ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

מעגלים של נאמנות

בדרכו של הרועה הנאמן

הפרשה בחיי המעשה – וארא תשפ"ב

הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין

מוקדש לזכרו של חבר לדרך, תלמיד חכם, איש מידות, מורה דרך לרבים,

נאמן לשליחותו הכלל ישראלית הרב אלישע וישליצקי ז"ל ליום השנה לפטירתו.

כמה פעמים יצא לכם לאחרונה לשמוע התבטאויות בסגנון: "הרגשתי שאני צריך/ה להיות נאמן/ת לעצמי ולרגשות הלב שלי ולכן..." בדרך כלל הן באות כהסבר לויתור על נאמנויות אחרות: לנאמנות למחוייבות הזוגית, לנאמנות למחוייבות למשפחה, או לנאמנות למחוייבות לכלל. אמירה שכזו מצפה להבנה מצד השומעים, שכן ביסודה ההנחה שבסולם הערכים המקובל כיום בחברה המערבית ה'נאמנות לעצמי' ו'לרגשות הלב' עומדת מעל לכל שאר הנאמנויות.

האדם מצוי בכמה מעגלים של מחוייבות ונאמנות: לאלוקיו, לערכיו ולאמונותיו, לעצמו – ולתחושה הטובה שלו עם עצמו, למשפחתו – לזוגיות – לברית שנכרתה בין בני הזוג, לילדים ולשאר בני המשפחה לשלומם ולרווחתם הפיזית והנפשית, לתפקידו - בתחום העיסוק שלו, לכלל – לעם ישראל, למדינה לקיומה ולבטחונה. עליו לנתב את דרכו באופן שהוא יהיה נאמן לכל המעגלים. אולם יש והחיים מזמנים דילמות ומתח אמיתי בין הנאמנויות וצריך להכריע ביניהם. אדרבא, המבחן האמיתי של הנאמנות היא לא כאשר מעגלי הנאמנות  מסתנכרנים בהרמוניה אלא כאשר נוצרת סתירה ביניהם. האם עדיין הנאמנות נשמרת בשעת קושי ואתגר וכשאין 'מנופים' לאכוף אותה.

האם מבחינה ערכית ניתן לקבל שתמיד כאשר נוצרת סתירה ואתגר,  הנאמנות לעצמי ולרגשות הלב שלי עומדת מעל לכל?!

דוגמה בולטת, שהיא חלק מהוויית חיינו: השרות הקרבי בצה"ל. לא רק מתוקף הנאמנות לחוק המדינה, אלא מתוך התובנה הערכית שיש לשרת מתוך נאמנות  למחויבותנו לכלל – לעם ישראל, למדינה לקיומה ולבטחונה. כאשר אנו נאלצים לסכן את החיים בשעת קרב, לקום ולהסתער אל מול הסכנה, האם אז אנו מעמידים את הנאמנות לעצמי ולרגשות הלב שלי מעל לכל?! כך גם אנשי צוותי הרפואה במחלקות הקורונה ובשאר המחלות המדבקות, או המתיישבים שמיישבים את הארץ בספר וביו"ש, מאז ימיה הראשונים של הציונות והחלוציות. או כאשר נרתמים למשימות לאומיות חיוניות אחרות על חשבון ההטבות האישיות, ועוד.

היהדות מדגישה את ערך הנאמנות. היא אינה מתעלמת, חלילה, מהנאמנות של האדם לעצמיותו ולרגשות ליבו, אולם היא לא מעמידה אותה מעל שאר הנאמנויות האחרות. היא רואה את החיים כבעלי ערך עצמי אולם ביסודם ישנה נאמנות לשליחות וליעוד הערכי, למה שהוא מעל החיים. לא בכדי נתקן שהמענה לברכה הינה 'אמ"ן'! "אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כוחו פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר: 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים'. אל תיקרי 'שומר אמונים' אלא 'שאומרים אמן'. מאי אמן?  אמר רבי חנינא: א'ל מ'לך נ'אמן" (שבת קיט ב). הקב"ה מכונה ה'א-ל הנאמן': "וידעת כי ד' אלקיך הוא האלקים הא-ל הנאמן שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו לאלף דור" (דברים ז ט).

ואף אנחנו צריכים להידבק במידת ה'נאמנות' האלוקית. זאת הסיבה שבעברית, לשון הקודש, בשונה מהשפות המערביות, יש שורש משותף ל'נאמנות', 'אמון', 'אמינות' ו'אמונה'. ומי שאינו עומד בהתחייבותו, בהקשר העיסקי, נקרא "מחוסר אמנה" (בבא מציעא מט א), ו"לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (שבת קיט א). ותשוב ותבנה כשישובו אנשי אמנה (קול התור).

בפרשיותנו אנו לומדים ממשה רבנו 'רעיא מהימנא' (זוהר ח"א קו א) – הרועה הנאמן על נאמנות ומחוייבות לאומה ולגורלה גם במחירים אישיים כבדים. כאשר השעבוד החמיר משה רבנו התייצב בפני הקב"ה וזעק: "ד', למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני?!" (שמות ה כב). "ואם תאמר: מה איכפת לך?! קובל אני על ששלחתני!" (רש"י שם). כמנהיג העם נאמן לתפקידו ומחוייבותו לעם,  ומזדהה עם  כאבו כשל מי שמייצג את קהל שולחיו בנאמנות מוחלטת לתפקידו ללא כל שמץ של אינטרס אישי. הוא אומר דברים קשים כלפי הקב"ה:  "הרהרת על מדותי וכו'" (רש"י שם ו א). ואף מסר את נפשו עליהם בחטא העגל. על נאמנותו מעיד הקב"ה: "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב ז). נאמנותו עמדה בכל המבחנים: "ולא שייך לומר 'נאמן' אלא על מי שיש בידו לעשות ואינו עושה וכו'"  (העמק דבר שם, עיי"ש בהקשר). משה המשיך להנהיג את העם בנאמנות גם כשהיו לעומתיים, הקשו עליו, אתגרו אותו, ולא הוקירו לו טובה. 'הרועה הנאמן' לא נטש את הספינה בעת משבר כדי 'לעשות לביתו', ונלחם בעד עמו. 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון