ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

חיים של יעוד ומשמעות

הפרשה בחיי המעשה – פרשת ויחי -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית ואת תקופת האבות ונקראת על שם פתיחתה: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה, ויקרבו ימי ישראל למות, וגו'" (בראשית מז כח). בתחילתה עוסקת הפרשה במותו וקבורתו של יעקב במערת המכפלה,  לפני מותו אוסף יעקב את בניו סביב מיטתו, מברך אותם ומייעד כל אחד מהם ליעודו המיוחד בתוך בית ישראל. בהמשך הפרשה מזכירה התורה את מותה של רחל, ובסופה את מותו של יוסף וצוואתו על הקבורה בארץ כנען. גם ההפטרה עוסקת במיתתו של דוד וצוואתו. דומה לכך גם פרשת חיי שרה, שנקראת על שם חייה של שרה ועוסקת במותה וקבורתה, ובסופה גם במיתתו של אברהם.

רבים ששואלים מדוע הפרשה שעוסקת במוות נקראת על שם החיים?

המהר"ל הזכיר את הכלל: "וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'" (נצח ישראל - פרק א).

פרשת 'ויחי' שעוסקת ב'מוות' וסופיות החיים מהווה מפתח להבנת משמעות החיים ותכליתם. לחיים יש תכלית. האדם לא הגיע לעולם רק כדי להתקיים, והחיים אינם רק תהליך ביולוגי, סתמי, מכאני של האורגניזם, שבשלב מסויים הם מגיעים  אל קיצם. ימי החיים הם פוטנציאל, קצוב בידי שמים, שמאפשר לאדם לפעול בעולמו, ליצור בהם דברים ברי משמעות, להשפיע ולהטביע חותם: "ימי החיים ניתנו להוציא על ידם מן הכח אל הפועל בודאי איזה דבר ממשי" (עולת ראיה ח"א עמ' קה). הייעוד והתכלית של החיים מהווים 'מצפן' שמכוין את האדם כיצד להתנהל בחייו כדי לממשם. 'איכות החיים' תלויה באיכות העשיה והיצירה שהאדם יצר בעולמו. ישנן מדרגות בעשיה על פי הערכיות שלה, הנמדדת לאור המדדים האלוקיים. ויש כאלה "שאע"פ שעשו איזה דברים בימי חייהם, מאחר שלא קנו על ידי הדברים הללו השלמה עצמית, הראויה להיות נחשבת למציאות של אמת לפני האמת העליונה, של אל אמת ב"ה" (שם). חז"ל התייחסו ל'חיים' ללא ערכיות וללא משמעות כ'מוות'! למרות שמבחינה ביולוגית טכנית הם חיים:  "'כי החיים יודעים שימותו' - אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים שנאמר (שמואל ב כג, כ): 'ובניהו בן יהוידע בן איש חי' וכו' שאפי' במיתתו קרוי חי וכו'. 'והמתים אינם יודעים מאומה' אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים שנאמר (יחזקאל כא, ל): 'ואתה חלל רשע נשיא ישראל'" (ברכות יח א).

בשל כך גם אמרו חז"ל ש'יעקב אבינו לא מת!', למרות שמבחינה ביולוגית הוא נפטר: "יעקב אבינו לא מת! אמר ליה, וכי בכדי ספדו ספדניא? וחנטו חנטיא? וקברו קבריא? וכו'... מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים!" (תענית ה ב). כיוון שזרעו ממשיך את דרכו ותורתו הרי הוא חשוב כמי שממשיך את חייו.

דווקא כאשר החיים מגיעים אל קיצם ומתברר היקף המפעל שנעשה במהלכם, ניתן להבחין למפרע באיזה מידה הם היו משמעותיים, לשעתם ולעתיד.

'וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת' מהו 'ויקרבו'? אמר הקב"ה: ה'יום' 'קובל' עליך. לומר כי הוא יקום. כאדם שאומר פלוני קרב על חבירו. הוי 'ויקרבו'". (בראשית רבה צו ד). המדרש דורש את המילים 'ויקרבו ימי' – כסוג של 'קרב' בין ה'יום' ובין יעקב. כביכול בבוא יומו של יעקב שנגזר עליו שימות, בא ה'יום' לפני הקב"ה ו'קובל' כנגד יעקב, שהנה הגיע זמנו למות, והוא "כאדם שאומר לחבירו: פלוני 'קבל' עליך לפני המלך" (לפני המלך, א.ש. עפ"י דב"ר ט ט). שעד עכשיו היה זמנו שלו לחיות ולפעול בעולם, ועכשיו הגיע זמנו של מישהו אחר ועד שלא ימות הוא כביכול מעכבו. שכן 'עד שלא תשקע שמשו של זה לא תזרח שמשו של זה' (עפ"י קהלת רבה א י).

לבעל היפה תואר על המדרש יש הסבר נוסף: "ועל דרך הדרש יש לומר: שלהיות הזמן ניתן להשיג בו שלמות ולא יהיה לבטלה. והצדיק כשהגיע קיצו, שנשלם לפי חוקו, הנה כל ימי חייו עוד בעולם הזה הם לבטלה" (יפה תואר ב"ר צו ד).

השבוע ציינו בי' בטבת גם את יום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה. בספרו 'האדם מחפש משמעות' מציין הפסיכולוג ויקטור פרנקל, ששרד את מחנות הריכוז בשואה, שהמשמעות לחיים היא אשר נתנה את הכח לחיות ולהתמודד עם התופת למרות החולשה הפיזית. אלה שאיבדו את המשמעות לחיים לא שרדו.

התורה מכוונת את האדם למצות את הפוטנציאל הגנוז בימי חייו באופן המכסימלי ולצקת בהם משמעות יחודית, ע"י לימוד התורה, קיום מצוות, הירתמות לעשיה ערכית ולחסד וכו'.

בעידן הפוסט מודרני של טשטוש הערכים ותקפותם חלה שחיקה במוחלטות של ייעוד החיים לתכלית ערכית. בהתמודדות עם אתגרי עולם העשיה צריך כל אחד לבחון כיצד הוא ממצה את ימי החיים לשם עשיה משמעותית בעלת ערך שתקדם את העולם, ותטביע את חותמה גם לעתיד.

ויט שכמו לסבול

פרשה ומימושה - לפרשת ויחי - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט 

סיפור נפילתו בשבוע שעבר של סמ"ר יובל מור יוסף הי"ד שהיה תלמיד ישיבת ההסדר קרית אונו, פותח צוהר למהפכה שהתחילה לפני כשני עשורים. לסיפורם המופלא של בוגרי תיכונים דתיים שלא למדו בישיבות תיכוניות ומשתלבים בישיבות הסדר ועושים חייל.

בסיומה של הפרשה מברך יעקב את בניו. בברכתו ליששכר נאמר: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (בראשית מט יד). ברש"י שם הביא שני פירושים: האחד הישגים יוצאי דופן של יששכר אליהם הגיע בלימוד התורה בזכות 'ויט שכמו לסבול'. והשני מצביע על יכולת ייחודית של שבט יששכר בשדה הקרב בזכות אותה תכונה: "ויט שכמו לסבל - עול תורה. ויהי - לכל אחיו ישראל. למס עובד - לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין, שנאמר: 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יורה ישראל, ראשיהם מאתיים' (דה"א י"ב ל"ג), מאתיים ראשי סנהדראות העמיד, וכל אחיו על פיהם... ואונקלוס תרגמו בפנים אחרים: ויט שכמו לסבול - מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר, ויהי האויב כבוש תחתיו למס עובד" (רש"י שם).

הנכונות להתאמץ, להתמודד עם קשיים, ולשאת בעול, היא תכונה שמניבה פירות בעולמה של תורה, והצמיחה מבני יששכר ראשי סנהדרין לרוב. והיא גם מניבה פירות בעת קרב כאשר נדרש מאמץ עילאי. לא בכדי נסמכו שני פירושים אלה לאותו פסוק. שני תחומים אלה נובעים משורש משותף. הגבורה בשדה הקרב והגבורה הרוחנית שנדרשת להתגדלות בתורה הם שני צדדים של אותה מטבע. עקרון זה מצאנו גם במלחמת עמלק הראשונה, כאשר משה מצווה ליהושע לבחור את הלוחמים למשימה: "בחר לנו אנשים וצא הילחם בעמלק" (שמות יז ט). מהן התכונות שעל פיהן נבחרו הלוחמים? "בחר לנו אנשים - גבורים ויראי חטא. שתהא זכותן מסייעתן" (רש"י שם). כלומר הלוחמים נבחרו על פי גבורתם הפיזית וגם על פי המעלה הרוחנית והמוסרית שלהם. האם מדובר בשתי תכונות אופי שונות ומנוגדות, או בתכונות שמשלימות זו את זו. הנצי"ב פירש שהם שני צדדים של אותה מטבע הגבורה: "'בחר לנו אנשים' - גיבורים כדרך מלחמה בדרך הטבע. ובתרגום איתא 'אלו בעלי פיקודיא', היינו גיבורים במלחמתה של תורה, שהמה מסוגלים ביחוד למלחמה טבעית כמו שכתבתי כמה פעמים" (העמק דבר שם).

עם שיבת עם ישראל לארצו אנו נוכחים מחדש שקיימת זיקה הדוקה בין השניים בין הגבורה בלימוד התורה לבין הגבורה בשדה הקרב. ובין חיזוק המוטיבציה ללימוד התורה וחיזוק המוטיבציה לשרות  משמעותי וקרבי בצה"ל.

לפני כעשרים שנה יזם של הרב יהושע ויצמן שליט"א מהלך שמטרתו פתיחת שערי ישיבות ההסדר והנגשת עולם התורה לציבור גדול של בוגרי התיכונים הדתיים. ולאפשר להם להתחבר ללימוד תורה משמעותי משולב עם שרות צבאי איכותי. בשנותיו הראשונות של מפעל ישיבות ההסדר, לא התאפשר לתלמידי התיכונים הדתיים להשתלב בישיבות. היתה מגבלה טכנית וחוקית, וגם פער לימודי שלא אפשר להם להשתלב. רק בודדים הצליחו בכך. כיום ישנם כל שנה מאות בוגרי תיכונים שמשתלבים בישיבות ההסדר. מהם גם שעלו והתעלו בלימוד התורה ומשמשים כיום כרבנים חשובים.

יובל מור יוסף הי"ד למד בתיכון דתי באשקלון. לאחר סיום התיכון הצטרף לישיבת ההסדר בקרית אונו שיועדה לבוגרי תיכונים דתיים.  רבותיו מעידים שבישיבה התקדם בצורה מיוחדת בלימוד התורה. כבן ישיבה ותיק. במקביל לכך הוא גם התחזק ברצונו להתגייס לשרות קרבי ומשמעותי בצה"ל. יובל הי"ד היה יכול להיפטר משרות קרבי בשל מצבו המשפחתי המיוחד. אולם הוא התחזק ברצונו לשרת שרות קרבי ולשרת את המדינה בצורה המכסימלית. לאחר השרות תכנון לחזור ללימוד התורה בישיבה. כמה סמלי ומצמרר הדבר שיובל הי"ד התנדב להחליף את חבריו במשימה בה נפל. דמותו האצילה כבן ישיבה ולוחם תהווה השראה לעוד רבים מבוגרי התיכונים שיבואו אחריו.

הבחירה והתמודדות עם הקשיים

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה- לפרשת ויחי  – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

 

ברכותיו של יעקב לבניו נוגעות לאופיים של הבנים, בהווה ובעתיד. יעקב משתמש בדימוי לבעלי חיים שונים. אנו מבקשים ללמוד מכך כללים ועקרונות לעולמנו, כאן ועכשיו.

בברכתו של יעקב ליששכר הוא מדמה אותו ל'חמור גרם', ומדגיש את אופיו של יששכר שהיה נכון לשאת על כתפו משא כבד ולעמוד בקשיים רבים ובזכותם הצליח: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים וגו', ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" (בראשית מט טו). "'יששכר חמור גרם' - רצה לומר חזק ובעל גרמים וסובל משא גדול וזה הוא שאמר: 'ויט שכמו לסבול'" (ספר השורשים לרד"ק - ערך גרם).

הדימוי לחמור שהוא בהמת עבודה ומשא שנכון לשאת משאות כבדים ולהתאמץ מאד, ולא לסוס שהוא בעל חיים אקסלוסיבי יותר, בא להדגיש שאופיו של יששכר הוא הנכונות לעמול ולקחת על עצמו אתגרים קשים מאד, בלי לחפש לעצמו הקלות ותנאי מחיה משופרים. מהמשכו של הפסוק אנו למדים שהנכונות לשאת בקושי הוא שהביא את יששכר להישגים נדירים. אנו מבקשים ללמוד מכאן על תהליכי הבחירה של האדם.

חכמים פרשו את הפסוק בכמה תחומים. בתחום התורני: "ויט שכמו לסבול - עול תורהויהי - לכל אחיו ישראל,  למס עובד - לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין שנא' (דה"א יב): 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים'. מאתים ראשי סנהדראות העמיד וכל אחיהם על פיהם. וכו'" (רש"י שם). כלומר, הנכונות של יששכר לעמול בתורה ולהתמודד עם אתגרים קשים בלימוד הביאה אותו להישג חסר תקדים שממנו יצאו מאתיים ראשי סנהדראות. תחום נוסף הוא ירושת הארץ והביטחון: "'ויט שכמו לסבול עולה של ארץ ישראל ויהי למס עובד', רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן רבי אלעזר אומר: כל השבטים הניחו יתירות ושבטו של יששכר לא הניח יתירות. רבי שמואל בר נחמן אמר אף שבטו של יששכר הניח יתירות אלא שהיו בעלי מסים" (בראשית רבה צח יב). כלומר הנכונות להתמודד עם האתגר של כיבוש כל נחלתו מנע ממנו אח"כ בעיות עם יושבי המקוםוזכה לשלווה בטחונית בנחלתו. "ואונקלוס תרגם בפנים אחרים: 'ויט שכמו לסבול' מלחמות, ולכבוש מחוזות, שהם יושבים על הספר, 'ויהיה' האויב כבוש תחתיו 'למס עובד'" (רש"י שם).

תחום נוסף קשור לעבודת האדמה: "ויט שכמו לסבול - עבודת האדמה. ויהי למס עובד - על שהיה נותן ממנה תרומה ומעשרות לכהנים וללוים" (רבי יוסף בכור שור שם ובפירוש הריב"א).  

המכנה המשותף בין כל הפרושים מורה שהדברים תלויים זה בזה, עצם הנכונות להתמודד עם הקשיים היא אשר מביאה להישגים. אין קיצורי דרך ואין פטנטים שביאים תוצאות ללא מאמץ. ההצלחה תלויה בעמל! "אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמן, 'לא יגעתי ומצאתי' - אל תאמן, 'יגעתי ומצאתי' - תאמן" (מגילה ו ב).

עקרון זה התבאר בדברי מרן הרב קוק זצ"ל בספרו 'מוסר אביך': "תנאי גדול התנה החסיד ב"חובות הלבבות" עם הנפש שתתרצה לקבל מרירות הסם (מרירות התרופה, ברובד הנפשי, כדי להרפא ולעשות את הדבר הנכון א.ש.). וזהו דבר מוכרח מאד, וכל-זמן שיאמר לעצמו שלום שלום. ורק בנועם לבד ילך באורח סלולה, הוא קרוב אל המכשול, כי יותר יש לחשוד את הדמיון, שמפני שאינו חושש כל כך אם לא יעזוב הדרך הרע מתוך כך אינו מצטער בקרבו, משנאמר שתיכף ומיד מבין ומכיר את השביל הטוב איך להנצל. ומכל מקום אחרי הרצון והקבלה לסבול מרירות הסם אין זה דבר מוכרח שיהי' דוקא סם מר, כי הרבה סמים מתוקים ישנם, ועל כל פנים שאין מרירותם גדולה. וביותר באהבת הבריאות יומתק הסם אצל המקבל" (הרב קוק זצ"ל מוסר אביך  פרק ב א). הדרך למתיקות ההצלחה עוברת פעמים רבות דרך המרירות של הקשיים.

כאשר עומדות על הפרק כמה אפשרויות האחת קשה אבל נכונה יותר, והשניה קלה יותר, וצריך לבחור ביניהן, קיימת נטיה פסיכולוגית לבחור באפשרות הקלה. אם אין נכונות מלכתחילה לסבול את הקושי, ולרצות אותו, הדבר משבש את השיפוט וכושר ההחלטה. פעמים רבות עצם הנכונות 'לסבול' היא העיקר, משום שאח"כ מתברר שהדמיון התריע בפני הקושי הרבה יותר ממה שהוא באמת.

בעידן המודרני, קיימת רתיעה מקושי וסבל, גם מכזה שהוא הכרחי בדרך להצלחה. כדי לבחור בחירות נכונות חובה להתמודד עם נטיה זו.

אחד המרכיבים של האסטרטגיה הלאומית היא האסטרטגיה של הדמוגרפיה ופיזור האוכלוסין. בתורה קשור מרכיב זה למצות ישוב הארץ. התכנון האיסטרטגי של הדמוגרפיה ופיזור האוכלוסין תלוי בשיקולים סוציולוגיים – של הרכב האוכלוסיה, בשיקולים כלכליים, בטחוניים, מדיניים, נגישות ותחבורה, משאבי טבע וחקלאות–מים, מחצבים ופוריות הקרקע, תשתיות – ביוב, חשמל וכו', ושיקולים אקולוגיים – של צפיפות האוכלוסיה ושמירה על ריאות ירוקות וכו'.

לדאבוננו, בשנים האחרונות, השימוש בהיבטים הדמוגרפיים נעשה בעיקר ע"י אלה המבקשים להקטין את גבולות מצוות ישוב הארץ.

במרכז פרשתנו פרידתו של יעקב מבניו וברכתו לכל אחד מהבנים. לברכת הבנים פנים רבות ושונות. יש בהן ביטוי לאופי הרוחני היחודי של כל בן, התייחסות להתנהלותו בעבר, ברכה מיוחדת לעתידו ולעתיד שבטו, וגם קביעה ברוח הקודש, מה תהיה הנחלה שמיועדת לשבטו בארץ ישראל. "וכן תמצא יעקב אבינו כשברך בניו הזכיר להם חלקי הארץ לקצתם ואפילו שמות המדינות. (בראשית מט, יג) 'זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות וירכתו על צדון'. 'יששכר רובץ בין המשפתים' כתרגומו. וכן 'ואת הארץ כי נעמ'. וכן 'מאשר שמנה לחמו' כתרגומו. ונבא על ארץ יהודה שתהיה מושכת יין כמעיין וכו'". (כפתור ופרח פרק י).

עוד טרם הפכו ה'בנים' ל'שבטים', וה'שבטים' ל'עם', כבר נקבע שהאיסטרטגיה של הדמוגרפיה ופיזור האוכלוסין בארץ ישראל תהיה על בסיס שבטי. למעט מספר שבטים, כל שבט יהיה מרוכז באזור מוגדר וישמר את יחודו הרוחני. ההתאמה של השבטים לאזורי הארץ לא היתה שרירותית. היתה זו התאמה רוחנית ברוח הקודש (חסד לאברהם ג' ז'). אולם יש בפסוקי ברכת יעקב ובחז"ל גם ביטוי למרכיבים דמוגרפיים ואסטרטגיים בשייכות של כל שבט לאזורו ולנחלתו.

כך מצינו את השיקול הבטחוני בישובם ב'ספר' של שבט גד: "גד גדוד יגודנו", שיהיו לו מלחמות רבות (רמב"ן מט יט). "לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים". (רש"י דברים ל"ג כ').

ובשבט יששכר:"ויט שכמו לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות שהם יושבים על הספר ויהיה האויב כבוש תחתיו למס עובד ". (רש"י מט טו).

ואת המיקום של שבט דן בחזית מול הפלישתים: לישועתך קיויתי ד'' – לפי ששמשון החל להושיע את ישראל מיד פלישתים" (לקח טוב בראשית מט יח).

כך גם את השיקול המדיני במיקום שבט יהודה בירושלים: "ולו יקהת עמים" זו ירושלים שעתידה להקהות שיניהם של עובדי כוכבים שנאמר: "והיה ביום ההוא אשים את ירושלים אבן מעמסה לכל העמים". (ילקוט שמעוני ישעיהו תכ)

וכו מצינו גם את השיקול הסוציולוגי בפיזורם של שבט שמעון ולוי: "אמר יעקב אם יושבין שני שבטים הללו כאחת מחריבין את כל העולם, אלא הריני מפזרן, "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (אגדת בראשית פרק פג)

מנגד מצינו גם את השיקול הרוחני שיש בפיזור של שבט לוי, בהוראת התורה בכל מקום, אך גם במיקום של נחלת בנימין במקום המקדש: "שומע אני בחלקו של יוסף בנה תלמוד לומר (תהלים קלב ו) "הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער" במי שנמשל ב'חייתו יער', ואיזה זה בנימין. שנאמר: (בראשית מט כז): "בנימן זאב יטרף" זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו". (ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיס' שנב). ושל שבט יהודה במקום ישיבת הסנהדרין: "ומה אני מקיים (בראשית מט י) "לא יסור שבט מיהודה" זו לשכת הגזית שנתונה בחלקו של יהודה. שנאמר (תהלים עח סז): "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה".

אולם בעיקר מצינו את השיקול של חלוקת המשאבים הלאומיים בישוב השבטים באזורים בעלי אפיון גאוגרפי כלכלי וחקלאי יחודי. בנחלת יהודה - כרמים: "נתנבא על ארץ יהודה שתהא מושכת יין כמעיין". (רש"י בראשית מט). ובנחלת זבולון - ספנות: "זבולון לחוף ימים ישכן". זבולון מתרעם על מדותיו היה, ואמר: רבונו של עולם, לאחיי נתת שדות וכרמים, ולי נתת הרים וגבעות, לאחיי נתת ארצות, ולי נתת נהרות וימים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כולם צריכים לך על ידי חלזון שקונים". (מדרש אגדה בראשית פרק מט). ובנחלת יששכר - פוריות: "יששכר חמור גרם" פירותיו של יששכר גסין היו, והיה שבטו של זבולן נוטל מהם ומפרש בים, והיו אומות העולם רואין אותן ומתמיהין עליהם".(בר"ר פרשה צט). וכן:"יששכר חמור גרם", מדבר בארצו מה חמור זה נמוך מכאן ונמוך מכאן וגבוה באמצע, כך בקעה מכאן ובקעה מכאן והר מכאן, רובץ בין המשפתים, אלו ב' בקעות, בקעת פסלן [אכסלו – "אכסל"?] ובקעת יזרעאל" (בר"ר פרשה צח). וכן שהשכנות בין שבטי יששכר וזבולון עתידה ליצור שותפות מיוחדת.

בנחלת אשר – שמן זית: "שהיו מספיקין שמן המשחה. שהכרמל בחלק אשר היה". (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויחי פרק מט סימן כ). וכן:"מאשר שמנה לחמו". זה הר הכרמל שפירותיו מעדני מלך לכך נאמר ברוך מבנים אשר. שהכל מברכין את ארצו".(פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) וזאת הברכה דף סו ע"ב). ובנחלת נפתלי – חקלאות שלחין ליד הכינרת: "מדבר בארצו שכולה בית השלחין, הה"ד (דברים ג) "מכנרת ועד ים הערבה" (בר"ר ויחי צח): וכן: "נפתלי אילה שלוחה" - זו בקעת גינוסר המבכרת פירותיה וממהרת כאילה". (תנחומא ויחי סימן יג).

ביוסף מצינו גם שהתברך בקבלת העיר שכם עוד לפני כן: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך. כלומר עיר שכם נתתי לך בנחלה יותר על נחלת אחיך". (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ויחי פרק מח).

בחתימת הברכות מבקש יעקב שעל אף החלוקה הדמוגרפית לשבטים לא תפגע החלוקה בהדדיות הלאומית ובחלוקה לאומית של המשאבים בין השבטים. "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" 'אותו' אין כתיב כאן, אלא "ויברך אותם" וכו'. לפי שחילק להם את הארץ ונתן ליהודה ארץ שהיא עושה שעורים, ולנפתלי ארץ שהיא עושה חיטין, אעפ"כ כללן באחרונה שיהו אוכלין אילו משל אילו". (בר"ר פרשה צז).

 

פיזור ערפל העתיד

מידות היחיד והיחד על סדר פרשיות השבוע - לפרשת ויחי – תשע"ז

 

 

פרשתנו חותמת את ספר בראשית היא 'פרשה סתומה'. בה נפרד יעקב מבניו לפני מותו, ומבקש לגלות בפניהם את העתיד, של גלות מצרים, מתי ואיך היא תסתיים: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים" (בראשית מט א). "'באחרית הימים' - בסוף שנה של גלות מצרים מדבר" (בעלי התוספות שם). "הם מבוארים כבר, שקבע הקב"ה לאברהם זקני זמן עבדות ד' מאות שנה בברית בין הבתרים" (חזקוני שם).

אולם גילוי העתיד נמנע ממנו: "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים" (רש"י שם).

המדרש קושר לכך את סתימת הפרשה: "למה הוא סתומה מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו" (בראשית רבה צו א).

הברכות שמברך יעקב את בניו במעמד זה עתידות להשפיע על העתיד (אבן עזרא שם).

הרצון לגלות את העתיד מבליט את החתירה האנושית לפזר את ערפל העתיד, ולחזות את פני העתיד, ומאידך גיסא את העמידה האלקית על כך שהעתיד, במקרה זה, יוותר לוט בערפל.

הקב"ה ברא את העולם באופן שיאפשר לאדם להכיר את העבר וההווה אולם הוא הסתיר ממנו את העתיד, והותיר אותו לוט בערפל.

החתירה האנושית לפזר את ערפל העתיד, נובעת מצורך אנושי וממבנה נפש האדם. מסקרנות כלפי ה'לא נודע', מהצורך להתכונן כראוי לקראת אתגרי העתיד - כדי לא להיתפס מופתעים ולא מוכנים, ומתחושה של חרדה קיומית מפני איומים אפשריים על הקיום בעתיד. נפש האדם מבקשת וודאות ויציבות – לדעת לאן מועדות פניו של האדם ומה צפוי לו. הוודאות נותנת ביטחון ושקט נפשי. קיים קושי נפשי לחיות באי וודאות.

האדם מוכן לשלם מחיר גבוה מאד כדי לפזר את ערפל העתיד, זו הסיבה שמאז שחר ההיסטוריה חיפש האדם דרכים שונות כדי לפזר את ערפל העתיד, בדרכים שונות. הצורך האנושי נוצל ע"י אינספור סוגים של 'מגידי עתידות', שרלטנים ומאחזי עיניים.

לעיתים הקב"ה מאפשר לאדם לפזר את הערפל ולחזות את העתיד באמצעות הכלים של התבונה האנושית, "איזהו חכם הרואה את הנולד". ויש שהאדם יכול להסתמך על עצתם של חכמים "מרבה עצה מרבה תבונה" (אבות ב ז), או על הניסיון האנושי המצטבר של הזקנים ובעלי הנסיון כדי לחזות את העתיד "אין חכם כבעל הנסיון" ספר הברית ח"א כ טז). ויש שהקב"ה מוסר את צופן העתיד ביד הנביאים בכלים שמעל התבונה האנושית.

מדוע 'הסתיר' הקב"ה את העתיד בפני התבונה האנושית? יש בכך נגלה ונסתר.

בנגלה אנו יכולים להבחין בכמה סיבות:

הסתרת העתיד קשורה ל'בחירה החופשית' של האדם, שמאפשרת לו להשפיע על העתיד. כמאמר המפורסם: 'הדרך הטובה ביותר לחזות את העתיד היא להשפיע עליו'. הקב"ה נתן לאדם כלים להשפיע על העתיד. באמצעות עשיה אנושית רגילה וע"י השפעה רוחנית. זאת היתה מטרת הברכה של יעקב לבניו שבפרשה, שמבקשת לעצב את העתיד בכח הברכה הרוחנית.

ערפל העתיד מאפשר לאדם 'לקחת אחריות' על גורלו ועל גורל העולם. העבר, ידוע, אולם הוא כבר אינו בר שינוי, ואילו העתיד הוא בר עיצוב ושינוי – הקב"ה מבקש להסתיר אותו כדי שהאדם יקח עליו אחריות וינסה להשפיע עליו ולעצב אותו.

ערפל העתיד מאפשר להעמיד את האדם ב'נסיון'. הוא מטשטש את וודאותו ואת מוחשיותו, גם במקרים בהם ניתן לחזות בסבירות גבוהה מה שיקרה ומה צריך לעשות בהווה כדי להתכונן אליו. האדם עומד למבחן האם למרות הערפל הוא יעשה כל מאמץ ואף 'יקריב' בהווה כדי להשפיע על העתיד, או שהוא יסתמך על הערפול ויבקש להתכחש או להדחיק את הצפוי בעתיד.

מכאן שפיזור ערפל העתיד הוא אחד מהיסודות של התנהלות האדם ועולם בנין המידות שלו.

'ציר הזמן' של ההתנהלות האנושית הוא מהעבר אל העתיד באמצעות מה שהאדם עושה בהווה. העתיד תלוי במה שהאדם יעשה בהווה. בנקודת הזמן של ההווה בצפיה לעתיד מתרכזים כל האתגרים והמבחנים של ההתנהלות האנושית. ראשית – במידה שהאדם יתאמץ יותר לפעול בהווה כדי שהפירות שיקטוף בעתיד יהיו מוצלחים יותר. "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז, ח), דהיינו: "טוב 'אחרית דבר' כשיתבונן אדם מראשיתו מה יהיה אחריתו, אז הוא 'טוב האחרית' כענין שאמרו: "הרואה את הנולד" (ה'שורשים' לרד"ק - ערך 'ראש').

שנית– במידה שהאדם ישקיע ויתאמץ בהכנה פיזית ורוחנית לקראת האתגרים הצפויים לו בעתיד. מבחינה זו ככל שהאדם יוכל לחזות ולהמחיש לעצמו את הצפוי לו בעתיד כך יוכל להכין את עצמו טוב יותר. על כן ראוי שהאדם יחתור לפזר את הערפל מעל העתיד. "אמר להם, צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. וכו'. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד" (אבות ב ט).

התגלמות החכמה היא ראיית הנולד: "עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב, אמר להן: אידין מתקרי חכים? אמרו ליה איזהו חכם הרואה את הנולד". (תמיד לא ב). "המבין מלבו מה שעתיד להיות קורות שעתידים לבא ונזהר מהן" (רש"י שם).

מאידך דווקא 'ערפל העתיד' וה'לא נודע', מהווה אתגר מיוחד להתנהלות האנושית. שכן כאשר הצרכים בעתיד מוחשיים יותר וניכרת נחיצותם הקיומית, קל יותר לאדם לגייס יותר משאבי נפש ונכונות להתאמץ בהווה, ואף לסבול, לשם העתיד. לדוגמה: כמה מוכן האדם להתאמץ ואף לסבול כדי לרכוש לעצמו מקצוע שיפרנס ויקיים אותו ואת משפחתו בעתיד. אולם העתיד המעורפל מעמיד את האדם במבחן, האם יעשה מאמץ כדי לצפות מראש את אתגריו ויעמול קשה בהווה כדי להתכונן לאתגריו, או יעדיף להשאיר את העתיד מעורפל ויתעלם ממנו ומאתגריו, ובכך 'יקל' על עצמו ויחסוך מעצמו 'סבל' בהווה. סוג של 'הכחשה' ו'הדחקה' של העתיד שנוחה יותר להתרחש כאשר ה'צרכים' הקיומיים שבו לא מוחשיים דיים.מכאן שערפל העתיד עלול להיות מכשול לאדם בדרכו אל ההצלחה, הרוחנית והגשמית.

"כי יש לו לאדם לחשוב על העתיד ויקח תחבולה להציל לו מרעתו, ומה שאינו בידו יבטח באל ואל ידאג עליו. וכו'.והחכם הוא 'הרואה את הנולד' ולא יגזור על הדבר כפי מה שיראה ממנו בתחילה, כי אם כפי הנמשך ממנו באחרונה, כי כבר ישתה אדם המשקה המר לתקוות התועלת שימשך ממנו בבריאותו וימאס הדבר המתוק שיזיקהו, ועל זה אמר דוד (תהלים לב, ט): "אל תהיו כסוס כפרד אין הבין", ואמר שלמה בנו (משלי יד, יב): "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות", ולכן היה הגנות: "ונגד פניהם נבונים" (ישעיהו ה כא), רצונו לומר שלא יבינו אלא מה שהוא נגד פניהם בהווה לא מה שיהיה לעתיד, ובזה נמשלו לבהמות! וזה היה בהפך ענין הנביאים שהיו רואים העתידות ומה שיהיה באחרית הימים" (אברבנאל ישעיהו ה כא).

 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון