ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

שליחות וחזון מאז לימינו

הפרשה בחיי המעשה – וישב - חנוכה – תשפ"ב

הרב אליעזר שנוולד – ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין

אנו חיים בעידן של פוסט-מודרניזם וקרייריזם ששם את ה'אני' וה'עכשיו' במרכז ההתעניינות והחשיבות, שמבליט את האישי על חשבון הכללי, את ה'מימוש העצמי' על חשבון התרומה לכלל, את ההנאה והסיפוק העצמי על פני ה'ערך', את הקרייריזם על חשבון האידיאליזם ותודעת ה'שליחות' (ה'שליחות' הומרה ב'משלח יד') ואת העשיה למען הקיום האישי, כאן ועכשיו על חשבון העשיה למען העתיד, הילודה, והקיום הלאומי לדורות. אולם האם החברה האנושית ככלל ומדינת ישראל בפרט יוכלו להתקיים כך לאורך ימים?! האם תוכל לעמוד מול אתגריה בעתיד? האם לא, חלילה, עלול להתקיים בה: "בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם" (משלי כט יח)? האם כך יוכל להתקיים צבאה? האם כך ניתן יהיה להמשיך לקיים את המערכות החברתיות בכלל והמערכות ההתנדבותיות בפרט, הרי בלעדיהן החברה לא תוכל להתקיים?!

לרגל מגמה זו ישנה נטיה לנסות להמיר את המניע הערכי של העשיה, הלוקה בחסר, בסוגים שונים של תגמול אלטרנטיבי, להראות למי שעושה מה הרווח הממשי שיצא לו מכך, משוואה של 'תן וקח'. אולם האם אכן זה עשוי להוות תחליף?! האם זה באמת יכול לעבוד לאורך זמן?! במיוחד באותם תחומים שאין אפשרות לקדמם ללא הקרבה אישית והסתכנות, שלא ניתן לתגמל אותם!

בפרשיותיו של יעקב אבינו יש ביטוי בכתובים ובמדרשי חז"ל שהוא אינו פועל רק ממניעים אישיים ומשפחתיים אלא מתוך תודעת שליחות לדורות, ומתוך החזון שממנו וממשפחתו תבנה האומה הישראלית בעתיד. כך הוא ביציאה לחרן לבנית המשפחה: "ויפגע במקום וילן שם וגו' ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (בראשית כח יא). "לקח יעקב י"ב אבנים מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק אביו ושם אותם מראשותיו. בא המקום להודיעו שעתידין לעמוד ממנו י"ב שבטים ונעשו כולן אבן אחת להודיענו שכולם עתידין להיות גוי אחד בארץ" (ילקוט שמעוני בראשית כח רמז קיט).

כך גם בראשית הפרשה: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו" (בראשית לז ב). "ביקש יעקב לישב בשלווה" (רש"י שם).  בהבנה שתקופת הנדודים, הארעיות והמשברים הסתיימה וכעת הגיע הזמן להתמקם ולהפנות את כל המשאבים כדי לבסס את המשפחה לקראת העתיד: "אמר יעקב: ראיתי צרת עשיו, צרת לבן, צרת דינה, צרת רחל, לא נחתי מימי! מעתה אני אניח ואני יושב" (מבוא לתנ"י, תו"ש כאן אות ט). ואולי אפילו לדלג על שעבוד מצרים: ""מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר: כבר אמר הקב"ה לאברהם להיות בניו גרים, הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו, וכו', בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתיישבה דעתו. אמר הקב"ה: מחשבתי עמוקה ממחשבתך, שנאמר: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'! מיד הביא עליו עלילה ע"י יוסף וכו'" (מדרש מכת"י, תו"ש כאן אות א). וכך גם באבל על יוסף שהיה כרוך אצלו גם בדאגה מפני אי התגשמות החזון של הקמת המשפחה: "כי ארך אל בני אבל שאולה - אמר הקב"ה הבטיחני על שנים עשר שבטים והרי מת אחד מהם, שמא לא זכיתי בהם, ואני מת בשני עולמות" (מדרש ילמדנו, תו"ש כאן רד). ואכן זכה יעקב לבסוף להקים את אומת הנצח שנקראת על שמו 'ישראל'.

תודעת השליחות והחזון ניכרת גם במלחמת החשמונאים, באופן שיהודה מכין את לוחמי לקרב. והיא היתה הבסיס לנס של נצחון המכבים על הצבא המודרני בעולם של אז: "ויאמר יהודה: דבר קל הוא שימסרו רבים ביד מעטים, כי אין לשמים מעצור להושיע ברב או במעט, ולא ברב חיל הניצחון במלחמה, כי מן השמים באה הגבורה.. .. ואנחנו נלחמים בעד נפשינו ותורתינו". (חשמונאים א' ג' יג-כד). "... אז נסע המחנה ויחן מדרום לאמאוס. ויהודה אמר: התאזרו והיו לבני חיל, והיו מוכנים לבוקר להלחם בגויים האלה אשר התאספו עלינו להשמיד אותנו ואת בית מקדשנו. כי טוב לנו מותנו במלחמה מראות ברעת עמנו ומקדשנו. כאשר ירצו השמים כן יעשו" (חשמונאים א', ג', נ"ז-ס').

מה עשוי להביא אנשים שקולים ואינטליגנטים להרתם לעשיה הכרוכה בהתמסרות תובענית שאין שכרה בצידה, שאינה מתאימה לאינטרסים שלהם ולעיתים אף סותרת אותם? או כזו שכרוכה לעיתים בסכנה, ולהשליך את חייהם מנגד?

רק ההבנה שה'חזון' וה'שליחות' הם תכלית לידתו של האדם בעולם! האדם לא נולד לעולם באקראי, אלא כדי למלא 'שליחות', לתפקיד שנצרך לעולם, שרק הוא יכול למלא: "ימי החיים נתנו להוציא על ידם מן הכח אל הפעל בודאי איזה דבר ממשי" (עולת ראיה ח"א  עמ' ק"ה). הקב"ה שותף בתהליך ומעורב בהופעת הנשמות בעולם. כל אחד נולד בעיתוי מתוזמן ועם כשרונות מתאימים ליעודו: "לפני שנוצרתי, כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, ודאי לא היה דבר בעולם שהי' צריך לי. כי אם הייתי חסר בשביל איזו תכלית והשלמה הייתי נוצר, וכו'. ולא היה בי צורך כי אם לעת כזאת שנבראתי, מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות" (עולת ראיה ח"ב עמ' שנו).

על כן המבחן של האדם הוא האם הוא ממלא את שליחותו בעולם, ומוציא בהם את יעודו מהכח אל הפועל, או מתכחש לו. הבנה זו תקפה תמיד ועוד יותר בימנו יש ללמוד אותה ולחנך לאורה.

בקוראנו את הפרשה ובהדליקנו את נרות החנוכה בחג ה'חינוך', נזכור שהחינוך לתודעת השליחות והחזון היא ערובה לקיומנו מאז ולתמיד, והיום אף יותר מכל.

חנוכה שמח מעיר החשמונאים!

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון