ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

מנהיגות הרועה הנאמן

פרשה ומימושה - לפרשת וארא - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

אירועי השבוע האחרון מחייבים אותנו לשוב ולברר לעצמנו סוגיות יסוד, ובכללן את המשמעות של המנהיגות לאור מקורות היהדות'.

תחילת פרשתנו היא ההמשך של הפרשה הקודמת. לאחר שהשעבוד התעצם משה רבנו התייצב בפני הקב"ה וזעק: "ד', למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני?!" (שמות ה כב). "ואם תאמר: מה איכפת לך?! קובל אני על ששלחתני!" (רש"י שם). משה, כמנהיג של העם כואב את כאבו ואומר דברים קשים כלפי הקב"ה. כתוהה על מידותיו של הקב"ה. הקב"ה מבקר את ההתבטאות החריפה של משה:  "הרהרת על מדותי וכו'" (רש"י שם ו א).

במשך שנים התבקשתי להרצות לצוערים ולקציני צה"ל על 'המנהיגות לאור מקורות היהדות'. אחד מפרקי ההרצאה עסק במנהיגותו של משה רבנו. משה רבנו הוא המנהיג הראשון של עם ישראל. מנהיגותו אמורה להוות מודל לחיקוי למנהיגות אמת בעם ישראל. הראשוניות היא תמיד סוג של פריצת דרך והיא סוללת את הדרך לאחרים שיבואו אחריהם. ניתחנו לעומק את ראשיתה של המנהיגות המופלאה הזו. את המדרש המוכר על בחירתו כמנהיג בעקבות התנהגותו כרועה, הרץ בדאגה אחרי גדי קטן, שפורש מהעדר לתור אחר מים: "אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאן של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל" (שמו"ר ב ב). על כן נקרא משה רבנו 'רעיא מהימנא' – הרועה הנאמן.

אולם במדרש אחר מתבאר שמבחן המנהיגות של משה היה עוד בזמן שהיה 'נסיך' ויורש עצר בבית פרעה. כשיצא לראות בסבלות עמו. משה גילה אכפתיות ואחריות לגורל עמו, והיה מוכן לשלם את המחיר של אבדן המעמד המלכותי האישי כדי להציל איש עברי מידי איש מצרי: "אמר הקב"ה: 'אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל והנהגת להם מנהג אחים - אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך', הדא הוא דכתיב: 'וירא ה' כי סר לראות' - ראה הקב"ה שסר משה מעסקיו  (האישיים א.ש.) לראות את סבלותם של ישראל, לפיכך: 'ויקרא אליו אלקים' (מתגלה אליו בסנה וממנה אותו למנהיג א.ש.)" (שמו"ר א יד).

גילוי האחריות והאכפתיות והנכונות לשלם מחיר אישי, היא מבחן עליון של ההתאמה להנהגה. עם כל זאת כאשר הקב"ה מצווה עליו להנהיג את עם ישראל הוא בורח מן השררה: "ויאמר משה אל האלקים: מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שמות ג יא). הוא לא מחפש קריירה כמנהיג, אלא נאלץ מתוקף הצו האלוקי לקחת עליו את עול המנהיגות.

המנהיגות של משה רבנו היא כשל מי שמייצג את קהל שולחיו בנאמנות מוחלטת לתפקידו ללא כל שמץ של אינטרס אישי. משה צריך להתנהל מול העם וגם מול זקניו ומול ראשי השבטים גם כשהיו לעומתיים ואתגרו אותו. גם כאשר עם ישראל לא עשה לו חיים קלים ולא הוקיר לו טובה. הוא לא נטש את הספינה בעת משבר ונלחם בעד עמו.

בהרצאתנו ביקשנו להבדיל בין 'מנהיג'  ל'שליח  ציבור'. 'שליח ציבור' הוא פונקציה של יצוג הציבור וצרכיו, בצורה אמיתית, ועשיה ללא לאות למענו. 'מנהיג' הוא רמה מעל שליח הציבור. מי שהציבור רואה בו סוג של דמות מופת בעלת חזון שמורה את הדרך. מי שרואה את צרכי הציבור לנגד עיניו. לא את צרכי עצמו ולא את מימוש שאיפותיו האישיות. מנהיג הוא מי ששיקוליו ודרכי הנהגתו גורמים לציבור לתת בו אמון וללכת אחריו. מבחן מנהיגותו הוא שהציבור הולך אחריו גם כאשר המנהיג נדרש להנהיג אותו להתמודדות עם אתגרים תובעניים ועם משברים, וגם כאשר הצבור נתבע ללכת בדרך שהוא משלם עליה מחיר.

מנהיג שכזה מכין את הדמות שתמשיך אחריו את מימוש החזון ברציפות ובהמשכיות. ובבוא העת כשמסתיימת שליחותו הוא מעביר לו את מטה ההנהגה.

זאת היתה מנהיגותו של משה רבנו. ועלינו ללמוד ממנה להיום.

הבחירה בגלות

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה- לפרשת וארא – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

 

תחילתה של פרשתנו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי ושמי ד' לא נודעתי להם" (שמות ו ג),   מהווה מענה לתלונה של משה רבנו לקב"ה, בסוף הפרשה הקודמת, על העמקת השעבוד והתארכות הגלות: "וישב משה אל ד' ויאמר אד-ני למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני. ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך" (שמות ה כב).

אולם חכמים מצביעים על כך שהמורכבות של השעבוד נבעה לא במעט מההתנהלות של עם ישראל, ומהבחירה שלו כיצד להתייחס  לגלות. אמנם גלות מצרים: "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" כבר נאמרה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים אולם האופן שבו הדבר יתבצע כמה גלות וכמה עינוי יהיה הדבר תלוי בבחירה של עם ישראל, באופן שבו עם ישראל יבחר להתנהל: "אף על גב דמלכויות העתידות להיות. תלוי בתנאים הללו. ואם כן אין הדבר ברור לעת עתה אבל זה ברור, וכו',  יחד - גרות ועבדות ועינוי  יומשך זמן ד' מאות שנה מיום שנדבר עמו, וכו'. ואין ברור כמה יהיה גרות לבד וכמה יהיה עבדות וכמה עינוי רק בדרך כלל בזה המשך יהיה הכל בברור". (הנצי"ב העמק דבר בראשית טו יג).

כבר בראשית ההגעה של בית יעקב למצרים היתה זו אמורה להיות הערכות לישיבה זמנית בלבד, ודרך התנהלות היתה צריכה להיות כתושבים ארעיים שהגיעו לזמן קצוב בלבד. אולם מהכתוב אנו למדים שההתנהלות היתה הפוכה, כמי שבא להיאחז בה כתושבי קבע, ללא הגבלה של זמן:  "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית מז כז). "ויאחזו בה - שקנו שם אחוזה" (אבן עזרא שם). הכלי יקר רואה בדברי הכתוב ביקורת על התנהלות זו: "וישב ישראל בארץ גושן וגו'. כל פסוק זה באשמת בני ישראל הוא מדבר, כי הקב"ה גזר עליהם כי גר יהיה זרעך, והמה בקשו להיות תושבים במקום שנגזר עליהם גרות, כמו שדרשו אצל יעקב 'וישב יעקב ביקש לישב בשלוה קפצה עליו ורגזו של יוסף כו'',

הפסוק מאשימם על ישיבה זו שבקשו אחוזה בארץ לא להם.  ולא כך אמרו אל פרעה" 'לגור בארץ באנו', מלמד שמתחלה לא ירדו להשתקע שמה אלא לגור, כמדייר בי דיירא, ועכשיו חזרו מדבריהם" (כלי יקר שם).

אנו מבקשים לעסוק ב'בחירה בגלות' בכמה היבטים. בעצם האפשרות של חלקים באומה 'לבחור בגלות' כאופציה קבועה, ולא כדבר זמני שיש לשאוף לסיימו מוקדם ככל האפשר, בהשלכות של בחירה זו, וגם לנסות ולברר מה יש בה בגלות המנוכרת הכפויה והארעית, ללא שלטון עצמי ולעיתים רבות גם תחת גזירות וסבל, שהיא מושכת את הגולים לבחור בה כפתרון קבע?! שמא הדבר נובע מהקושי לחיות בתנאים עראיים והשאיפה ליציבות, או מפאת ההרגל שהופך לסוג של טבע שני גם אם הוא אינו מיטיב לגולים, אך יש שמעדיפים את הרע המוכר על פני אי הוודאות.

 כדי לשמר את הארעיות של הישיבה במצרים היו אמורים ישראל לבדל את עצמם ולהתרכז במעין מחנה ארעי בארץ גושן. אולם למעשה הם בחרו להתיישב בכל מקום ולהתערות באוכלוסיה: "'ותמלא הארץ אותם" -  'מהם' מיבעי? (היה צריך להיות כתוב ותמלא הארץ מהם א.ש.) וכן תרגם אונקלוס: 'מנהון'. אבל לשון המקרא 'אותם'. בא ללמד דלא ארץ גושן לבד שהיה מיוחד לישראל ומלאה מישראל לבד. אלא אפילו כל ארץ מצרים שהיה עיקר ישיבתם עם מצרים בכל מקום 'מלאה הארץ את ישראל'. ומשמעות 'אותם' – 'עימם'. וכו'. והיה כל מקום פנוי שמצאו ישראל לקנות ולדור נתישבו שמה. והינו דכתיב במכת בכורות: 'ופסח ד' על הפתח' הרי שהיו הרבה בתי ישראל בקרב בתי מצרים. ואע"ג שיבואר להלן (ב' כ"ה וג' ז') שפרעה נגש לישראל ולחצם לדור במיצר, כדי להשפיל דעתם. מכל מקום היה באופן שנשארו בקרב ערי מצרים בין בתיהם" (הנצי"ב העמק דבר שמות א ז).

הנצי"ב מפרש שההתערות באוכלוסיה היתה אסטרטגיה שהרציונאל שעמד מאחריה: ניטרול הזרות והחשדנות, ובכך לשמר את מעמדם ואת זכויותיהם. אולם למעשה ההתערות יצרה את ההיפך הגמור: החיכוך רק העצים את השנאה ואת הגזירות: "ובא הכתוב להקדים בזה סיבת שנאת מצרים וגזרת המלכות. ומחשבת חשד מה שלא עלה על דעת ישראל. כל זה בא משום שבקשו לצאת מרצון יעקב אביהם שישבו דוקא בארץ גושן כדי שיהיו בדד ונבדל ממצרים, (כמש"כ בפ' ויגש), אבל הם לא רצו כן. ובשמות רבה איתא עוד; שפסקו למול מזה הטעם שאמרו נהיה כמצרים! דאחר שקבעו דירתם בקרבם מצאו טוב להם להשתוות למצרים ולא יהיו ניכרים שהמה יהודים. ומשום זה ביאר המדרש שהפך ד' לבם לשנוא עמו" (הנצי"ב שם). בהדרגה הפכה ההתערות החברתית להתערות תרבותית ודתית.

ה'בחירה בגלות' באה גם לידי ביטוי בזמן היציאה ממצרים, אלה שהשתקעו בגלות, למרות השעבוד הקשה ולא רצו לצאת: "וכל כך נשתקעו שמה עד שלא רצו לצאת ממצרים, עד שהוצרך הקב"ה להוציאם משם ביד חזקה, ואותן שלא רצו לצאת מתו בשלשת ימי אפילה" (כלי יקר שם). שכן מי שבחר להישאר שם התקיים בו עיקרון הבחירה, הפלאי, ש"בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (מכות י ב), גם אם אח"כ ישלמו על כך מחיר כבד. עפ"י חז"ל מסתבר שהיקף הבוחרים בגלות לא היו מיעוט זניח: "וחמושים עלו בני ישראל אחד מחמישה. ויש אומרים: אחד מחמישים. ויש אומרים: אחד מחמש מאות. רבי נהוראי אומר: העבודה, לא אחד מחמשת אלפים. ואימתי מתו בימי האפלה, שהיו קוברין ישראל מתיהן, ומצרים יושבין בחשך, ישראל הודו ושבחו על שלא ראו שונאיהם ושמחו בפורענותן" (תנחומא בשלח א).

התופעה של ה'בחירה בגלות' והפיכתה מארעי לקבע חוזרת על עצמה לאורך ההסטוריה: "כאשר בעונינו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע מ"מ רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ד' בכל לב להביאם אל ארצם, וע"כ הקב"ה מניחם שמה, ולהנחה זו פסוק וישב ישראל בארץ גושן. מדבר באשמת ישראל, שבקשו להיות תושבים ולהיות להם אחוזה בארץ לא להם" (כלי יקר בראשית מז כח).

גם הבחירה להתערות במקום חוזרת על עצמה לאורך ההסטוריה. הנצי"ב ראה בה את אחד הגורמים לאנטישמיות: "וכבר ביארנו בס' בראשית על הפסוק: "'כי גר יהיה זרעך וגו'' אשר היא הסבה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו בשביל שאין אנו רוצים להיות כגרים ונבדלים מן האומות" (הנצי"ב שם).

לאורך הדורות התריעו חכמים מפני האסון שתגרום ה'בחירה בגלות', הפיכתה לקבע, ושכחת ארץ ישראל: "וכן התמרמר על זה הגאון יעב"ץ (בהקדמת סידורו, בסולם בית אל), על שהסחנו דעתינו מארץ ישראל לשוב ולדור בתוכה, ובהיותינו בשלוה בחוץ לארץ כמדומה לנו שכבר מצאנו ארץ ישראל וירושלים אחרת, על כן באו עלינו כל הרעות בשֶׁבֶת ישראל בארץ שפניא (ספרד), וארצות אחרות בשלוה, ושוב נתגרשו ממנה עד שלא נשאר שם שארית לישראל בארץ ההיא. צדיק ד', כי יצא מדעתם לגמרי ענין גלותם, והתערבו בגויים, כל זאת באתנו כי ארץ צבי שכחנו לשוב אל ארץ מולדתינו" (אם הבנים שמחה, הקדמה).

"והנביא חגי צווח: "ועתה כה אמר ה' צבאות, שימו לבבכם על דרכיכם. זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ואין לשבעה... לבוש ואין לחום לו, וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְתַּכֵּר אל צְרוֹר נָקוּב. כה אמר ה' צבאות, שימו לבבכם על דרכיכם". וברש"י שם פירש: "'שימו לבבכם על דרכיכם' - על עסקיכם, שאתם רואין שאין במעשה ידיכם ברכה, כמו שהוא אומר 'זרעתם הרבה והבא מעט וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אל צְרוֹר נָקוּב' - כל רווח שאתם עושים הולך וכלה, כנותן מעותיו בקשר בגד נקוב", עכ"ל. ועל כן צווח הנביא ליתן לב על זה. והכפיל דבריו בזה: "כה אמר ה' שימו לבבכם על דרכיכם", כמזהיר שלא לסגור את העינים מלראות שכל עמלינו הולך לטמיון ביד אויבינו. ובמדרש תנחומא (פרשת "תצוה" 76) כתב בזה"ל: "את מוצא כשגלו לבבל מה עזרא אומר להם - עלו לארץ ישראל. ולא היו מבקשים. אמר להם עזרא: זרעתם הרבה והבא מעט, אכול ולא לשבעה... לבוש ואין לחום, וְהַמ ִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אל צְרוֹר נָקוּב", עכ"ל. הרי, דכל זה נאמר על הממאנים מלעלות אל ארץ ישראל. ובצפניה נאמר: "ופקדתי על האנשים הקופאים על שמריהם, האומרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע. והיה חילם למשיסה ובתיהם לשממה, ובנו בתים ולא ישבו, ונטעו כרמים ולא ישתו את יינם", עיי"ש בפרק א 77. וממש כל זה נתקיים בימינו האלה כמעט בכל מלוכות אירופה, והכל נעשה בשביל ההיסח הדעת שהסיחו מלעלות לארץ ישראל, כמבואר במדרש תנחומא הנ"ל" (אם הבנים שמחה, הקדמה).

על כן היו מחכמי ישראל שהאיצו בתלמידיהם 'לעשות מעשה' לעזוב את הגלות, לבחור בארץ ישראל ולעלות אליה: "ומי גדול בכל הדורות האחרונים כרבנו הגר"א קדוש ישראל, אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לארץ ישראל ולעסוק בקיבוץ גלויות. והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה, לקרב קץ הגאולה על ידי יישוב ארץ ישראל. כמעט בכל יום דיבר אלינו רבנו ברתת והתרגשות, כי 'בציון ובירושלים תהיה פליטה', ולא לאחר את המועד. מי ימלל את גודל דאגתו של רבנו בדברו אלינו הדברים כאלה וכאלה ברוח קודשו ובדמעות בעיניו" (ר' הלל משקלוב 'קול התור' מתורת הגר"א פרק ה').

 

 

 

בסוף הפרשה הקודמת ובתחילת פרשתנו מתאר הכתוב דו- שיח קשה בין משה רבנו לקב"ה על רקע ההרעה בשעבוד, והפער בין הציפיה של משה רבנו מאופן התנהלות הגאולה, לבין ההנהגה האלקית בפועל: "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני! ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך!" (שמות ה כג). ותשובת הקב"ה, שמבחינת הראיה האלקית זוהי המתכונת המיטבית להשגת המטרה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו!". (שם). דווקא מה שנראה כדבר שמרחיק את הגאולה מקרב אותה: "לא כמו שאתה סבור שרעה זו הוא רק לרעתם ולא לטובתם, ומשום הכי אתה מתרעם על הסתר פנים. לא כן הדבר! דוקא עתה תראה. במה שהרעו לישראל נתקרב זמן הגאולה וכו' מה שלא היה אפשר מקודם!". (העמק דבר שם).

הכתוב מתאר דו-שיח מעין זה בין משה רבנו לקב"ה כבר בתחילת שליחותו, וכן אח"כ בשנות הנהגתו של משה במדבר. אנו מבקשים להבין מה מקומו של שיח זה? האם משה רבנו, גדול הנביאים והמאמינים לא היה אמור לקבל בהכנעה ובציות את דרכיה של ההנהגה האלקית?! ומה ביקשה התורה ללמד אותנו, מכך לדורות?

יש לכך מספר תשובות. נתמקד באחת.

התורה מבקשת ללמד אותנו שיש מקום לתבונה האנושית, להנהגה ולאסטרטגיה האנושית, ולזוית המבט שלה על התנהלות המציאות. אולם יש לה מגבלות כאשר היא מתנגשת עם התכנית האלקית.

הרלב"ג בתחילת פירושו מבאר שהתורה באה ללמדנו ולהנחותינו כיצד להתנהל גם בעולם המעשה ולא רק בעולם הרוח. דברים ששום מדע לא יוכל ללמדנו. נראה שיש להזכיר זאת ביחס להנהגתו של משה רבנו. הכתוב מתאר את מכלול ההיבטים בהנהגתו ודמותו של משה רבנו. אולם בבואנו ללמוד ממנה, אנו מתמקדים בעיקר בדמותו הרוחנית הענקית, והיא מאפילה על השאר. זוהי החמצה גדולה. במיוחד בעידן של בשלות להנהגה אמונית שזקוקה לכלים אסטרטגיים אמוניים. אסטרטגיה רגילה ניתן ללמוד מכל אחד – אסטרטגיה אמונית עלינו ללמוד ממי שהיו כאלה, ובראשם, משה רבנו.

משה רבנו גדל דוקא בבית פרעה והתמנה שם לתפקיד בכיר של הנהגה (רש"י שמות ב יא). בכך רכש משה רבנו כלים אנושיים מתקדמים של הנהגה ואסטרטגיה שישמשו אותו בתפקידו כמנהיג של עם ישראל. "כי הוא נתגדל ראשונה בבית המלכות אשר לפרעה, כדי שילמד טכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות". (אברבנאל שמות ב יא, וא"ע שם ג). אולם מנהיג אמוני שמודע לתווך האלקי שבו הוא פועל, אינו אמור לאפס ולאיין את התבונה האנושית. הוא אמור להשתמש בכל הכלים הללו, עד מקום שבו מסתבר שההנהגה האלקית פועלת בדרך אחרת, או שההגיון האסטרטגי האנושי מתנגש התנגשות חזיתית עם התכנית האלקית. התבונה האנושית חייבת לקבל את מגבלותיה! לבסוף המהלך האלקי הוא הקובע!

אצל משה רבנו ומנהיגים שהיו נביאים הדבר פשוט יותר. אולם בדורותינו כיצד ניתן לדעת שקיימת התנגשות והגעה לקצה התחום של האסטרטגיה האנושית?

כאשר נתקלים במציאות קשיחה רבת עוצמה שאין בכוחנו וביכולתנו לשנותה. "ו'מניעת היכולת' היא לנו לעדה על 'חפץ ה''. ו'מניעת החפץ' יש לה הרבה דרכים, לפעמים מניעה מעשית וכו' ולפעמים מניעה רוחנית, וכו'. וכשישנן מניעות כאלה הננו מרוצים בזה, מפני שאנו מכירים שכך הוא רצון ההשגחה העליונה בעיתים כאלה". (הרב קוק זצ"ל אג"ר ח"א עמ' כ').

אמנם קשה לסמן את הגבול בין 'חוסר יכולת' ובין 'יכולת' שניתן להשיגה במאמצים על אנושיים. בעיקר במצבי – אין-ברירה, עם הגב אל הקיר. כשהימנעות מהתמודדות תגרום לפגיעה. (כחשמונאים או במלחמות ישראל). אולם אין בכך כדי לפטור את עצמנו מלנסות לבחון זאת.

 

לאסטרטגיה האנושית כמה נטיות מסוכנות: היא נוטה ללקות בשכרון כח שאינו יודע גבול, כאשר היא ניצבת בפני בעיה מיידית היא נוטה "לעשות", גם אם העשיה חסרת סיכוי. או שנעשית בעוצמה מוגזמת, חורגת מהגבולות ועלולה לגרום להתנפצות אל קיר המציאות, "לגול עצמי", ולנזק עצמי. התורה מלמדת שכשם שצריך לפעול כשאפשר, כך צריך להימנע ולהתגבר כשאי אפשר. מקבלים שכר על הפרישה כשם שמקבלים שכר על הדרישה.

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון