דברים שרואים משם רואים היטב מכאן
הרב אליעזר שנוולד - הפרשה בחיי המעשה – חוקת - תשפ"א
בשבוע שעבר נדחה 'ריקוד הדגלים' שהיה אמור להתקיים בירושלים בירתנו, בשל 'איומים בטחוניים' –איומי החמאס לפתוח באש ובמהומות. השבוע הוא אמור להתקיים בצל השיח האם נכון לקיימו ולהסתכן בירי טילים או שנכון לבטלו כדי לשמור על השקט. מאז ההנתקות והשתלטות החמאס על עזה החמאס התעצם והפך מארגון קטן ושולי לגורם אסטרטגי אזורי שיוצר מאזן אימה מול מדינת ישראל.
כבר לפני ההנתקות הכתובת היתה על הקיר. אולם מחולל ההנתקות ותומכיה התכחשו וסרבו בתוקף לקרוא אותה. היום אנו משלמים את המחיר!
ההנתקות הובלה ע"י מי שתמך, יזם והוביל, במשך שנים את יישוב שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה. התוכנית היתה מהלך הונאה שלו לבוחריו. מי שהתנגד לה והבטיח בבחירות ש'דין נצרים כדין תל אביב', הוביל אותה במלא העוצמה, ותירץ את הפרת הבטחתו באמירה ש"מה שרואים משם לא רואים מכאן"! (ראה ספרו של פרופ' אריה אלדד "דברים שרואים מכאן" דוגמאות נוספות של ראשי הממשלה מהימין שהתכחשו להבטחותיהם לאחר עלייתם לשלטון).
גם אז ובמיוחד היום לאחר מבצעי: 'גשמי קיץ' (שנה אחרי ההנתקות כתגובה על הריגת שני חיילים וחטיפת גלעד שליט), עופרת יצוקה', 'עמוד ענן', 'צוק איתן' 'חגורה שחורה', ו'שומר החומות', (רשימה חלקית) כשהתוצאות של המהלך ניכרות במבחן השנים, ברור לכל מי שמוכן להודות על האמת, שאין שוני בין מה 'שראינו משם' – לפני ההנתקות, לבין מה שאנו 'רואים' אחריה. ודווקא מי ש'ראה מכאן' ראה תמונה מעוותת.
בבואנו ללמוד ממעשי גדולי האומה הק' שבפרשתנו, עלינו להזכיר לעצמנו ש"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים". (שבת קיב ב). ובכל זאת תורה היא וללמוד אנו צריכים!
משבר מי מריבה גרם לאי כניסתו של משה לארץ ישראל: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ" (במדבר כ יב). מה היה החטא שמכונה כ'חוסר אמונה'? "אמר משה בליבו: אוי לי שמא לא יוציא זה הסלע מים ונמצאתי מתבייש בפניהם, מה עשה? תפש המקל בידו וכו' והניחו על הסלע והתחיל מדבר עם ישראל, והכה את הסלע" (מדרש הגדול כאן). הקב"ה מצווה עליו לדבר אל הסלע. משה שנמצא 'בשטח', בשעת מעשה חש את חוסר האמון של העם וחושש 'שמא לא יוציא זה הסלע מים'! ואז המצב רק יחמיר, ולכן הוא נוקט בדרך שהוכחה כמוצלחת בעבר, ההכאה בסלע. סוג של 'דברים שרואים מכאן' עד כמה שניתן לומר כך על נביא ד' משה רבנו. הכתוב מייחס לכך 'חוסר אמונה' – "ואתה אין סופך להאמין, שנאמר: 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני'" (שבת צז א). בנקודת הזמן הזו היה צורך להשיב לעם את הביטחון והאמון על ידי נס עוצמתי בדיבור אל הסלע ולא בהכאתו.
מקרה דומה בחטא העגל. משה יורד מן ההר ורואה את התמונה הנוראית של העם בשפל המדרגה בעיצומו של האירוע האכסטטי החמור סביב העגל. משהבין שאהרון היה שותף ליצירתו הוא פונה אל אהרון בתמיהה ביקורתית מדוע הסכים להיות שותף לכשל הנורא הזה: "מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה" (שמות לב כא).
אהרון טען להגנתו שנאלץ לשתף פעולה עם מובילי הדרישה האלימה לעשות את העגל. שחיסלו כל מי שעמד בדרכם, וניסה למנוע זאת: "ראה חור שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור" (סנהדרין ז א). מנקודת מבטו בהיותו 'בשטח', בשעת מעשה, כשהוא חש מקרוב את הלך הרוחות הציבורי לא הייתה לו ברירה אלא לשתף פעולה משום שכל אפשרות אחרת הייתה עלולה להיות גרועה יותר: "ויאמר אהרון אל יחר אף אדני אתה ידעת את העם כי ברע הוא" (שם פס' כב). סוג של 'דברים שרואים מכאן' בשעת מעשה לא ניתן לראות כעת, לאחר מעשה, 'משם', עד כמה שניתן לומר כך על נביא ד' אהרון הכהן. משה אינו מקבל זאת. הדברים נראים היטב גם 'משם' ולמרות המצוקה והסכנה היה עליו לעמוד איתן ולנסות לסכל את המזימה בכל כוחו. מהכתוב ניתן להבין מה היה עלול להיות העונש של אהרון אלמלא התפילה של משה: "ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרון בעת ההיא". (דברים ט כ). "בכה רבי שמעון ואמר: אי חסיד הקדוש אהרן, משיח הא-ל הקדוש, בחסידותך נפלו כמה מעם הקדוש, ואתה לא היית יודע להשמר" (תרגום זהר תשא ע).
פעמים רבות: דברים שרואים משם רואים היטב מכאן.
ללמוד על היש מהאין
הפרשה בחיי המעשה - לפרשת חקת - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ
חטא 'מי מריבה' התרחש בשנת הארבעים בסמוך לכניסה לארץ ישראל ולמעבר מהנהגת המדבר בדרך נס להנהגת ארץ ישראל בדרך הטבע. הדיון על החטא נוטה להתמקד בדרך כלל בשאלה מה היה חטאם של משה ואהרון. אולם האם היה שם גם חטא של עם ישראל? לכאורה היתה שם בקשה לגיטימית למים: "ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרון" (במדבר כ ב). כך סבר החיזקוני: "לא לקו עכשיו כמו שלקו בשאר תלונות כי הדין עמהם מאחר שלא היה להם מים" (חזקוני במדבר כ ב). וכך סבר גם הרמב"ם (שמונה פרקים פרק ד) אולם יש פרשנים שסברו שהעם חטא בכך שלא הסתפק בתלונה עניינית למשה: "הנה המריבה עם משה היתה באמרם: 'ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה'. אמנם היתה גם על האל יתברך כאשר העיד באמרו: 'אשר רבו בני ישראל את ד'' וזה היה באמרם: 'ולמה העליתנו ממצרים'" (ספורנו שם פס' ג). "ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים", שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ): 'יען כי מאסתם את ד' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמור למה זה יצאנו ממצרים' וכו'. ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג): 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ד'', ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו" (רמב"ן שם פס' ח). אמירה זו היתה סוג של אבדן עשתונות, הטחת האשמה מתריסה כלפי הקב"ה, והבעת אי אמון בטובתו חוסר הערכה וכפיות טובה על הניסים שנעשו עבורם עד כה כדי לקיימם במדבר: במים במן ובענני הכבוד.
כמענה לכך מצווה הב"ה על משה לעשות נס מופלא לדבר אל הסלע ולהוציא להם ממנו מים: "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ ח). הדיבור אל הסלע לעיני העם היה אמור להיות דיבור לאזנם וליבם של ישראל, שיבינו ממנו את המסר: "ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו!" (רש"י במדבר כ יב).: "והיה אם כן המכוון ממנו ית' בזה הענין לעורר בם דעת ותבונה על יוקר וחשיבות דבור האלקי בצוויו אליהם" (הכתב והקבלה שם פס' ח). אופן הטיפול במשבר היה אמור לגרום לעם להבין את טעותם, אולם מטרה זו הוחמצה ע"י ההכאה!
במדבר אין מים! זה המצב הטבעי! אספקת המים לעם ישראל היתה בדרך נס פלאי - באמצעות בארה של מרים. כמו הרבה דברים בחיים בתחילה הפלא גורם להתרגשות הלב, אולם במשך הזמן מתרגלים והמצב הפלאי הופך למובן מאליו. ההתרגשות הלב נשחקת, הוא מתקשה כאבן, ואין בעל הנס מכיר בניסו. רק כשלפתע הנס נפסק והמצב הטבעי חוזר לקדמותו מרגישים בחסרונו. הפסקת המים היתה אמורה להזכיר לעם ישראל שעד כה הוא חי בנס, ללמוד על היש מהאין! ולהודות על כך לקב"ה. אולם זה לא קרה! ובכך היה חטאו.
נס הוצאת המים מן הסלע המאובן ע"י דיבור היה אמור להבליט את גודל הנס באספקת המים עד כה, ואות לכך שמה שנראה כדבר מובן מאליו אינו אלא נס מופלא, ורק אטימות הלב המאובן לא יבחין בכך ויטיח האשמה כלפי שמיא.
המסר הזה הוחמץ בכך שמשה היכה ולא דיבר!
לא רק משה ואהרון נענשו על כך! גם עמ"י נענש בכך שלא משה ואהרון הם שהנהיגו אותו בארץ ישראל.
לא הכל רציונאלי
על רציונאליות איזון וביקורת
פרשה ומימושה – חוקת - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט
מצות פרה אדומה מהוה בנין אב לברור גבולות היכולת של הרציונאליות האנושית: "'כל זה נסיתי בחכמה'. וכו'. אמר שלמה: לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה, 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (מדרש זוטא - קהלת ז כג).
שלמה המלך היה החכם מכל אדם: "הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך" (מלכים א, ג' ט'). חכמתו של שלמה המלך הביאה את הרציונאליות האנושית לפסגה הגבוהה ביותר ולמיצוי יכולתה. ממנה כמעט כל דבר היה יכול להתברר ע"י ההגיון והתבונה האנושית: "ויתן אלוקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים; ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים; ויחכם מכל האדם, וגו'. ויהי שמו בכל הגויים סביב" (מלכים א ה' ט-יא). עיקר יתרונו הבלעדי היה בהבנת החכמה וההגיון שבמציאות העולם: "לא היה לפניך - אפילו משה רבינו בחכמת הטבע לא היה כמוהו, אבל בחכמת האלוקות היה חכם יותר ממנו" (הרד"ק שם).
חכמתו של שלמה אפשרה לפתוח בפני הציבור הרחב גם את שערי החכמה, ההגיון והעיון הרציונאלי שבתורה: "א"ר יוסי: לקופה (משל לכלי א.ש.) גדולה מלאה פירות ולא היה לה אוזן (ידיות אחיזה א.ש.) ולא היתה יכולה להיטלטל, ובא פקח אחד ועשה לה אזנים והתחילה להיטלטל ע"י אזנים. כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה" (שיר השירים רבה א ח, עירובין כא ב). ממנו ואילך 'התחילו הכל סוברין תורה' – גם ברובד ההגיוני והרציונאלי. נקודת המוצא של שלמה היתה שהחכמה והרציונאליות האנושית היא הכלי העיקרי להבין את העולם, את הנהגתו של הקב"ה ואת תורתו.
המדרש מתאר את המפנה הדרמטי שהתחולל בעת ששלמה המלך עסק בפרשת פרה אדומה "זהו שאמר הכתוב 'ביקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת' (קהלת יב י), בקש שלמה לעמוד על עסקי פרה אדומה, דאמר ר' יצחק: כל העוסק בפרה מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאים" (מדרש שוחר טוב תהילים ט).
הסיסטמטיות של הרציונאליות האנושית אינה יכולה להכיל סתירה לוגית שכזו. כאשר אותו דבר עצמו הוא דבר והיפוכו. הוא זה שמטהר את הטמאים ובו זמנית הוא מטמא את הטהורים. דבר זה גורם לשלמה להבין שלתבונה ולרציונאליות האנושית יש תקרת זכוכית, שממנה ואילך היא נמצאת במבוי סתום. שתמונת העולם מורכבת גם מדברים שלא ניתן להכניס לתבניות הרציונאליות. שהיומרה של 'אמרתי אחכמה' על כל דבר שקיים, ועל כל מצוות התורה, נאלצת להגיע למסקנה ש'והיא רחוקה ממני'. לקבל שיש דברים שהם מעל להגיון ושם נדרשת קבלה ואמונה תמימה: "אמר לו הקב"ה: 'וכתוב יושר דברי אמת' (שם), כבר כתבתי לך על ספרי יושר, שנאמר: 'הלא היא כתובה על ספר הישר' (יהושע י יג), עשה בישרות, עשה בתמימות, עשה באמונה, גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, ואין להרהר אחריה, שנאמר: 'זאת חקת התורה' (במדבר יט ב)" (שם).
המורשת של פרשת פרה וחכמתו של שלמה רלוונטית מאד גם היום. האנושות המודרנית חייבת לנהל את עצמה בהגיון וברציונאליות. אולם אסור לה להתעלם מכך שיש במציאות ובהתנהלות האנושית מרכיבים לא רציונאליים, שהנסיון להכניסם לתבניות רציונאליות נועד לכשלון. במערכות מסויימות של העולם המודרני ניתנת בלעדיות לרציונאליות וזלזול בכל דבר שנתפס כלא רציונאלי. אולם כדי לקבל תמונה שלימה על העולם צריך לשלב בין השניים בצורה מאוזנת. להפעיל מערכת בקרה מאזנת שתסמן את גבולות הרציונאליות. מצד שני. ישנן מערכות אחרות בעולם המודרני שמממשות את יעודן דווקא מתוך שימוש בכלים לא רציונאליים, רגשיים וחברתיים, כמו: פוליטיקה, פרסום, יחסי ציבור ועיצוב דעת קהל ועוד. שמציפים את האדם מכל עבר כדי להשפיע בעיקר על הרבדים האנושיים הרגשיים והלא רציונאליים. מולם צריך להפעיל מערכת ביקורת מאזנת של חשיבה רציונאלית ביקורתית שתאזן את ההשפעות הלא רציונאליות.
גם בעולם היהדות התורה והאמונה נדרש היום יותר מכל איזון בין השימוש בכלים של היגיון ורציונאליות ובין האמונה והקבלה שת מציאות רוחנית אלוקית על שכלית. מצד אחד יש באמונה רבדים שניתן להבינם בהגיון אנושי רציונאלי. בבחינת: "אמרתי אחכמה". מאידך, יש באמונה רבדים עליונים שאינם 'לא שכל ולא רגש', בבחינת: "והיא רחוקה ממני".
קיים צורך בברורים מעמיקים של תורה ואמונה, תוך מיצוי של כלי ההגיון האנושיים. עולם האמונה והתורה אינו יכול להתבסס רק על קבלה ואמונה תמימה.
אולם מצד שני יש לדעת שהבנת ההגיון והרציונאליות של המצוות אינם תנאי בקיום המצוות! וגם אם מתברר שהמצוה היא בבחינת 'והיא רחוקה ממני' ולא ניתן להבין את תכליתה ואת טעמה של המצוה, אין זה פוטר מלקבל את עולה של תורה ולקיים את המצוה מתוך קבלה ואמונה תמימה.
אדרבא, סופו של שלמה המלך ושקיעת גדולתו כשנכשל במצוות שטעמן נכתב במפורש בתורה ,מלמדת שאסור להתבסס רק על החמה והבנת טעם המצוה בצורה בלעדית: "אני אמרתי ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה ובסוף השיבותי, אני אמרתי ארבה נשים ולא יסורו לבבי והרי נכתב עלי (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו" (וש"י קהלת א יז).