אגו וכבוד מכבידין את הלב
הרב אליעזר שנוולד הפרשה בחיי המעשה – בא - תשפ"א
בעיצומו של משבר הקורונה, סגר מתמשך, אבטלה, תחלואה גבוהה כשעדיין השפעת החיסונים עדיין אינה ניכרת, נערכת מדינת ישראל לבחירות הרביעיות תוך שנתיים. הציבור צמא להנהגה ערכית ועניינית שיוכל לתלות בה את אמונו ולהיות בטוח שתוביל את המדינה מהמשבר לחוף מבטחים. מכת התפצלויות והתכתשויות על רקע אישי שפשתה בכל מרחב המפה הפוליטית. אלה מערערים את אמון הציבור. הוא מבין שאין מדובר על התפצלויות על רקע אידאולוגי – עקרוני, ולמען האינטרס הלאומי, אלא בגלל שיקולי יוקרה, אגו וכבוד, שעלולים להטות את שיקול הדעת ברמה האישית והלאומית.
פרשתנו פותחת בציוי: "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שיתי אותותי אלה בקרבו" (שמות י א). ולהתרות בו מפני מכת הארבה, ההתראה האחרונה בעשרת המכות.
על 'הכבדת' הלב של פרעה כבר שאלו חכמים: "אמר ר' יוחנן: מכאן פתחון פה למינין לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה?" (שמות רבה יג ג).
וכי יעלה על הדעת שהקב"ה מעניש אדם על דבר שלא היתה לו בו בחירה והיה מוכרח לעשותו? (ראה בא"ע ורמב"ן כאן). המדרש עונה לפי דרכו, וכן ניתנו תשובות נוספות בדברי ראשונים ואחרונים.
וכן יש לשאול מדוע בחרה התורה לתאר את עקשנותו הלא מוצדקת של פרעה כ'הכבדת הלב' ולא בתאור 'חזוק הלב': "ואני אחזק את ליבו" (שמות ד כא), שהשתמשה בו מקודם?
הילקוט ראובני קושר את 'הכבדת הלב' במחשבות ליבו של פרעה עצמו: "שמסר לו מלאך וינהגו בכבדות לפי מחשבות לבו" (כאן, מס' חכם הרזים, תורה שלימה בא י אות ב). אנו מבקשים לקשור זאת לדברי הרד"ק ב'ספר השורשים' (ערך כבד) שמורה על שורש משותף ל'הכבדת הלב', ל'כבדות' ול'כבוד'. אולי משום שה'כבוד', האגו והיוקרה, משולים כמשקולת 'כבדה' שמכריעה את מאזני השיקולים של האדם לצד מסויים, באופן לא פרופורציונאלי, ופעמים רבות כנגד האינטרס שלו. וזוהי 'הכבדת הלב' משום שהיא הופכת מטילה את 'כובד משקלה' וגורמת להתעקשות על עמדה מסויימת ללא הצדקה.
בשיעורי התנ"ך כשאנו לומדים על אירועים המתארים בו, אנו קוראים את הפרק ולאחר מכן אנו מנסים לתאר במילים שלנו כיצד התנהלו הדברים המתוארים בפרק, בפועל ב'ריאליה'. כנראה שלמרות פער השנים ההתנהלות האנושית היתה דומה. היוצא מן הכלל כשאנו עוסקים באירועים שאירעו לאבות האומה וגדוליה שאיננו יכולים להשוותם להתנהלות רגילה. בשלב שני אנו מבקשים לבחון האם קיים הבדל בין ה'ראליה' לבין התאור הנבואי אלוקי של האירוע בתנ"ך. ואם כן מדוע? מה ביקשה הנבואה 'שנצרכה לדורות' (ילק"ש שמואל סי' עו) ללמדנו בכך שהיא משקפת לנו כך את האירוע? גישה זו היא מפתח לגילוי צפונות בתנ"ך, וגם דרך לקלוט באופן נכון יותר את המסר החינוכי שבו.
מכות מצרים גרמו לפגיעה בתושביה, פגיעות גוף ורכוש, ולהרס וחורבן הכלכלה והתשתיות הלאומיות. מה גרם לפרעה לפעול בניגוד לאינטרס הלאומי ולרווחת תושביו? מדוע 'הכביד את ליבו', התעקש והתבצר בעמדתו ולא הסכים לעצור את המכות תמורת שחרור בני ישראל? מדוע לא שעה לזעקת אזרחיו: "ויאמרו עבדי פרעה אליו עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים ויעבדו את יהוה אלוקיהם! הטרם תדע כי אבדה מצרים?!" (שמות י ז).
נראה שיש כאן שילוב בין האגו, היוקרה והכבוד שלו ובין הכבוד הלאומי. פרעה ייחס לעצמו תכונות על אנושיות – "התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני" (יחזקאל כט ג), ורצה להראות שהוא לא נכנע ולא מתקפל גם אם הוא משלם על כך מחיר כבד! ההתעקשות שלו על הכבוד לאומי של המעצמה הגדולה בעולם באותה תקופה, שאסור לה להתקפל בפני עם עבדים שזה עתה עלה על במת ההיסטוריה. וגם אם המכות כואבות הוא תובע מעמו ומעצמו לנשוך שפתיים ולחזק את החוסן הלאומי ולא להכנע.
ה'כבוד' הפך למשקולת 'כבדה' שגרמה ל'הכבדת הלב' שלא אפשרה לו לבחון באופן שקול את מחיר הרווח וההפסד. וכנגד הכבדת הלב הזו הקב"ה 'מחזק את ליבו של פרעה' שלא ישבר מהסבל והכאב: "כי בהיותו בלתי יכול לסבול המכות היה משלח את העם בלי ספק, לא מפני שיכנע לאל יתברך לעשות רצונו, ולזה חזק את לבו שיתאמץ לסבול המכות ולבלתי שלחם" (ספורנו שמות ד כא). כי "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (מכות י ב).
הבו לנו מנהיגות ראויה.