ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

בנין המשפחה במכלול אתגרי חיי המעשה

הפרשה בחיי המעשה – פרשת וישב - חנוכה

הפתיח של הפרשה מפגיש בין שתי חזיתות תובעניות ומורכבות  בחייו של יעקב, חיי המעשה ובנין המשפחה.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'" (בראשית לז א-ב). שלושים ושש שנים קשות ומורכבות חלפו מאז יצא מבית הוריו בחברון ועתה הוא חוזר הביתה (מגילה יז א). יציאתו מביתו נועדה להקמת ביתו ומשפחתו שממנה יצמח עם ישראל. במעבר חד, מצא את עצמו 'איש תם יושב אוהלים', שהיה שקוע באהלה של תורה, בהתמודדות עם אתגרי החיים, בחזית הקיום והפרנסה. בשנים אלה עבר מתחנה לתחנה במסלול חייו ובכל תחנה נאלץ להתמודד עם אתגרים מורכבים  וקשים. "ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב וכו'. ברח מפני עשו ללבן והיה שם עשרים שנה בצרות רבות שנאמר (בראשית לא): 'הייתי ביום אכלני חרב וגו'', ואחר שיצא רדף לבן אחריו להורגו שנאמר: 'וירדוף אחריו דרך שלשת ימים', נמלט ממנו, בא עשו בקש עוד להורגו והפסיד עליו כל אותו הדורון עזים מאתים וגו'. יצא מעשו באה עליו צרת דינה, יצא מצרת דינה באה עליו צרת רחל. אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא, באה עליו צרת יוסף. והכתוב צווח (איוב ג): 'לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי'" (תנחומא מקץ סי' י). שני המאמצים בשתי החזיתות של חייו; בבנית המשפחה ובחיי המעשה נוהלו במקביל. שניהם ביחד וכל אחד לחוד זימנו ליעקב אתגרים קשים.

השיבה הביתה יצרה אצלו את הרושם שסוף סוף הגיע אל המנוחה ואל הנחלה מהאינטנסיביות של ההתמודדויות הקשות והאתגרים שעבר, ועתה הגיעה השעה שהוא יכול לאפשר לעצמו 'לישב בשלווה': "ביקש יעקב לישב בשלוה" (רש"י). אולם דווקא אז פרץ משבר משפחתי חריף; מחלוקת ושנאת אחים "קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י שם). המשבר איים על שלימות משפחתו. "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית לז ג-ד). בשנאתם ליוסף היו האחים מוכנים להורגו, ולבסוף 'הסתפקו' במכירתו. מאז באו על יעקב עוד עשרים ושתיים שנים קשות בהן חי באבל על בנו.

חז"ל זיהו את שורשי המשבר המשפחתי באופן ההובלה המשפחתי של יעקב, ראש המשפחה, וביחסו המפלה בין האחים. יעקב העניק ליוסף יחס עודף על פני שאר האחים: "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ר' נחמיה אמר: שכל הלכות שמסר שֵם ועבר ליעקב מסרן לו" (בר"ר פד ח). יעקב ראה ביוסף ממשיך דרכו, ואת השושלת של אברהם ויצחק בהובלת עם ישראל, יותר משאר אחיו.

האפליה בין הבנים יצרה את ההתדרדרות החמורה בתוך המשפחה: "אמר רב לעולם אל ישנה אדם בן בין הבנים שהרי יעקב בשביל שני סלעים מילת שנתן ליוסף ירדו בני ישראל למצרים" (שבת י ב).

גם האופן שבו מטפל יעקב בחלומות של יוסף שבהם הוא מתנשא על אחיו ומושל בהם ליבו את אש השנאה  אצל אחיו. יחסו של יעקב היה עשוי להוריד את גובה הלהבות.

ההתמודדות של יעקב יכולה ללמדנו על הדרך כיצד להתמודד עם אתגר בנין המשפחה במקביל להתמודדות עם האינטנסיביות של חיי המעשה והעיסוק בשאר החזיתות של החיים. בנין המשפחה: בטיפוח הזוגיות, בלידת הילדים והשקעה בגידולם ובחינוכם,  דורש תשומת לב רבה, פניות, וקביעת סדר עדיפות נכון בחלוקת משאבי הזמן. העידן הפוסט מודרני ערער מוסכמות רבות שהיו מקובלות בחברה גם ביחס למקומה של המשפחה וחשיבותה. פעמים שהאינטנסיביות של חיי המעשה וההתפתחות המקצועית מאיים לשאוב את מירב תשומת הלב, על חשבון המשפחה. האתגר של הקמת המשפחה הינו מיצוי של היעוד האישי בחיים ביצירת ההמשכיות, אולם המשפחה היא גם מולקולת היסוד של החברה והאומה הישראלית ובה תלוי חוסנה ועתידה.

הנרות הזעירים וההדתה

פרשה ומימושה - לפרשת וישב - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

יוסף מזדהה במצרים על פי מוצאו כ'איש עברי'. בשם זה קוראת לו אשת פוטיפר: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית לט יד). וכך הוא מבקש משר המשקים להזכיר אותו  בפני פרעה: "כי גנוב גונבתי מארץ העברים". עבדים  נוטים בדרך כלל לבקש לטשטש את זהותם הקודמת ואת  ארץ מוצאם ולנסות להתקבל כשווים. יוסף מקפיד לשמר את שמו, מוצאו, וזהותו היחודית. למרות שהדבר יכול לפעול לרעתו. הדבר נזקף לזכותו ובשל כך הוא זוכה להקבר בארץ ישראל: "אמר (משה רבנו א.ש.) לפניו: רבש"ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ?! אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו! יוסף הודה בארצו, וכו'" (דברים רבה ב ח). וכך גם מציג אותו שר המשקים בפני פרעה: "ושם אתנו נער עברי" (בראשית מא יב).

יוסף הקפיד להשפיע מעבריותו ומאמונתו בקב"ה בתוך מציאות אלילית, באופן עדין וסולידי ולא בצורה כוחנית וכפייתית. לפתרון חלומותיהם שר המשקים ושר האופים אמר: "הלא  לאלוקים פתרונים ספרו נא לי" (בראשית מ ח). החצין והבליט את אמונתו המיוחדת בקב"ה שממנה מקור כוחו וסוד יכולתו לפתרון החלומות. כך גם בפתרון חלום פרעה: "ויען יוסף את פרעה לאמור בלעדי אלקים יענה את פרעה" (בראשית מא טז) הוא לא מיחס את הגדולה לעצמו: "אמר יוסף: בלעדי אלהים יענה וגו', תלה הגדולה בבעליה (בקב"ה א.ש.)" (תנחומא מקץ מא ג).

פרשת וישב נקראת בסמוך לחנוכה או בשבת חנוכה. עיקרה של מצוות הדלקת נר חנוכה  הוא פרסום הנס. נס הניצחון הגדול של החשמונאים על היוונים  ונס פך השמן.הניצחון על היוונים היה חסר תקדים בהיקפו. למרות הנחיתות המספרית של החשמונאים והיתרון המוחלט באמצעי הלחימה של הצבא היווני המודרני, הטוב ביותר בעולם, באותה תקופה. ניצחו בקרב אחר קרב וכבשו מחדש את ירושלים והמקדש. וערערו את המעמד הבינלאומי של היוונים, כאימפריה עולמית. ציון הניצחון לדורות ע"י הדלקת  הנרות  באה לפרסם ולהחצין שמקור כוח גבורתם המיוחדת בא להם מכח אמונתם בקב"ה, והצלחתם באה להם בזכות הסיוע האלוקי.

פרסום הנס נעשה ע"י הדלקת נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח הפונה לרשות הרבים מבחוץ. והוא  מודלק משקיעת החמה ועד  שתכלה רגל מן השוק, כדי שיוכלו העוברים ושבים לראותו.

ה"מתכונת היא המסר"! למרות גודל הניצחון תקנו חכמים שעלינו לציין אותו לדורות בצניעות, בהדלקת נר סטנדרטי. 'בגן של שולה' שרנו על הנר הקטן: 'נרותי הזעירים' 'נר לי דקיק', "באנו חושך לגרש.., כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". להלכה אם הדליק אבוקה "כמין מדורה" לא יצא ידי חובה! (שבת כ"ג ע"ב, רמב"ם חנוכה ד ד).

מהו המסר לדורות מהדלקת נר דווקא? וכי לא היה ראוי, לגודל הנס והתשועה, לציינו באמצעות לפידים ואבוקות שנראים למרחקים, או משואות שמעלות להבתן ברשפי אש לרום שמים?

בנר חנוכה יש ביטוי לתפיסה של:"כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד ו). כי מקור העוצמה תלויה ברוח ובאמונה יותר משהיא תלויה בכח פיזי. הניצחון על התפיסה החומרנית היוונית שהכל תלוי בכח פיזי. "אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון של נצח ישראל". (הרב קוק זצ"ל מאמרי הראיה ח"א 150) : לעיתים דווקא הקוטן הפיזי מבטא יותר את העוצמה והמשמעות שבדבר.

בעידן שבו קמה זעקת ה'הדתה', כנגד ההארה של היהדות לרשות הרבים,  עלינו לזכור ולהזכיר שהמתודולוגיה של "פרסום הנס" היא ע"י הפצת אור הנר דווקא.  באורו העדין הוא מקרב ומזמין לעומת המדורה השורפת שמאיימת בחומה ויוצרת ריחוק: "כי אין יכול לקרב אל המדורה כמו שיכול לקרב עצמו אל הנר ולהיות נהנה בו"(מהר"ל נר מצוה עמוד כו).

בחירה ללא הפסקה

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה- לפרשת וישב  – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

הפרשה פותחת בהתיישבות של יעקב בארץ מגורי אביו ואת השתלשלות האירועים הטרגיים שהביאה למכירת יוסף, ולבסוף לירידת עם ישראל למצרים.

השימוש של התורה בביטוי 'וישב' נדרש בחז"ל: "ביקש יעקב לישב בשלווה" (רש"י בראשית לז ב), כביטוי לתחושתו של יעקב שמימש את יעוד חייו, לאחר שהתמודד עם רצף של אתגרים קשים ותובעניים, והגיע אל המנוחה ואל הנחלה בארץ ישראל: "אמר יעקב: ראיתי צרת עשיו, צרת לבן, צרת דינה, צרת רחל, לא נחתי מימי! מעתה אני אניח ואני יושב" (מבוא לתנ"י, תו"ש בראשית לז אות ט). כעת נראה שלא נכונו לו אתגרים נוספים בדרכו, ונותר לו רק לקצור את פירות עמלו. מכאן ואילך, בתהליך טבעי והדרגתי, ללא זעזועים, תוכל להפוך משפחתו של יעקב לעם בארץ ישראל. אולי בכך גם יחסך מעם ישראל השעבוד במצרים: "מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר: כבר אמר הקב"ה לאברהם להיות בניו גרים, הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו, וכו', בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתיישבה דעתו. אמר הקב"ה: מחשבתי עמוקה ממחשבתך, שנאמר: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'! מיד הביא עליו עלילה ע"י יוסף וכו', אימתי הביא עליו עלילה, בעת שנתייאש משעבוד מצרים (שסבר שלא תהיה עוד א.ש.) ונתיישבה דעתו, שנאמר: 'וישב יעקב'" (מדרש מכת"י, תו"ש בראשית לז אות א). התחושה של יעקב שהשיג את יעדיו והגשים את חלומו הגיעה מוקדם מידי. נותרה עוד משימה אחת גדולה לקיים את מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ולהוריד את עם ישראל למצרים.

חכמים הצביעו על שורש האירועים הטרגיים שעברו על בית יעקב, בנטיה לראות בשלב מסויים של החיים את מיצויים. בעצם ההגדרה של פרק בחיים, ככזה, שאין בו כל צורך להתמודד עם אתגרים נוספים, אין בו דילמות ולא נדרשים יותר לבחור ולקבל החלטות קשות: "בעולם הזה אין מנוחה לצדיקים! שהרי יעקב אבינו לא נח מפני עשיו, ולא שקט מפני לבן, כשבא לישב ולשקוט, נזדווג לו שטנו של יוסף" (לקח טוב בראשית לז, תו"ש שם). כל ימי חלדו של אדם עלי אדמות, עד יומו האחרון, נכונו לו עוד אתגרים גדולים וקטנים ודילמות. החיים הם רצף אחד של 'בחירה ללא הפסקה' בין הטוב והרע, בין הטוב לטוב יותר ובין הגרוע לגרוע יותר. וכחלק מכך גם הצורך לעמוד בפני דילמות קשות ולעיתים אף חיבוטי נפש.

הרב חרל"פ מסב את תשומת הלב לכך שאמנם הבחירה האנושית היא 'בחירה חופשית' אולם האדם חופשי בחירתו – בנושא, מה לבחור, והוא אינו חופשי בעצם הבחירה.  "הבחירה שהיא רז צלם אלקים מונחת בהרצון, אולם כללות הרצון שירצה דבר מה, להיות רוצה, זה אינו בגבול בחירתו. ובכן יש הכרח באדם, הוא חופשי ברצונו מה לרצות, ואינו חופשי בעצם הרצון. מוכרח הוא לרצות כשם שבעל כרחו הוא  חי" (הרב חרל"פ 'לחם אבירים' פרק א). מרגע לידתו של האדם מתגלה הרצון שלו, וכח הבחירה. בשלב זה הוא בא לידי ביטוי ברצונו לחיות ולשרוד. האדם נולד עם כח הבחירה. הוא מלווה אותו בצורה בלתי פוסקת עד יומו האחרון. הבחירה היא היכולת להחליט בעצמו מה ואיך לעשות. ולהיות בבקרה ובשליטה במה שקורה. עצם הבחירה יוצרת באדם את תחושת הקיימות ואת תודעת ה'אני'.

כיום יש נטיה לאמירות שמיובאות מתרבויות המזרח, וגישות פוסט מודרניות, לפיהן יש יתרון 'להפסיק לבחור' ולתת למציאות לזרום ולסחוף אותך אליה. 'לזרום עם מה שקורה' במעין חוסר אונים, להעלות על נס את הפאסיביות מול האקטיביות, והקונטרול העצמי.

אולם בניגוד לתפיסה הזו צריך להדגיש שגם החלטה שלא לבחור הוא גם סוג של בחירה בהשארת המצב הקיים, לטוב ולמוטב. הבחירה היא הכלי שהקבה נתן לאדם כדי להיות שותף בבריאה ובהשלמת עצמו.  על כן הבחירה היא מצוי החיים – ושיתוק הבחירה והשקיעה בהווה מהווה שיתוק הדינמיקה של החיים.

הבחירה היא בלתי פוסקת גם משום שהמציאות היא דינמית ומשתנית כל הזמן וגם לאחר שבוחרים ומחליטים על הדרך עדיין צריך לבחון אותה כל העת ולעיתים צריך לחזור ולעדכן את הבחירה.

בשום שלב שהוא אין מקום לתחושה של מיצוי החיים והאתגרים ויצירת תחושה שמה שנותר זה רק לקצור את פירות החיים עד כה ללא צורך לבחור עוד משימות לעתיד.

במקום לשתק את הבחירה והחיים, להוסיף בחירה וחיים ללא הפסק.

 

פרשת וישב פותחת בפרשיית יוסף ואחיו ומכירת יוסף. הפתיח (בראשית לז א): "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", נראה לכאורה, פתיח אינפורמטיבי, אולם במדרש הוא מתבאר כברור נוקב ביחס לכוונה של יעקב בישיבה זו, ובקשר שלה לפרשיית מכירת יוסף (בר"ר פד ג): "א"ר אחא בשעה שהצדיקים יושבים בשלוה ומבקשים לישב בשלוה בעולם הזה השטן בא ומקטרג! אמר: לא דיין שהוא מתוקן להם לעולם הבא אלא שהם מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה?! תדע לך שהוא כן, יעקב אבינו ע"י שבקש לישב בשלוה בעוה"ז, נזדווג לו שטנו שלל יוסף".

המדרש שם דורש את הפסוק "וישב יעקב", לאור הפסוק באיוב (ג כו): "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז". כפירוט הצרות והאתגרים שלא הניחו ליעקב: 'לא שלותי' - מעשיו, 'ולא שקטתי' – מלבן, 'ולא נחתי' - מדינה, 'ויבא רוגז' - בא עלי רגזו של יוסף".

ה"שלוה" שיעקב מבקש לישב בה, עפ"י המדרש, אינה שלווה ו'מנוחה', כתוצאה מעייפות פיזית או נפשית, מהיסורים שפקדו אותו עד כה. יעקב סבר שתמה סאת האתגרים שנועדו לו, ואולי אף שהתקיימו בו כבר שנות השעבוד שנגזרו בברית בין הבתרים. (פנים יפות בראשית לז א). ועתה נותר לו רק לקטוף את פירות עמלו ו"לישב בשלוה". אם כן מדוע יש עליו קטרוג שכזה?

המדרש מדגיש עקרון יסודי ביחס לתכלית החיים של האדם מישראל ומהותם, לצדיקים ולאנשים מן השורה. התכלית של חיי האדם מישראל נגזרת מיעוד רוחני שאין לו גבול, לעולם לא ניתן לממשו במלואו. על כן החיים אמורים להיות תהליך רצוף של 'השתלמות' שאינו פוסק לרגע. גם כשנדמה שהאדם כבר השיג את כל יעדיו והתמודד עם כל האתגרים שנועדו לו. עקרון זה התבאר בהרחבה במשנת המהר"ל: "אמר רבי אלעזר: אדם לעמל נברא! שנאמר: "אדם לעמל יולד". וכו'. (סנהדרין צ"ט). וביאור דבר זה, כי אי אפשר שיהיה בריאת האדם שיהיהה בעל הנחה (שיגיע למנוחה א.ש.), שהדבר שהוא שלם הוא בעל הנחה, שכבר הוא נשלם ואז הוא נח, אבל האדם אינו כך שאינו נשלם ומאחר שאינו נשלם אינו בעל הנחה, אבל הוא מתנועע תמיד אל השלמתו. וכו'. ואמר כי האדם נברא לעמל שלא יהיה בעל הנחה כלל רק יוציא שלימתו אל הפעל תמיד בלי הנחה, שכך ראוי מצד טבע הבריאה, שכל הנבראים נבראו שיהיו בשלימות ולא יהיו חסרים והאדם הזה אי אפשר שיבא אל ההשלמה עד שיהיה בעל הנחה לגמרי. וכו'. וזהו שלימותו בעצמו שהוא מתנועע אל הפעל ומוציא שלימתו תמיד אל הפעל". (דרך חיים ב ח). "והעמל הוא היציאה אל הפעל, ותמיד הוא בכח עוד לצאת אל הפעל, כי זה האדם הוא בכח ויוצא אל הפעל, וכמה שהוא יוצא אל הפעל נשאר בכח לצאת עוד אל הפעל תמיד". (תפארת ישראל ג).

עקרון ה'עמל' וה'השתלמות' משליך על הבנת מהות החיים, ועל האסטרטגיה של האדם לנוכח האתגרים שניצבים בפניו. התמודדות עם אתגרים היא מנוע המניע קדימה, ומחולל עשיה בלתי פוסקת. 'עמל' ההתמודדות מוציא את יעוד האדם מן הכח אל הפועל. על כן הוא לעולם לא מגיע ל/שלמות' אלא נמצא ב'עמל' תמידי של 'השתלמות'. כאשר ישנה תחושה של מצוי, המבקש מנוחה, ו"לישב בשלוה", יש קיטרוג גדול, כי יש בו מעין התכחשות ליעוד הגדול שמייצר אתגרים בלתי פוסקים.

גם לעם ישראל כקולקטיב יש יעוד רוחני שאינו נגמר, והוא נזקק ל'עמל' ה'השתלמות'. (הרב קוק זצ"ל זרעונים, ח. ערך התחיה): "התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין-עצמנו ובאזניי העולם כלו, ולא גמרנוהו עדין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לאא נעזוב בשום-אופן את אורחות-חיינו המיוחדים ולא את שאיפותינו המופשטות, וכו'. לרדת מעל במת ההיסטוריה אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל, לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור-עולם. להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות".

היעוד הרוחני מבדיל בין ישראל לעמים. עם ישראל נמשל לעוף, היעוד שלו לפרוח כלפי מעלה, אחרת הוא נופל למקום הנמוך ביותר (ילקו"ש ח"א תשסח). על כן נמצא בו שני מצבים קיצוניים או בעליה למעלה כ"כוכבי השמים", או במדרגה התחתונה ביותר כ"עפר הארץ" (מגילה טז א) אין בו מצב סטטי "מנוחה", שמאפשר לו להתקבע בנקודה מסויימת (מהר"ל נצח ישראל יד). יש לכך נגזרת איסטרטגית יחודית בהתנהלות של האומה מול אתגריה. בפני האומה ניצבים אתגרים לאומיים רבים ואינטנסיביים ובהתנהלותה מולם היא מוציאה את הפוטנציאל שלה מן הכח אל הפועל. האסטרטגיה של ההתנהלות לנוכח האתגרים חייבת להבנות מתוך המודעות לעקרון ההשתלמות הבלתי פוסקת. בלעדיו, עשויה האומה ללקות בעייפות ובחיפוש השקט והשלוה - "לישב בשלוה" ואז היא עלולה לאבד עצמה לדעת.

צופן העתיד – שבין ישראל לעמים

וישב – חנוכה תשע"ו

 

את הפתיח לפרשתנו יש לנתח כהמשך של סוף הפרשה הקודמת. עשיו הולך מפני יעקב, מארץ ישראל להר שעיר שבארץ אדום. בכך מסתיים המפגש ההסטורי בין יעקב לעשיו, כאשר ידו של יעקב על העליונה. עשיו שבא להתעמת עם יעקב, כשלצבאו יתרון כמותי ניכר, ולבסוף הוא נסוג לביתו. המפגש הזה הינו המודל לעתיד, למערכת היחסים בין עם ישראל ובין זרעו של עשיו. "וישב יעקב" - הפשתני הזה נכנסו גמליו טעונים פשתן. הפחמי תמה: אנה יכנס כל הפשתן הזה?! היה פיקח אחד משיב לו: ניצוץ אחד יוצא ממפוח שלך ששורף את כולו! כך יעקב ראה כל האלופים הכתובים למעלה תמה ואמר: מי יכול לכבוש את כולן? מה כתיב למטה: "אלה תולדות יעקב יוסף" וכתיב: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש", ניצוץ יוצא מיוסף שמכלה ושורף את כולם". (רש"י ישן בראשית לז א). היתרון הכמותי של עשיו מרתיע, שמא לא יהיה ניתן לנצח ולשרוד מפני עשיו, אולם בבוא היום יתברר שהעוצמה הכמותית של עשיו היא בבחינת גמל עמוס בפשתן, וזרעו של יעקב, קטן הכמות, שהוא בבחינת ניצוץ קטן, ינצח ויכלה אותו!

המסר הזה מוצפן במסר של חג החנוכה. "גמל שטעון פשתן, והוא עובר ברשות הרבים, ונכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני, והדליק את הבירה - בעל הגמל חייב. הניח חנוני את נרו מבחוץ - חנוני חייב. רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור!" (משנה בבא קמא סב ב. שבת כא ב). לא מקרה הוא שהמשנה בחרה להמשיג את ההלכה דווקא בנר חנוכה ששורף את הגמל ופשתנו. נר חנוכה נועד לפרסם את הנס המופלא של נצחון החשמונאים המועטים חסרי הנשק והידע הצבאי, שניצחו את הצבא החזק ביותר בעולם, באותה עת, עם הציוד המשוכלל וההכשרה הצבאית הטובה ביותר. נצחון זה החזיר את העצמאות המדינית לעם ישראל "יתר על מאתיים שנה עד החורבן השני". (רמב"ם חנוכה ג א). המסר העתידי של חג החנוכה הוא: שעם ישראל הקטן שגלה לבין האומות רבות הכח והעוצמה, ונאנק תחת שלטונם, עתיד לנצח אותם ולחזור להיות עם עצמאי.

עקרון זה גם מוצפן בהשוואה של בית שמאי בין דין נרות חנוכה ובין פרי חג הסוכות. על פי בית שמאי המהדרין מדליקין בלילה הראשון שמונה נרות "ומכאן ואילך פוחת והולך". (שבת כב א). אחד הפירושים לכך בגמרא הוא משום שהנרות הם כנגד שבעים פרי חג הסוכות שפוחתים והולכים. (ביום הראשון מקריבים ארבעה עשר פרים, ולמחרת שלשה עשר וכו'). שבעים הפרים הם כנגד שבעים אומות העולם שעתידים לפחות וכוחם יפחת לעתיד לבוא.

בספר חשמונאים מתואר שלאחר הניצחון על היוונים חגגו את הניצחון במקדש, במקום חג הסוכות של אותה שנה שלא התאפשר לחגוג אותו. הכוהנים החשמונאים חגגו אותו בלולביהם ואתרוגיהם. (עי' ב'ערוך השולחן' או"ח תר"ע ה, תרפ"ג א).

מכאן הקשר בין הלכות חנוכה לבין הלכות חג הסוכות. (גובה הנרות, עשרה טפחים כגובה הסוכה, ולא מעל עשרים אמה, כגובה הסוכה, שמונה ימי החג ואמירת הלל שלם כבחג הסוכות, וחובת סיפור הניסים בחנוכה בדומה לדין "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות וגו'", (קצור שו"ע סי' קלט).

הלולבים והאתרוגים בסוכות הם האות לניצחון של עם ישראל על האומות, הדומים לכידונים, חרבות וכלי מלחמה. (מדרש תהלים יז, תנחומא אמור סי' כז). שכן האומות תולים מבטחם וניצחונם בנשק של ברזל בלבד ועם ישראל משתמש בנשק של ברזל אולם הוא שם מבטחו בקב"ה וברוח הלחימה.

לאורך הדורות היה צורך להצפין את המסר הזה שכן היה חשש שאומות העולם יתנכלו בשל כך לעם ישראל, יראו בכך קריאת תגר על שלטונם, ויחשדו שעם ישראל מצפה ליום שינצחם. על כן גם לא נכתבה מסכת מיוחדת לחג החנוכה, והלכותיה ומסריה רוכזו במסכת שבת ובמקומות אחרים בש"ס. וכן, לאורך הגלות ניתן בחנוכה דגש על נס פך השמן שהאפיל על נס הניצחון במלחמה. (עפ"י אור הגנוז לנזיר זצ"ל).

 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון