיים, הרוחניים והגשמיים, להחיש ישועה, ולהעשות בסיס לצמח ד', עריכת נר לבן ישי משיח ד', רוח אפינו, אשר בא יבואו אלינו שניהם יחד, אליהו הנביא עם משיח בן דוד". (שם)