מעמד הר סיני, שבמרכז פרשתנו, הוא אירוע מכונן וחד פעמי בהיסטוריה. המעמד היווה שיא של ההתגלות האלקית הישירה בעולם, התגלות למין האנושי, באמצעות עם ישראל, במקום מוגדר ומוגבל.
דווקא במעמד זה הקב"ה מצווה את משה על ההגבלה והתיחום של ההר בפני העם: "והגבלת את העם סביב לאמור הישמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו, כל הנוגע בהר מות יומת. לא תיגע בו יד כי סקול יסקל או ירו יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה, במשך היובל המה יעלו בהר". (שמות יט יב). פריצת התיחום עלולה להביא למיתה.
גם בהמשך המעמד חוזרת חובת ההגבלה, שחריגה ממנה נקראת 'הריסה': "ויאמר משה אל ד' לא יוכל העם לעלות אל הר סיני כי אתה העדותה בנו לאמור הגבל את ההר וקדשתו. ויאמר אליו ד' לך רד ועלית אתה ואהרון עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ד' פן יפרוץ בם". (שם שם כג).
הגבלה זו מעלה את השאלה: מדוע לא לאפשר לכל ישראל להתקרב ולעלות אל ההר? מדוע לא לאפשר לכל דורש להתעלות ולהתקרב להתגלות האלקית?
עקרון ההגבלה נוגע ביסוד חשוב ומרכזי בהבנת עולמנו, שיש בו שילוב בין קודש וחול, בין רוח ומעשה, ושילוב בין מרכיבים מנוגדים. שילוביות הרמונית בין המרכיבים השונים תלויה במינון מדוייק של כל אחד מהמרכיבים. בכל אחד מהמרכיבים קיימת נטיה מובנית להתפשטות מעבר למידתו המדוייקת. אולם אם מרכיב מסויים אכן יתפשט מעבר למידתו, על חשבון מרכיבים אחרים, הדבר עלול לגרום להריסת המכלול כולו. ועל כן נדרשת הגבלה. כך קבע הקב"ה את הגבולות בבריאה: "גבול שמת בל יעבורון בל ישובון לכסות הארץ". (תהילים קד ט). "גבול שמת בל יעבורון" כגון בשר ודם שהכניס בהמתו לדיר ונעל הסגר לפניה שלא תצא ותרעה את התבואה, כך נעל הקדוש ברוך הוא מי הים בחול והשביען שלא יצאו מן החול שנאמר: "גבול שמת בל יעבורון". (תנחומא חיי שרה ג).
הקב"ה הגדיר לכל יצירה בעולמו 'חוקים' ו'גבולות' שאסור לחרוג מהם: "אשר שמתי חול גבול לים חוק עולם ולא יעברונהו". (ירמיה ה כב). "חוקים שבהם חקקתי את השמים והארץ שנאמר (ירמיה לג): 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". חוקים שבהם חקקתי את השמש ואת הירח. שנאמר (שם לא): "כה אמר ד' נותן שמש לאור יומם חוקות ירח וכוכבים לאור לילה". חוקות שבהם חקקתי את הים שנא' (משלי ח): "בשומו לים חוקו. חוקות שבהם חקקתי את החול שנאמר (ירמיה ה): "אשר שמתי חול גבול לים". חוקים שבהם חקקתי את התהום שנאמר (משלי ה): "בחוקו חוג על פני תהום וכו'". (ויקרא רבה לה ד). על שם תכונת ההגבלה האלקית של מרכיבי הבריאה נקרא הקב"ה ש-די - "שאמר לעולמו ד'" (חגיגה יב ב).
קביעת המינון של המרכיבים קיים בתחומים נוספים בבריאה המנוגדים זה לזה: "כי הנה כבר ביארנו למעלה, שענין העוה"ז נותן שיהיו הדברים בו חול ולא קדש. אמנם הוצרך גם כן שמצד אחר ינתן קצת קידוש לברואים, כדי שלא יגבר בם החשך יותר מדאי. והנה שיערה החכמה העליונה את כל זה בתכלית הדקדוק, באיזה מדריגה צריך שיהיה החול ובאיזה מדריגה הקידוש הנוסף הזה, והגבילה כל זה הגבולים הנאותים בבחינת הכמות האיכות, המקום והזמן, וכל ההבחנות שיש לבחון בנמצאות. ואולם בבחינת הזמן סידרה ענין הימים של חול ושל קדש, ובימי הקדש עצמם מדריגות זו למעלה מזו כפי הנאות". (דרך ד' חלק ד' ב).
מעמד הר סיני, הוא בבחינת מידת ה"תפארת", "והתפארת זו מתן תורה". (ברכות נח א). מידה זו משקפת בקבלה את את השילוביות ההרמונית בין מכלול כל המרכיבים. שילוביות היוצרת מתוכה משהו חדש שהוא גדול מסך מרכיביה (סינרגיה). (הרמב"ם בפירוש מס' אבות ב' א', פירש ש'תפארת' היא 'דרך האמצע'). במעמד הר סיני קיבלנו תורה מן השמים ותפיסת עולם שמשלבת בין כלל המרכיבים האפשרים: הרוחניים והגשמיים העליונים והתחתונים, האשיים והציבוריים. ועל כן שם המינון וההגבלה בין המרכיבים נחוץ בצורה קריטית: "הנה החכמה האלקית תיסד את התפארת הכללית, דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל הכחות הנפשיים האנושיים: בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר, ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו אל ההכרות הבאות מיחש האלהים לברואיו, הכל בערך משוער, שהוא הפאר האמתי". (הרב קוק זצ"ל עו"ר ח"א עמ' רל"ג). המצוות של התורה כוללים בתוכם את כלל המרכיבים בצורה מאוזנת, כולל האיזון שבין חובות בין אדם לחברו ובין החובות שבין אדם למקום. האיזון הזה מחייב קביעת הגדרות ברורות וגבולות.
ההגבלה במעמד הר סיני נדרשה משום שיש צורך מיוחד בהגבלה כאשר מבקשים לשלב בין המדרגה האנושית לבין ההשגות הרוחניות העליונות. השגות רוחניות שמעל ליכולת האנושית של האדם עלולות לגרום להרס המכלול כולו: "וכן נמי כאן בשעת מתן חורה הזהיר הקב״ה את הכהנים והעם שלא יהרסו לעלות אל ה׳ פן יפרוץ בהם, וכו' שיתקדשו ולא יהרסו לראות, שלא יביטו ליהנות מזיו השכינה כדי שלא ימותו, כעין שכתוב: "כי לא יראני האדם וחי", ולכך הזהירו הקב״ה בכך לפי שלא היו רגילים לראות באורות ואשות הגדולות של השכינה וליהנות מזיו השכינה כדי שלא יהרסו לראות וימותו. אבל משה ואהרן שהיו רגילין בכך שהיו נביאים לא הוזהרו על כך, לפי שהיו יודעים שהמסתכל עד הסוף מיד מת. (הר׳׳י ברצלוני בפי׳ לספר יצירה דף מט, ראה תורה שלמה שמות יט רסד).
האורות הרוחניים משתלבים עם הכלים הגשמיים, על כן נדרש מינון מדויק שלהם כדי שהכלים הגשמיים יוכלו להכילם, אורות גדולים מהכלים עלולים לגרום ל'שבירת הכלים'. "וגם הכהנים, רוצה לומר האנשים המעיינים שירצו לגשת אל ה׳ והיא החכמה האלקות לידע מציאותו יתברך, יתקדשו בשאר החכמות הקודמות פן יגיע להם נזק בשכלם, כמו שהגיע לאצילים (נדב ואביהו) ועל זה הורה כל הפרשה הנאמרת במעמד הר סיני, והבן זה". (האפודי, מורה נבוכים א ה).
בשל כך הגביל הקב"ה גם את ההארה הנבואית לכל נביא לפי מדרגתו וכליו: "לעשות לרוח משקל" (איוב כח כה). אמר רבי אחא: אפילו רוח הקודש ששורה על הנביאים אינו שורה אלא במשקל יש שמתנבא ספר אחד ויש שנים . וכו'.. אמר רבי יודן ברבי שמואל ואפילו דברי תורה שנתנו מלמעלה לא נתנו אלא במדה ואלו הן מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדה יש זוכה למקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן". (ויקרא רבה פרשה ט"ו ב).
גם בעבודת ד' צריך האדם להתייחס למגבלות שנובעות ממדרגתו, משום שחריגה מהגבולות עלולות לגרום להרס, כמו שראינו בקרח, בנדב ואביהוא, ובדין הנזיר: "אלא משמעות זה הכתוב (במחלוקת קרח ועדתו א.ש) הוא כעין פי' בכתוב בנזיר שנטמא "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וביארנו שמה שנצטער מיין, והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לד'. וזה אינו לפי ערכו. והבחינה על זה שהרי נטמא! ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה מיקרי חוטא על נפשו". (העמק דבר במדבר ט"ז א')
יסוד ההגבלה של הקודש שהיה קיים בהר סיני המשיך גם במשכן ובמקדש. "ועתה יגביל את המשכן בהיותו במדבר כאשר הגביל הר סיני בהיות הכבוד שם. צוה "והזר הקרב יומת", כאשר אמר שם "כי סקול יסקל". וצוה "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו", כאשר הזהיר שם: "פן יהרסו אל ה' לראות וגו'". וצוה "ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח", כאשר אמר שם "וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו וגו' והכהנים והעם וגו'". (הקדמת רמב"ן לספר במדבר).
אולם היה עוד מרכיב של הגבלה במשכן, ביכולת לשמוע את הקול האלקי מדבר עם משה רבנו: "וכן הוא אומר: "ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו". (במדבר ז פט), קול שהיה שומע במתן תורה, ("קול ה' שובר ארזים"), וכן היה מדבר על כל דבור ודבור, ועל כל אמירה ואמירה. שמא תאמר ישראל היו שומעים את הקול מבחוץ, תלמוד לומר "וישמע [את הקול]", הוא היה שומע את הקול בלבד. וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר, למה לא היו שומעין, לפי שגזר הקב"ה על הדבור שיצא וילך אצל משה ועשה לו הקב"ה שביל, שבו יצא הדבור עד שיגיע למשה, ולא נשמע לכאן ולכאן, שנאמר: "לעשות לרוח משקל" (איוב כח כה), שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה [הכל במשקל]". (תנחומא ויקרא א). עקרון ההגבלה מחייב להגביל את קול ד' ולמנוע מהגעתו אל אלה שאינם מוכשרים לקלוט אותו.
יסוד ההגבלה הינו מרכיב חשוב ביותר בתורת השילוביות בין העולמות, שאנו עוסקים בברורו. בלעדיו לא תתקיים שילוביות בין הקודש והחול, ובין חיי הרוח לחיי המעשה. לשם כך צריך להתמודד עם הנטיה להתרחבות מעבר למינון הנחוץ שקיים ביסוד כל אחד מהעולמות. ועם הנטיה 'להישאב' לתוך הדבר שאנו עסוקים בו כעת, יותר מכפי גבולו הנדרש והאפשרי, ועל חשבון העולמות האחרים. בדרך כלל מדגישים את ההגבלה של מרכיבי עולם החול מההישאבות לחול על חשבון הקודש. אולם מפרשתנו אנו למדים, אם כי במידה פחותה בהרבה, שההגבלה נדרשת גם ביחס לעולם הקודש על חשבון עולם החול. במחשבה רגילה היינו מעלים על דעתנו שכאשר עוסקים בקדושה, כל המוסיף מוסיפים לו מן השמיים, והגבלה שבקודש היא סוג של "פשרנות". אולם אם לא מתקיימת ההגבלה גם בקודש הדבר עלול להרוס את האפשרות לחבר את הקודש עם עולם החול.
מתן תורה מאז ולתמיד
לפרשת יתרו תשע"ו – עלון יש"ע שלנו
מתן תורה ומעמד הר סיני כמעמד מכונן שבו ניתנה תורה לישראל על תרי"ג מצוותיה נמצא במרכז פרשתנו. ההתייחסות למעמד הר סיני בלשון עבר אינה מדוייקת, לומד התורה זוכה להמשיך את המעמד בכל עת: "ומתחדש דבר זה תמיד, שאינו נפסק מישראל, אלא כענין שנאמר (דברים כז, ט), "היום הזה נהיית לעם" וגו' - שחייב אדם לראות את עצמו כאילו מקבל תורה מהר סיני (פסיקתא זוטא פ' ואתחנן), כי כל השבח הזה מתחדש לישראל דבר יום ביומו, ודבר בעתו". (הרמח"ל דע"ת קנ"ג)
לימוד תורה היא מצוה מרכזית בתרי"ג המצוות (סהמ"צ לרמב"ם עשה י"א): "היא שצונו ללמד חכמת התורה וללומדה, וזהו שנקרא 'תלמוד תורה', וכו'. וכבר נתפזר הזרוז על מצוה זו ולשקוד בה תמיד וכו'". מצווה זו מוטלת על כל יהודי מישראל, באשר הוא (רמב"ם תלמוד תורה פ"א ה"א): "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה! וכו' בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו. אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה וכו', חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר: "והגית בו יומם ולילה".
הערך של "לימוד התורה לשמה" הוא אחד מערכי היסוד של התורה והקיום היהודי בכל הדורות. הלימוד "לשמה", כמטרה בפני עצמה ולא כאמצעי לדבר אחר! הוא יחודי ללימוד התורה, ולא קיים בכל תחום לימודי אחר.
ספר הכוזרי מתאר את הפירמידה הערכית הבסיסית של ערכי היהדות: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. (בערך של "ארץ ישראל" נכלל גם ערך ההתיישבות בארץ והגנת הארץ ע"י השרות הצבאי. ובערך של "עם ישראל" נכלל גם ערך החיבור והעשיה למען הקהילה ועם ישראל).
התורה ניצבת בראש הפירמידה! משום שהתורה היא מעל הכל ויסוד הכל והיא שקולה כנגד כל מצוות התורה (רמב"ם שם פ"ג ה"ג): "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה, אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן". לאור תובנה זו יש לקבוע את סדרי העדיפויות הערכיים, האישיים והלאומיים!
היעד העיקרי של בית המדרש ועולם הישיבות הוא לקיים בתוכו את הלימוד האידיאלי של "התורה לשמה", לאורך כל שעות היממה. בכך מהווה בית המדרש את ההמשך היום יומי של מעמד הר סיני. משום כך מקבל בית המדרש את המשקל הערכי-רוחני הגבוה ביותר. (רמב"ם תפילה יא יד).
משא "לימוד התורה לשמה" והמשכת מעמד הר סיני לאורך הדורות, היה מוטל על כתפי בניה של האומה, ברוכי הכשרונות. 'גיבורי כח עושי דברו', נשאו בעול הקשה של הלימוד יומם ולילה, והקדישו את מיטב שנותיהם הצעירות ללימוד התורה. בכך הם הבטיחו את מצבה הרוחני של האומה.
אמנם זכינו ב"ה בדורנו להתרחבות גדולה מאד של מוסדות התורה, יש אומרים שההיקפים הם חסרי תקדים מבחינה היסטורית. אולם כדאי שאף אחד מאתנו לא יטפח לעצמנו על השכם ויתפס לשאננות. עדיין ההתרחבות הזו אינה ממצה את מה שהיה יכול להיות, ואינה בשיעור של היקפי הגידול באוכלוסיה.
עדיין יש הרבה מה לעשות כדי שהמעמד של לימוד התורה בציבור יתפוס את מקומו הראוי לו - בראש הפירמידה הערכית.
עדיין יש מה לעשות כדי שהציבור יוקיר וידע לתת את המקום הראוי לבנים שנושאים על כתפיהם את משא לימוד התורה באומה, וממשיכים את מעמד הר סיני מאז ולתמיד.
אם רבי עקיבא היה בא לביקור בבית מדרשנו
למקור ראשון
כאשר משה רבנו 'נשלח' ל'ביקור' בבית המדרש של רבי עקיבא מתארת הגמ' (מנחות כ"ט ע"ב) התנהלות יוצאת דופן. משה 'התיישב' בסוף שמונה עשרה שורות התלמידים, באחורי בית המדרש (כגי' העין יעקב במנחות שם), וצפה בשיעור של ראש הישיבה, רבי עקיבא. אולם משה לא ידע על מה הם דנים, וחלשה דעתו, עד אשר שאל אחד מהתלמידים את רבי עקיבא מנין לך כל זה. והשיב "הלכה למשה מסיני"! רק אז התיישבה דעתו.
פעמים אני מוצא את עצמי מדמיין, בהקיץ, מה היה קורה לו רבי עקיבא היה נשלח ל'ביקור' אצלנו בבית המדרש, בית מדרש ארץ ישראלי בן זמננו. בעצם יש בכך גם סוג של משאלת לב שאכן הוא יסור לביקור שכזה, ולו לזמן מועט. גם ללא התראה מוקדמת שתאפשר לנו להתכונן לקראתו. הרבה שאלות וציפיה ל'עצות' יש לי ממנו.
פעמים גם נדמה לי שאולי אוכל לצפות מראש מה תהיינה תשובותיו ועצותיו.
מן הסתם, כמשה רבנו, הוא היה מתיישב בסוף שמונה עשרה השורות של בית המדרש. משם הוא לבטח היה מתבונן במתרחש בבית המדרש במבט חודר ובתשומת לב לכל פרט, בעיניים קורנות אהבה, שכן לא היתה כמותו דמות אשר ראתה את כל העולם דרך המשקפיים של מידת האהבה. כמי שהגיע ללימוד התורה מתוך האהבה הגדולה בינו לבין רחל בת כלבא שבוע (כתובות סב ב), שהגיע לפסגת המדרגה של אהבת ד' בכל נפשו ומאודו עד כדי מסירות הנפש, וכל ימיו היה מצפה שיגיע לידו ויקיימה, ואכן כך קרה. (ברכות סא ב). כמי שמידת אהבתו לקב"ה הביאה אותו לפסוק שכל הכתובים קודש אולם שיר השירים, כ'שיר אהבה' לקב"ה הוא 'קודש קדשים'. (ידים ג ה). שאהבתו לתורה הגיעה "עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי". (מאמרי הראיה ח"א עמוד רג). ואף מסר את נפשו כדי ללמד תורה ברבים, גם בשעת גזירה וסכנת נפשות. (ברכות שם). הוא זה שגם העמיד את כל התורה על הכלל הגדול של האהבה שבין אדם לזולתו - "ואהבת לרעך כמוך". (ירושלמי נדרים ט).
משם יוכל להשקיף היטב על הנעשה בבית המדרש, ועל המאפיינים המיוחדים של בית המדרש בדורנו, בין היתר הוא יבחין במחשבים ניידים המצויים על השולחנות שמכילים בתוכם מאגרי מידע של ספרות יהודית ונגישות לעשרות אלפי ספרים בתוך רשת האינטרנט, אבל גם נגישות לתכנים בעייתיים בתוך אותה רשת. שם, בחלק האחורי של בית המדרש גם נמצאת כוורת הטלפונים החכמים, שמן הסתם יעוררו את תשומת ליבו, מוקד פעיל ורוחש שאליו באים וממנו שבים התלמידים תוך כדי לימודם.
מעניין כיצד היה מגיב במהלך השיעור כאשר היינו דנים על "חקירה בריסקאית" של ר' חיים או על סברא מעמיקה של ה'קצות' הגרנ"ט, או על החיבור של ה'עיון' התלמודי עם ה'פנימיות' של "תורת ארץ ישראל" מבית מדרשו של הרב קוק זצ"ל.
הייתי שמח לשאול דווקא אותו, כמי שהצליח להתגבר על כל מחסומי הלמידה, למרות שהתחיל ללמוד רק בגיל ארבעים, והגיע לפסגת עולם התורה, שכל התורה שבעל פה נקבעה לדורות על פי משנתו, ("וכולהו סתימתאי אליבא דרבי עקיבא" סנהדרין פ"ו א, רש"י מגילה ב א), איך הוא מציע להתמודד עם אחוז כה גבוה של קשיי למידה שיש בדורנו, שמהווים מכשול בדרך להצלחה בלימוד בכלל ובמיוחד בלימוד התורה.
אין לי ספק שהוא היה מתבונן בסקרנות על שפע העזרים והאמצעים שפיתחו הרמי"ם בני דורנו כדי להקל על הלמידה: תרשימי זרימה, טבלאות, סימון קטעי מפתח בצבעים ומצגות, תרגום של הסוגיה לשפת האקטואליה הצגות. הטרמה של הקדמות וסיכומים בלשון התלמידים. אמנם אלו עזרים ששונים ממה שהיה לו בדורו, אולם לבטח היו לו עוד רעיונות כיצד להקל על הלמידה, שינגישו ללומדים את העומק והחכמה שבתורה, הוא לבטח היה שמח בכך ובוודאי לא היה מבקש ליצור קשיים נוספים בפני הלומדים ולהעלות את רף העיון כדי לייקר אותה.
כראש ישיבה שביסס את מוקד העולם הרוחני על מידת האהבה, והפך אותה למניע העיקרי של המוטיבציה הרוחנית הוא לבטח היה מבקש לתת עצה כיצד להרבות את אהבת התורה בקרב התלמידים בכלל ובקרב הציבור בפרט. אין לי ספק שהיה מציע להרבות בלימוד האמונה ולהסביר לתלמידים את חשיבות לימוד התורה, ויקרת מעלתה, שהדבקות בתורה היא בעצם הדבקות בקב"ה, נותן התורה. והיה ממליץ להקנות לתלמידים את חויית הלמידה, באמצעות פתיחת צוהר לעולמות מיוחדים שגנוזים בתורה וגילוי של רבדים עמוקים שמיוחדים לתורה. ובמיוחד היה מבקש להטעים את התלמידים את הטעם המיוחד של חויית ידיעת התורה, שכן "דברי תורה נעימים" ו"שמחה לאיש במענה פיו" – שה"שמחה לאיש בזמן שמענה בפיו". (עירובין נד א).
כמנהיג ציבור בדורו וכראש רשת "ישיבות רבי עקיבא" שמנתה "שנים עשר אלף זוגות תלמידים" שהיו פרושים על פני כל הארץ "מגבת עד אנטיפטרס". (יבמות סב ב). וכמנהיג הרוחני של דורו, הייתי מבקש ממנו עצה כיצד להגדיל את היקף לומדי התורה גם בדורנו, לא כאמצעי ל... אלא כ"לימוד לשמה" שמבסס, בונה ומעצב את העולם הדתי של דורנו ואת עבודת ד' כבנין גבוה בנוי לתלפיות. כיצד להגביר את המודעות של הציבור לחשיבות לימוד התורה, בדורנו, וכיצד נגרום לכך שתעמוד במקומה הראוי לה בסדר העדיפויות, בקודקוד הפרמידה הרוחנית והערכית. וכיצד נדרבן את הבנים לגלות בה ענין, בכל פרט שבה לרוחב ולעומק, את המוטיבציה להתגבר על קשיי השפה הלמודית, ללמוד ולהסתקרן מהלוגיקה המיוחדת של המשא ומתן התלמודי, ולראות בכך אתגר ששווה לעמול ולהתייגע כדי להשיגו. כיצד נביא את בני הדור לראות בהצלחה בלימוד התורה את פסגת המאוויים ומדד להצלחה בחיים.
אולם מעל הכל הייתי חפץ לשאול אותו כיצד ניתן להתמודד עם אחד האתגרים הקשים והמורכבים שלל דור הרשתות החברתיות הוואטסאפים והפיסבוקים. הרשתות שיוצרות קבוצות שבתוכן מועברים אינספור מסרים קצרים וארוכים חשובים ושוליים. מנוי ממוצע מקבל מסר אחת לכמה דקות, ניתן גם לדעת האם הוא קיבל את המסר ולא הגיב או שהוא לא מגיב כי אינו רוצה, ובכך נוצרת ציפיה ומחוייבות להיות זמין ומגיב כל העת. ועילה לעלבון אם לא הגיע תגובה הולמת ובזמן. המנוי הממוצע ברשתות אלה אם לא יכבה את המכשיר ויניחו בצד אינו יכול לשקוע בענין לימודי כלשהו מבלי שדעתו תוסח כל כמה דקות ממסרים הנקלטים במכשיר שלו, אם בליווי של צליל מוזיקאלי או רק ברטט. שכן אין לך גורם מסיח דעת ובעל השלכה קשה מזה על לימוד התורה שכן "שמעתתא בעי צילותא", (קידושין יב ב), ריכוז לאורך זמן וברצף מתוך "ישוב הדעת" שהוא אחד מארבעים ושמונה מעלות שהתורה נקנית בהם. (אבות ו ו). בדור זה צריך לקיים את ההדרכה של תורה "אדם כי ימות באוהל" – שאין התורה נקניית אלא במי שממית את עצמו באהלה של תורה (שבת פג ב), שמנתק את עצמו ומבדל את עצמו מהסביבה באוהל פרטי ומרעשי הרקה מסיחי הדעת, כדי שיוכל להתיישב בדעתו.
כיצד בדור זה שהתרגל לסטטוסים וסמסים קצרים ושטחיים, ומאבד את הסבלנות ומתקשה באריכות לימודית 'חפרנית', כיצד מצליחים להושיב את הלומדים בסבלנות ובריכוז של קשב ללמידה מתמשכת ארוכה ומעמיקה. כיצד מתמודדים עם הכאוס וההצפה של המידע בגין הנגישות למידע דרך הרשת האינטרנטית שגורמים לבלבול. כיצד מסננים את המידע באופן שניתן למקד אותו.
כראש ישיבה שבצוק העיתים נאלצו תלמידיו לצאת להלחם בצבאו של בר כוכבא על חרות העם ושימור מורשתו, הייתי חפץ להתייעץ איתו כיצד הוא רואה את האתגר הגדול של בני דורנו בשילוב שבין צבא לישיבה, וכיצד ניתן למנף את השילוב הזה כדי שיניב ברכה גדולה יותר לבניית עולם התורה על אושיות מידת הגבורה ויגביר את ידיעת התורה, ובה במידה יעצים את התרומה של התלמידים לבטחון המדינה.