ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

העם צמא לאחדות עכשיו

הרב אליעזר שנוולד

הפרשה בחיי המעשה – וישב - חנוכה  – תשפ"א  

בפרשתנו אנו קוראים על אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בהסטוריה של העם היהודי שאירעה תוך כדי תהליך היווצרותו.

במהלך ארבעה פסוקים מתארת התורה את השנאה בין האחים כתהליך שהלך והתעצם: "ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום. ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו. וגו'. ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו! ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו וגו'. ויחלום עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו וגו'. ויקנאו בו אחיו" (בראשית לז א-יא).

השנאה התעצמה  והיגיעה לכדי נכונות להרוג את אחיהם, אהוב ליבו של אביהם: "ויראו אותו מרחוק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו" (שם פס' יח). לבסוף הסתפקו במכירתו. כך התגלגל יוסף למצרים, והתחיל המהלך שהביא לבסוף את כל המשפחה ואת עם ישראל לגלות הקשה במצרים.

סיפורי האבות נועדו ללמדנו על היסודות המהותיים שבהם, שהם כ'סימן' לבנים. והם עלולים לבוא לידי ביטוי גם בעתיד: "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא, ט): 'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים', ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו" (רמב"ן-בראשית, יב ו). סיפור מכירת יוסף מלמדנו על הסכנה הגדולה הטמונה בנטיה הקיימת לפלגנות. היא עלולה להתדרדר לכדי שנאת חינם ואף למלחמת אחים. היא מחלישה את עם ישראל ומתישה את עוצמותיו, שמופנים לריק – למאבק פנימה בין אחים במקום לרכז את כל העוצמות נגד האוייבים. אויבי עמנו ושונאנו בכל הדורות ידעו לזהות את הסימפטומים שלה ולנצל אותה, כנקודת תורפה. הם ידעו להכנס בתפר שבין המחנות הניצים בשיטת 'הפרד ומשול'. וידעו גם לעמוד מן הצד ולחכך ידיים בהנאה; כיצד המחנות הניצים מתישים זה את זה  ועושים עבורם את המלאכה.

בגלות פרס זיהה זאת המן האגגי: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד וגו'" (אסתר ג ח), ועל כן: "ולמלך אין שווה להניחם". אסתר שזיהתה את התורפה המחלישה והתבקשה להפר את הגזירה קראה לאחדות: "לך כנוס את כל היהודים וגו'" (שם ד טז).

בחנוכה אנו חוגגים את הנס הגדול, ואת הפלא של נצחון החשמונאים שבזכותו "חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה" (רמב"ם חנוכה ג א). אולם בד בבד עלינו לזכור גם כיצד הישגם של החשמונאים התמוסס בתום אותה תקופה, בעקבות 'מלחמת האחים' בין הסיעות השונות, ובחורבן הבית בגלל 'שנאת חינם': "מקדש שני... מפני מה חרב? מפני שהייתה בו 'שנאת חינם'" (יומא ט ע"ב).

יוסף בן מתתיהו תיאר כיצד הרומאים צפו מן הצד ביהודים מעוללים זאת לעצמם: "וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסיינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודיברו עליו, כי עתה האלוקים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, וכו'. ולדברים האלה ענה אותה אספסיינוס: וכו', הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית שלום בין שונאינו, ובעוצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם ארכה, ימעט אחרי כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה. כי האלוקים מיטיב לערוך את המלחמה ממני (אספסיינוס א.ש.), והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שיגעון" (תולדות מלחמות היהודים ספר רביעי). אנו עוללנו לעצמנו, ב'שנאת החינם' מה ששום אוייב לא הצליח לעולל לנו.

הפיוט 'אלה אזכרה' על הריגת עשרת הרוגי מלכות ע"י הרומאים, שאנו אומרים ביום הכיפורים, מבקש לקשר מבחינה רעיונית ורב דורית בין חורבן הבית השני וכשלון המרד, לבין 'שנאת החינם' ו'מכירת יוסף'.

העדר אחדות אינה פוגעת רק במרקם החברתי והלאומי בעם ישראל היא פוגעת ביעוד שלו כמי שמייצג את האחדות האלוקית  (ס' חרדים פ' ז').

לעיתים בפרקים שונים וכואבים  בהסטוריה שלנו דווקא גדולי שונאינו הזכירו לנו שאנו עם אחד, ולא עשו אבחנה בין הפלגים: "הלוא אב אחד לכולנו! הלוא אל אחד בראנו!" (מלאכי ב י). אנחנו מזכירים זאת לעצמנו בצורה מופלאה בעתות חרום. מי שיתבונן סביבו יגלה שבחברה הישראלית, למרות השונות, היקף מפעלי החסד והעזרה ההדדית ביחס לגודל האוכלוסיה הם מהגדולים בעולם, כמו גם הנכונות לתרום כליה מחיים ממניעים אלטרואיסטיים אין לה אח ורע. למרות שבתקשורת ובפוליטיקה מנסים לצייר את הפערים וההבדלים כבלתי ניתנים לגישור, בחיי היום יום בשכנות טובה, במקומות העבודה ובמיוחד בשרות בצה"ל התמונה הפוכה לחלוטין.  

גם בדורות האחרונים אנו סובלים מפלגנות והשנאה שפוגעת בהסכמה הלאומית, ומחלישה את העוצמה הפוטנציאלית של הביטחון הלאומי ואת כח ההרתעה שלנו.

ובמיוחד בתקופות של בחירות, בשנים האחרונות, שבהן מפלגות ויחידים עוסקים בבידול בין איש לאחיו ובהשנאה. כדי לקושש כמה קולות הם מוכנים לפרום את הקשרים והתפרים בין המגזרים שנתפרו בעמל במהלך השנים.

אם אנו מזהים נכונה את הלכי הרוח של התקופה האחרונה נדמה שהעם מאס  בכך וצמא  לאחדות! עכשיו! כאן בארץ וגם בין כל יהודי העולם.

בנין המשפחה במכלול אתגרי חיי המעשה

הפרשה בחיי המעשה – פרשת וישב - חנוכה

הפתיח של הפרשה מפגיש בין שתי חזיתות תובעניות ומורכבות  בחייו של יעקב, חיי המעשה ובנין המשפחה.

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה וגו'" (בראשית לז א-ב). שלושים ושש שנים קשות ומורכבות חלפו מאז יצא מבית הוריו בחברון ועתה הוא חוזר הביתה (מגילה יז א). יציאתו מביתו נועדה להקמת ביתו ומשפחתו שממנה יצמח עם ישראל. במעבר חד, מצא את עצמו 'איש תם יושב אוהלים', שהיה שקוע באהלה של תורה, בהתמודדות עם אתגרי החיים, בחזית הקיום והפרנסה. בשנים אלה עבר מתחנה לתחנה במסלול חייו ובכל תחנה נאלץ להתמודד עם אתגרים מורכבים  וקשים. "ללמדך שהרבה יסורין עברו על יעקב וכו'. ברח מפני עשו ללבן והיה שם עשרים שנה בצרות רבות שנאמר (בראשית לא): 'הייתי ביום אכלני חרב וגו'', ואחר שיצא רדף לבן אחריו להורגו שנאמר: 'וירדוף אחריו דרך שלשת ימים', נמלט ממנו, בא עשו בקש עוד להורגו והפסיד עליו כל אותו הדורון עזים מאתים וגו'. יצא מעשו באה עליו צרת דינה, יצא מצרת דינה באה עליו צרת רחל. אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא, באה עליו צרת יוסף. והכתוב צווח (איוב ג): 'לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי'" (תנחומא מקץ סי' י). שני המאמצים בשתי החזיתות של חייו; בבנית המשפחה ובחיי המעשה נוהלו במקביל. שניהם ביחד וכל אחד לחוד זימנו ליעקב אתגרים קשים.

השיבה הביתה יצרה אצלו את הרושם שסוף סוף הגיע אל המנוחה ואל הנחלה מהאינטנסיביות של ההתמודדויות הקשות והאתגרים שעבר, ועתה הגיעה השעה שהוא יכול לאפשר לעצמו 'לישב בשלווה': "ביקש יעקב לישב בשלוה" (רש"י). אולם דווקא אז פרץ משבר משפחתי חריף; מחלוקת ושנאת אחים "קפץ עליו רוגזו של יוסף" (רש"י שם). המשבר איים על שלימות משפחתו. "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום" (בראשית לז ג-ד). בשנאתם ליוסף היו האחים מוכנים להורגו, ולבסוף 'הסתפקו' במכירתו. מאז באו על יעקב עוד עשרים ושתיים שנים קשות בהן חי באבל על בנו.

חז"ל זיהו את שורשי המשבר המשפחתי באופן ההובלה המשפחתי של יעקב, ראש המשפחה, וביחסו המפלה בין האחים. יעקב העניק ליוסף יחס עודף על פני שאר האחים: "שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ר' נחמיה אמר: שכל הלכות שמסר שֵם ועבר ליעקב מסרן לו" (בר"ר פד ח). יעקב ראה ביוסף ממשיך דרכו, ואת השושלת של אברהם ויצחק בהובלת עם ישראל, יותר משאר אחיו.

האפליה בין הבנים יצרה את ההתדרדרות החמורה בתוך המשפחה: "אמר רב לעולם אל ישנה אדם בן בין הבנים שהרי יעקב בשביל שני סלעים מילת שנתן ליוסף ירדו בני ישראל למצרים" (שבת י ב).

גם האופן שבו מטפל יעקב בחלומות של יוסף שבהם הוא מתנשא על אחיו ומושל בהם ליבו את אש השנאה  אצל אחיו. יחסו של יעקב היה עשוי להוריד את גובה הלהבות.

ההתמודדות של יעקב יכולה ללמדנו על הדרך כיצד להתמודד עם אתגר בנין המשפחה במקביל להתמודדות עם האינטנסיביות של חיי המעשה והעיסוק בשאר החזיתות של החיים. בנין המשפחה: בטיפוח הזוגיות, בלידת הילדים והשקעה בגידולם ובחינוכם,  דורש תשומת לב רבה, פניות, וקביעת סדר עדיפות נכון בחלוקת משאבי הזמן. העידן הפוסט מודרני ערער מוסכמות רבות שהיו מקובלות בחברה גם ביחס למקומה של המשפחה וחשיבותה. פעמים שהאינטנסיביות של חיי המעשה וההתפתחות המקצועית מאיים לשאוב את מירב תשומת הלב, על חשבון המשפחה. האתגר של הקמת המשפחה הינו מיצוי של היעוד האישי בחיים ביצירת ההמשכיות, אולם המשפחה היא גם מולקולת היסוד של החברה והאומה הישראלית ובה תלוי חוסנה ועתידה.

הנרות הזעירים וההדתה

פרשה ומימושה - לפרשת וישב - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

יוסף מזדהה במצרים על פי מוצאו כ'איש עברי'. בשם זה קוראת לו אשת פוטיפר: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית לט יד). וכך הוא מבקש משר המשקים להזכיר אותו  בפני פרעה: "כי גנוב גונבתי מארץ העברים". עבדים  נוטים בדרך כלל לבקש לטשטש את זהותם הקודמת ואת  ארץ מוצאם ולנסות להתקבל כשווים. יוסף מקפיד לשמר את שמו, מוצאו, וזהותו היחודית. למרות שהדבר יכול לפעול לרעתו. הדבר נזקף לזכותו ובשל כך הוא זוכה להקבר בארץ ישראל: "אמר (משה רבנו א.ש.) לפניו: רבש"ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ?! אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו! יוסף הודה בארצו, וכו'" (דברים רבה ב ח). וכך גם מציג אותו שר המשקים בפני פרעה: "ושם אתנו נער עברי" (בראשית מא יב).

יוסף הקפיד להשפיע מעבריותו ומאמונתו בקב"ה בתוך מציאות אלילית, באופן עדין וסולידי ולא בצורה כוחנית וכפייתית. לפתרון חלומותיהם שר המשקים ושר האופים אמר: "הלא  לאלוקים פתרונים ספרו נא לי" (בראשית מ ח). החצין והבליט את אמונתו המיוחדת בקב"ה שממנה מקור כוחו וסוד יכולתו לפתרון החלומות. כך גם בפתרון חלום פרעה: "ויען יוסף את פרעה לאמור בלעדי אלקים יענה את פרעה" (בראשית מא טז) הוא לא מיחס את הגדולה לעצמו: "אמר יוסף: בלעדי אלהים יענה וגו', תלה הגדולה בבעליה (בקב"ה א.ש.)" (תנחומא מקץ מא ג).

פרשת וישב נקראת בסמוך לחנוכה או בשבת חנוכה. עיקרה של מצוות הדלקת נר חנוכה  הוא פרסום הנס. נס הניצחון הגדול של החשמונאים על היוונים  ונס פך השמן.הניצחון על היוונים היה חסר תקדים בהיקפו. למרות הנחיתות המספרית של החשמונאים והיתרון המוחלט באמצעי הלחימה של הצבא היווני המודרני, הטוב ביותר בעולם, באותה תקופה. ניצחו בקרב אחר קרב וכבשו מחדש את ירושלים והמקדש. וערערו את המעמד הבינלאומי של היוונים, כאימפריה עולמית. ציון הניצחון לדורות ע"י הדלקת  הנרות  באה לפרסם ולהחצין שמקור כוח גבורתם המיוחדת בא להם מכח אמונתם בקב"ה, והצלחתם באה להם בזכות הסיוע האלוקי.

פרסום הנס נעשה ע"י הדלקת נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח הפונה לרשות הרבים מבחוץ. והוא  מודלק משקיעת החמה ועד  שתכלה רגל מן השוק, כדי שיוכלו העוברים ושבים לראותו.

ה"מתכונת היא המסר"! למרות גודל הניצחון תקנו חכמים שעלינו לציין אותו לדורות בצניעות, בהדלקת נר סטנדרטי. 'בגן של שולה' שרנו על הנר הקטן: 'נרותי הזעירים' 'נר לי דקיק', "באנו חושך לגרש.., כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". להלכה אם הדליק אבוקה "כמין מדורה" לא יצא ידי חובה! (שבת כ"ג ע"ב, רמב"ם חנוכה ד ד).

מהו המסר לדורות מהדלקת נר דווקא? וכי לא היה ראוי, לגודל הנס והתשועה, לציינו באמצעות לפידים ואבוקות שנראים למרחקים, או משואות שמעלות להבתן ברשפי אש לרום שמים?

בנר חנוכה יש ביטוי לתפיסה של:"כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד ו). כי מקור העוצמה תלויה ברוח ובאמונה יותר משהיא תלויה בכח פיזי. הניצחון על התפיסה החומרנית היוונית שהכל תלוי בכח פיזי. "אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון של נצח ישראל". (הרב קוק זצ"ל מאמרי הראיה ח"א 150) : לעיתים דווקא הקוטן הפיזי מבטא יותר את העוצמה והמשמעות שבדבר.

בעידן שבו קמה זעקת ה'הדתה', כנגד ההארה של היהדות לרשות הרבים,  עלינו לזכור ולהזכיר שהמתודולוגיה של "פרסום הנס" היא ע"י הפצת אור הנר דווקא.  באורו העדין הוא מקרב ומזמין לעומת המדורה השורפת שמאיימת בחומה ויוצרת ריחוק: "כי אין יכול לקרב אל המדורה כמו שיכול לקרב עצמו אל הנר ולהיות נהנה בו"(מהר"ל נר מצוה עמוד כו).

בחירה ללא הפסקה

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה- לפרשת וישב  – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

הפרשה פותחת בהתיישבות של יעקב בארץ מגורי אביו ואת השתלשלות האירועים הטרגיים שהביאה למכירת יוסף, ולבסוף לירידת עם ישראל למצרים.

השימוש של התורה בביטוי 'וישב' נדרש בחז"ל: "ביקש יעקב לישב בשלווה" (רש"י בראשית לז ב), כביטוי לתחושתו של יעקב שמימש את יעוד חייו, לאחר שהתמודד עם רצף של אתגרים קשים ותובעניים, והגיע אל המנוחה ואל הנחלה בארץ ישראל: "אמר יעקב: ראיתי צרת עשיו, צרת לבן, צרת דינה, צרת רחל, לא נחתי מימי! מעתה אני אניח ואני יושב" (מבוא לתנ"י, תו"ש בראשית לז אות ט). כעת נראה שלא נכונו לו אתגרים נוספים בדרכו, ונותר לו רק לקצור את פירות עמלו. מכאן ואילך, בתהליך טבעי והדרגתי, ללא זעזועים, תוכל להפוך משפחתו של יעקב לעם בארץ ישראל. אולי בכך גם יחסך מעם ישראל השעבוד במצרים: "מלמד שחשב יעקב בדעתו ואמר: כבר אמר הקב"ה לאברהם להיות בניו גרים, הרי אני הייתי גר עשרים שנה בבית לבן משועבד בצאנו, וכו', בזה יתקיים שעבוד ארבע מאות שנה, ונתיישבה דעתו. אמר הקב"ה: מחשבתי עמוקה ממחשבתך, שנאמר: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם'! מיד הביא עליו עלילה ע"י יוסף וכו', אימתי הביא עליו עלילה, בעת שנתייאש משעבוד מצרים (שסבר שלא תהיה עוד א.ש.) ונתיישבה דעתו, שנאמר: 'וישב יעקב'" (מדרש מכת"י, תו"ש בראשית לז אות א). התחושה של יעקב שהשיג את יעדיו והגשים את חלומו הגיעה מוקדם מידי. נותרה עוד משימה אחת גדולה לקיים את מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים ולהוריד את עם ישראל למצרים.

חכמים הצביעו על שורש האירועים הטרגיים שעברו על בית יעקב, בנטיה לראות בשלב מסויים של החיים את מיצויים. בעצם ההגדרה של פרק בחיים, ככזה, שאין בו כל צורך להתמודד עם אתגרים נוספים, אין בו דילמות ולא נדרשים יותר לבחור ולקבל החלטות קשות: "בעולם הזה אין מנוחה לצדיקים! שהרי יעקב אבינו לא נח מפני עשיו, ולא שקט מפני לבן, כשבא לישב ולשקוט, נזדווג לו שטנו של יוסף" (לקח טוב בראשית לז, תו"ש שם). כל ימי חלדו של אדם עלי אדמות, עד יומו האחרון, נכונו לו עוד אתגרים גדולים וקטנים ודילמות. החיים הם רצף אחד של 'בחירה ללא הפסקה' בין הטוב והרע, בין הטוב לטוב יותר ובין הגרוע לגרוע יותר. וכחלק מכך גם הצורך לעמוד בפני דילמות קשות ולעיתים אף חיבוטי נפש.

הרב חרל"פ מסב את תשומת הלב לכך שאמנם הבחירה האנושית היא 'בחירה חופשית' אולם האדם חופשי בחירתו – בנושא, מה לבחור, והוא אינו חופשי בעצם הבחירה.  "הבחירה שהיא רז צלם אלקים מונחת בהרצון, אולם כללות הרצון שירצה דבר מה, להיות רוצה, זה אינו בגבול בחירתו. ובכן יש הכרח באדם, הוא חופשי ברצונו מה לרצות, ואינו חופשי בעצם הרצון. מוכרח הוא לרצות כשם שבעל כרחו הוא  חי" (הרב חרל"פ 'לחם אבירים' פרק א). מרגע לידתו של האדם מתגלה הרצון שלו, וכח הבחירה. בשלב זה הוא בא לידי ביטוי ברצונו לחיות ולשרוד. האדם נולד עם כח הבחירה. הוא מלווה אותו בצורה בלתי פוסקת עד יומו האחרון. הבחירה היא היכולת להחליט בעצמו מה ואיך לעשות. ולהיות בבקרה ובשליטה במה שקורה. עצם הבחירה יוצרת באדם את תחושת הקיימות ואת תודעת ה'אני'.

כיום יש נטיה לאמירות שמיובאות מתרבויות המזרח, וגישות פוסט מודרניות, לפיהן יש יתרון 'להפסיק לבחור' ולתת למציאות לזרום ולסחוף אותך אליה. 'לזרום עם מה שקורה' במעין חוסר אונים, להעלות על נס את הפאסיביות מול האקטיביות, והקונטרול העצמי.

אולם בניגוד לתפיסה הזו צריך להדגיש שגם החלטה שלא לבחור הוא גם סוג של בחירה בהשארת המצב הקיים, לטוב ולמוטב. הבחירה היא הכלי שהקבה נתן לאדם כדי להיות שותף בבריאה ובהשלמת עצמו.  על כן הבחירה היא מצוי החיים – ושיתוק הבחירה והשקיעה בהווה מהווה שיתוק הדינמיקה של החיים.

הבחירה היא בלתי פוסקת גם משום שהמציאות היא דינמית ומשתנית כל הזמן וגם לאחר שבוחרים ומחליטים על הדרך עדיין צריך לבחון אותה כל העת ולעיתים צריך לחזור ולעדכן את הבחירה.

בשום שלב שהוא אין מקום לתחושה של מיצוי החיים והאתגרים ויצירת תחושה שמה שנותר זה רק לקצור את פירות החיים עד כה ללא צורך לבחור עוד משימות לעתיד.

במקום לשתק את הבחירה והחיים, להוסיף בחירה וחיים ללא הפסק.

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון