ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

כסף וסולם ערכים בעולם קרייריסטי

הפרשה בחיי המעשה – פרשת ויגש -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

בפרשתנו מתארת התורה את המשבר הכלכלי והקיומי של מצרים לרגל הרעב: "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען, בשבר אשר הם שוברים וגו'. ויתום הכסף מארץ מצרים ומארץ כנען. ויבואו כל מצרים אל יוסף לאמור: הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך כי אפס כסף וגו'. ויאמר יוסף: הבו מקניכם וגו'. אם אפס כסף וגו'. ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה כי מכרו מצרים איש שדהו, כי חזק עליהם הרעב" (בראשית מז  יד-כ). 'יוסף המשביר' מנהיג את הכלכלה המצרית בעת משבר. הוא מכריז על 'משטר צנע' - ואספקת מזון בפיקוח ממשלתי, לפי קצבה שיוויונית. המצרים נותנים לו את כל כספם ורכושם כדי שיוכלו להציל עצמם ממות ברעב: "קשה הוא הרעב! שהרי לשעה קלה אבד כל ממונם ומכרו כל בהמתן, ולא עוד אלא שמכרו גופן ואדמתן" ('מדרש הגדול' כאן).

תמונת מצב זו משקפת ניגודיות: בשגרה - אנשים מסוגלים לסכן את חייהם בשביל כסף, ואילו בשעת משבר וסכנה - מוסרים את הכסף בשביל להציל את החיים. רמת הסיכון שאנשים לוקחים על עצמם כדי להתפרנס ולהשׂתכר נלקחת בחשבון גם בהלכות הלנת שכר: "'וְאֵלָיו, הוּא נוֹשֵׂא אֶת-נַפְשׁוֹ'- מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה? לא על שכרו?!" (ב"מ קיב א). וברש"י: "'ואליו הוא נושא' - כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו, לעלות בכבשׁ גבוה וסיכן בעצמו ליפול, ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים, ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה, שמא יפול מן הכבש או מן האילן". מדובר על סיכון חיים מידתי ולא על סכנת חיים מוחלטת: "שאין הכונה במקום סכנה גמורה או ספק קרוב, שהוא איסור גדול שיכנס בזה בשביל פרנסה, ו'לא ברשיעי עסקינן' (אין אנו עוסקים ברשעים שמסתכנים בסכנה גמורה א.ש.), אלא חשש רחוק" (משפט כהן, סי' קמג). אמנם עדיין יש בכך סיכון חיים בשביל כסף, אולם זהו סיכון מידתי שנובע מצרכי הקיום האנושי ומנהגו של עולם: "ודע דאף בדברים שיש בהם סכנה מכל מקום בדבר שהוא ממנהגו של עולם ודרך הכרח אין לחוש, דהרי 'ארבעה צריכים להודות', וב' מהם: 'הולכי מדברות' ו'הולכי ימים'.  הרי דאיכא  (שיש א.ש.) בהם סכנה, ומכל מקום מותר 'לפרושׂ בספינה' ו'לילך במדבר' וכו', אלא ודאי דבדברים כאלו אשר הם לצורך העולם אין איסור כלל וכו', אבל מה שהוא ממנהגו של עולם אין לחוש לסכנה" (שו"ת שם אריה חיו"ד סי' כ"ז, ועי' ב'פת"ש אה"ע סי' ע"ה, ו').

שגרת החיים עלולה ליצור תמונה מעוותת לגבי סדר העדיפויות. ה'נחשב' גובר על ה'חשוב'. אנשים עלולים להתמסר לצבירת רכוש ועשיית כסף גם במחיר של סיכון החיים. אולם בשעת  משבר וסכנה סולם העדיפויות האמיתי מתבהר.

ישנן חברות שעבורם הכסף אינו אמצעי, אלא מטרה בפני עצמה. התורה רואה בו אמצעי: "כשישא ויתן או יעשה מלאכה ליטול שכר לא יהיה בליבו לקבוץ ממון בלבד! אלא יעשה דברים האלו כדי שימצא דברים שהגוף צריך להם מאכילה ושתיה וישיבת בית ונשיאת אישה" (רמב"ם דעות ג ב).

היחס לכסף ולעולם הקרייריסטי הוא אחד מהסוגיות המרכזיות של התורה בחיי המעשה. העידן ההישגי והקרייריסטי בו אנו חיים מאתגר את העולם הערכי והדתי. קיים ניגוד בין עולם ערכי דתי הרואה בכסף אמצעי ולא מטרה, ומעמיד בראש סולם הערכי את הערכים ולא את ההצלחה החומרית והכלכלית, לבין חברה שמאדירה את ההצלחה הכלכלית ואת הכסף. הכסף נתפס אצלה כמנוע כלכלי בלעדי שמניע את הקידמה, וכגורם למוטיבציה האנושית להתאמץ, ליצור ולפתח את העולם. חברה ששיש בה רצון להתעשר בקלות, שמעריצה עושר, ומציבה אותו כמדד ל'הצלחה בחיים'.

ההשתלבות והשותפות של האדם הדתי במרחב החברתי והכלכלי חושפת אותו לעולם קרייריסטי, שמאתגר את סולם הערכים שלו. ברור הסוגיה לעומק הוא ערובה לשמירה על עולמו הערכי לבל ישחק. 

כפל לשון

פרשה ומימושה - לפרשת ויגש - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

הפרשה נפתחת בעימות חזיתי בין יהודה ליוסף שמתנהל בשני רבדים גלוי וסמוי. העימות אינו סימטרי, משום שיוסף יודע בברור מי עומד לפניו. יהודה סבור שלפניו משנה למלך מצרים איש עריץ וערמומי, שיש לו אינטרס לא ברור להציק  ולהתעלל באחים, ואינו יודע  שהוא עומד לפני האח שרק לפני כמה שנים ביקשו להורגו והתחנן בחוסר אונים על חייו ומכרו אותו לעבד. על כן הרשה לעצמו לומר: "אדני שאל את עבדיו לאמור היש לכם אב או אח. ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויוותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו" (בראשית מד יט-כ).

יוסף שידע מי עומד לפניו בחר להתנהל מול האחים בשני רבדים –גלוי וסמוי. ברובד הגלוי הוא מעליל על האחים את עלילת הגביע, כדי להציג אותם כפורעי חוק כפויי טובה, אולם בצורה סמויה ומתוכננת מראש הוא טווה מסכת מתוחכמת של אירועים שהעמידו את האחים במבחן האחווה לבנימין, ובחנו האם האחים חזרו בתשובה ותיקנו את חטא מכירתו. "והנה השתדל יוסף כל ההשתדלות הזה שיביאו את בנימין לסיבות: האחת, לראותו, כי הוא היה אחיו בן אמו ונפשו קשורה בנפשו, והיה חשש בלבו אם המיתוהו אחיו או מכרוהו כאשר עשו לו, ולכן ציווה לראותו. והשנית, כדי להעליל עליו עלילת הגביע, ולראות אם אחיו ישתדלו להצילו באהבה כאחים, או אם יעזבוהו בשנאתם אותו להיותו בן אשה אחרת וכו'" (אברבנאל בראשית מב טו-כד).

יהודה סבר שהוא ניצב מול המשנה למלך מצרים, כדי לגונן על בנימין. ומדבר אתו כנציג האחים, בבקשה ובהכנעהובכינויי כבוד – שמכבדו כפרעה: "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדני, ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה" (בראשית מד יח).

אולם חכמים מתארים שגם יהודה נוקט בכפל ללשון, בלשון דו משמעית שיש בה גם מסר סמוי ומתוחכם, שהוא לכאורה הפוך לחלוטין מהמסר הגלוי. למילים שבחר יוסף היו גם משמעות סמויה של תקיפות: "ואל יחר אפך - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות" (רש"י שם פס' יח). בדבריו רמז שכביכול אינו מבקש ממנו אלא מאיים עליו: "כי כמוך כפרעה – וכו'. ומדרשו: סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (ב"ר)" (רש"י שם). משמע שיהודה מצפה שיוסף יהיה מספיק חכם כדי לקלוט גם את המסר המרומז הזה כדי להשיג את מטרתו. הוא לא יכל לומר אותו באופן גלוי, כי הוא היה יוצר התנגדות.

יש מצבים שבהם יש צורך בכפל לשון ובמסר סמוי. אולם צריך לקחת בחשבון מי השומע והאם הוא יבין את המסר  הסמוי. כפי שנאמר על אחשוורוש שלא הבין את הרמז ששלחה לו ושתי: "שלחה ואמרה לו דברים שהן נוגעין בלבו אמרה לו אם רואין אותי נאה הן נותנין עיניהם להשתמש בי והורגים אותך ואם רואין אותי כעורה את מתגנת בי רמזתו ולא נרמז עקצתו ולא נעקץ"  (אסתר רבה ג יד).

אולם יש מצבים שבהם הדיבור בכפל לשון הוא סוג של מעשה  רמיה. של חוסר כנות. בין אם הוא נעשה בין אדם לזולתו ובין אם הוא נעשה בזירה הציבורית. כמובא בתוכחתו של ירמיהו: "חץ שחוט לשונם, מרמה דבר בפיו, שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו" (ירמיה ט ז). שבאופן הגלוי דיברו דברי שלום אך בכוונתם הסמויה היו דבריהם לשנאה ושטנה. "וצריך כשנותן שלום שיהיו פיו ולבו שוים ולא יהא מאותם שנאמר עליהם בפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו שהרי זה גונב דעת הבריות וספרה תורה על שבטי י"ה שמתוך גנותם למדנו שבחם שכיון ששנאו את יוסף לא יכלו דברו לשלום" (פלא יועץ - ערך שלום).

חמור מכך, כפל הלשון בזירה הציבורית והפוליטית, כאשר לא קיימת שקיפות בפני הציבור. כאשר מדברים על דבר מסויים, ולא חושפים את הכוונה האמיתית והאינטרס המסתתר מאחריו. כאשר מציגים מהלך ציבורי ושלטוני למטרה מסוימת אולם למעשה באופן הסמוי הוא מיועד בכלל למטרה אחרת שאין רוצים לחשוף אותה מפני שהיא עלולה לעורר התנגדות ציבורית. או כאשר מציגים את יתרונותיו של מהלך מסויים, ומטשטשים את חסרונותיו. או בהצגת הדברים, כשתוקפים אדם על דבר מסויים, כאשר למעשה מבקשים לפסול אותו בגלל דבר אחר לחלוטין, שלא מעוניינים לגלות מפני שברור שהדבר אינו ראוי.

No Photojayafiller@gmail.com" />

ReplyForward

בחירה במבחן

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה- לפרשת ויגש  – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

בתחילת הפרשה, לאחר שהגביע נמצא באמתחתו של בנימין, באה לידי מבחן קשה ומאתגר הערבות שלקח יהודה על עצמו בפני אביו.

יהודה בחר לקחת על עצמו אחריות עצומה ומחוייבות גדולה כלפי אביו, להיות ערב להשיב את בנימין הביתה ממצרים: "ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי ונקומה ונלכה ונחיה ולא נמות גם אנחנו גם אתה גם טפנו. אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מג ח-ט). "אנכי אערבנו - שאשים נפשי ועיני עליו לשומרו, מחמה ומצנה ומחיות רעות ומליסטין, אמסור נפשי עליו, וכל טצדקי דאית לי למעבד אעשה בשבילו בכל מאמצי כחי" (רבי יוסף בכור שור שם). קבלת האחריות של יהודה מפיסה את דעתו של יעקב ואת חוסר האמון שלו. בלעדי ערבות זו אביו לא היה מסכים לשלוח עמם את בנימין למצרים, לא היה מתאפשר לרדת שנית למצרים כדי להביא משם אוכל, והמשפחה לא היתה יכולה להמשיך ולהתקיים.

הבחירה לקחת על כתפיו אחריות כה כבידה, אינה בחירה טבעית, באופן טבעי אחריות מסוג זה נופלת בדרך כלל על כתפיו של הבכור בין הבנים (הוא היה הרביעי מבין הבנים עי' מש"כ בשם הגר"א ב'קול אליהו' בראשית מד יח). סביר להניח שבבחירתו לקח יהודה בחשבון את גודל האחריות ואת הסיכונים הצפויים בעמידה מול ה'משנה למלך מצרים', שליט כל יכול, שמתנהל בצורה עריצה ובלתי צפויה, מעליל עליהם עלילות, ומגלה התעניינות מחשידה במשפחת בית יעקב.

את רמת המחוייבות המכסימלית האפשרית של הערבות מתארת התורה כמחוייבות שאינה מוגבלת לתנאי העולם הזה, שבו קיימת אפשרות שהבלתי צפוי יקרה, וההתחייבות תאותגר ע"י אילוצים שאין אפשרות לבן אנוש לעמוד בפניהם, והמחוייבות תיפרם. המחוייבות כוללת גם מחוייבות עליונה, של העולם הבא: "והוה ערב לגביה דאבוי ביה בהאי עלמא ובעלמא דאתי (בעולם הזה ובעולם הבא א.ש.)" (זוהר  בראשית ח"א דף רו א).

כעת באה הבחירה של יהודה לקחת את הערבות על עצמו למבחן עליון הוא מתייצב בנחישות ובתבונה בפני יוסף להגנתו של בנימין. זהו מאבק איתנים מול מי שנדמה כשליט כל יכול עריץ וחסר לב."ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה". (בראשית מד יח). "ואל יחר אפך בעבדך - שהרי יש לחוש לחמתך, משום 'כי כמוך כפרעה' - שניכם שוים בגדולה ויראתי מחרון אפך, כי למי אקבול עליך, לפיכך צריך אני שתשים לבך לויכוח שלי"  (חזקוני שם). יהודה מבין את הסיכון שיש בהתייצבות מול יוסף ומצד שני הוא מבין שמדובר בעלילה שקופה: "כי ירא אני לומר לך בפירוש מה שעם לבי, כי יודע היה יהודה, כי יוסף ציוה לתת הגביע באמתחת בנימין, וכו', אלא היה ירא לומר לו בפירוש. ולכך אמר לו כשתבין "אל יחר אפך בעבדך" אם אני מוכיחך, כי כמוך כפרעה - כי יודע אני שאתה כמלך, ואין לומר למלך בליעל!" (בכור שור שם).

בחירתו לקחת על עצמו את הערבות על בנימין עומדת כעת במבחן עליון, הוא אינו סוטה ממנה, ומוכן לשלם מחיר כבד כדי לעמוד בה, בעצם סיכון חייו בהתייצבות מול יוסף, ובנכונות שלו להכנס לכלא במקומו: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמור: אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחיו. כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי" (בראשית מד לב - לד)."לפיכך אני מבקש להיות עבד תחתיו כדי שלא אחטא לאבי כל הימים כמו שקבלתי עלי" (ספורנו שם פסוק לג). העמידה האיתנה של יהודה מובילה לבסוף למפנה הדרמטי, ויוסף מתגלה לאחיו!

עולם הבחירה האנושית מתאפיין בכך שהוא נדרש גם לעמוד במבחנים שיאתגרו אותו. עצם הבחירה היא קושי מסוג אחד, אולם גם לאחר שהבחירה התקיימה וההחלטה נפלה יש לקחת בחשבון שהבחירה עלולה לעמוד במבחן, ומימושה יצריך התמודדות עם אתגרים מסוגים שונים, לעיתים אף קשים מאד, ולמרות זאת נדרש לעמוד בבחירה שלנו, ולא לחזור בנו ממנה.

אף על פי כן הבחירה עומדת למבחן אמיתי רק כאשר המבחן מתרחש בפועל במלא עוצמתו, או אז העמידה האיתנה והנחישות לדבוק בבחירה ולא לוותר עליה אינה פשוטה. יהודה עומד במבחן של בחירתו שלו, ובכך מביא למפנה.

 

בפרשה נסגר המעגל של פרשיית מכירת יוסף. יוסף מתגלה לאחיו כמשנה למלך מצרים, ושולח הודעה לאביו שהוא בחיים. בכך מסתיימת התקופה הקשה ביותר במשפחת בית יעקב, שבה יוסף נחשב כנעדר, יעקב חי בתודעה מתייסרת שיתכן והנורא מכל קרה, והאחים נצרו בליבם את הסוד הנורא של המכירה.

בסגירת מעגל זו מתבררים כמה עקרונות ביחס בין היזמות האנושית האקטיביסטית והמהלכים האלקיים. זוהי אחת מסוגיות היסוד בעולמו של איש האמונה.

האחים יזמו את המכירה למטרתם, אולם הקב"ה הסב והפך את המהלך לטובה, והרחיב אותו ממעגל מצומצם של סכסוך פנים משפחתי, למעגלים גדולים ועצומים של חיי עולם: "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלקים לפניכם. וגו'. וישלחני אלקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה. ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלקים וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים". (בראשית מה ה-ח). ובפרשה הבאה נחזור ונקרא: "ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטובה, למען עֲשׂה כיום הזה להחיות עם רב". (בראשית נ כ).

איש האמונה אמור להיות מעורב בהנהגת המציאות. הוא אינו אמור להיות פאסיבי ולהמתין כמתבונן מן הצד שהמציאות תתקדם רק ע"י ההנהגה האלקית. אלא "לפעול עם אל". עליו להשתמש בתבונה האנושית, ולזהות, כמיטב יכולתו, את המגמה האלקית בהנהגת המציאות, כדי ליזום את השתלבותו בה, ולתרום לה את חלקו. אולם יש והתבונה האנושית אינה מזהה בצורה נכונה את המהלך האלקי. זיהוי שגוי עלול ליצור התנגשות בין המהלך האלקי לבין היוזמה האנושית.

יש שפירשו שמהלך המכירה נולד (בתחילת פרשת וישב) בעקבות יוזמתו של יעקב אבינו להתחיל במהלך של יסוד התיישבות הקבע של המשפחה, בארץ ישראל. מהלך שבעקבותיו תקום הממלכה של האומה הישראלית בארץ ישראל. וזאת, בשונה מאברהם ויצחק שהתמקמו בארץ כגרים, ולא הכינו בה תשתית להתיישבות של משפחה ואומה. "אמר הכתוב: "וישב יעקב", ולא אמר ויגר יעקב, כמו שאמר "מגורי אביו". הודיענו הכתוב בזה הלשון שחשב יעקב להתיישב ולהשתקע בארץ אשר אבותיו לא נשתקעו שם, לאביו נאמר "גור בארץ הזאת", ובאברהם נאמר "ויגר אברהם", שהיו יודעים שלא תהיה דירתם קבע, "כי גר יהיה זרעך" קודם לכן "בארץ לא להם", ו"דור רביעי ישובו הנה", ויעקב חשב כי אולי יתיישב עתה ויקבע דירתו שם. ועצת ה׳ וגזירתו היא תקום ובא לו ענין יוסף להתגלגל הירידה למצרים לקיים עצת השם וגזירתו". (דרשת אבן שועייב פ׳ וישב).

במדרש מבואר שיעקב סבר שהיגיע העת לכך, משום שנבואת הגלות של ברית בין הבתרים כבר התקיימה, ולא יהיה עוד צורך בגלות נוספת. "וישב יעקב, אמר ר׳ אלעזר מה "וישב יעקב"? מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר: כבר אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם להיות בניו גרים. הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו. וכיון שראה שעשו הלך לעיר אחרת לגור, אמר יעקב בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתיישבה דעתו.

אמר הקב״ה: מחשבתי עמוקה ממחשבתך שנא': "כי לא מחשבותי מחשבותיכם", מיד הביא עליו עלילה על ידי יוסף כו', אימתי הביא עליו עלילה בעת שנתייאש משעבוד מצרים ונתיישבה דעתו שנא': "וישב יעקב". (מדרש מכתב יד - תורה שלמה בראשית לז א).

בפרשתנו מתברר למפרע שהתוכנית האלקית היתה אחרת, ומהלך המכירה נועד 'להחזיר' את התהליך למסלול שהקב"ה יעד לו מלכתחילה.

 

בפרשתנו מתברר עקרון נוסף: זיהוי שגוי של המהלך האלקי, עלול לגרום לאדם להתייחס למהלך, כמהלך שלילי, רק משום שכך הוא נראה למראית עין, למרות שמתחת לפני השטח הוא מוביל ליעד חיובי. "ואמנם, יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם; אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו; אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם. וכך אמרו חז"ל (ב"ר, צא, י) על יעקב אבינו ע"ה: "ויאמר ישראל למה הרעותם לי" (בראשית מג, ו), ר"ל בשם ר' חמא ב"ח: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן. אמר הקב"ה, אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר, "למה הרעותם לי'. הדא הוא דאתמר (ישעיהו מ, כז): "נסתרה דרכי מד'" וגו'. והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלוה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב". (הרמח"ל דעת תבונות סי' קמו).

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון