ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

השתלבות ללא ויתור על העצמיות

הפרשה בחיי המעשה – פרשת וישלח  -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

תולדות חייו של יעקב אבינו היו רצופים התמודדויות ואתגרים. כפי שתיאר אותם באזני פרעה: "מעט ורעים היו ימי שני חיי ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי וגו'"  (בראשית מז ט). פרשתנו מתארת מספר תחנות נוספות בתולדות חייו. בפתחה המפגש המאתגר עם עשיו לאחר שנפרד מלבן, בסיומו של פרק משמעותי, מאתגר ומורכב בתולדותיו. בבית לבן הקים את משפחתו, תוך שהוא נאלץ להתמודד עם נוכלותו של לבן. היה עליו לאזן במדוייק בין שני צרכים חיוניים: בין ההשתלבות במרחב, ובין שמירה על העצמיות ועל עצמאותו הרוחנית. מצד אחד הוא השתלב במשפחת לבן, כאחד מבני המשפחה ועבד בשיתוף פעולה עם בני המשפחה ברעיית הצאן, ומצד שני הוא נאלץ לבדל את עצמו מבחינה רוחנית מהנעשה במשפחת לבן, לשמר את עצמו ולא לוותר על עקרונותיו. על תקופה מאתגרת זו העיד יעקב על עצמו, בפרשתנו: "עם לבן גרתי ואחר עד עתה" (בראשית לב ה). חכמים דרשו: "...'גרתי' בגימטריא תרי"ג, כלומר 'עם לבן' הרשע 'גרתי' ותרי"ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י שם, עפ"י המדרש). דהיינו: למרות מעשיו הרעים של לבן והנהגתו, יעקב לא הושפע ממנו, ולא ויתר על עקרונותיו, הוא עמד על שלו והקפיד לשמור על תרי"ג מצוות ועל לימוד התורה, כל אלה למרות העבודה התובענית והאינטנסיבית: "אעפ"י ש'גרתי' אצל לבן בעמל ויגיעה לא נתרשלתי מלעסוק בתורה שכוללת תרי"ג מצוות" (פירוש רבנו אפרים כאן). ואולי יש ללמוד מכאן שדווקא משום שיעקב הקפיד על לימוד התורה וקיום תרי"ג המצוות זכה בתעצומות הנפש לעמוד באתגר ולשמור על עצמו שלא ללמוד ממעשיו הרעים של לבן.

תחנה נוספת ומאתגרת בתולדותיו שמוזכרת בפרשה היא בעיר שכם. "ויבוא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג יח). התורה מדגישה שהוא חונה 'את פני העיר'. מכאן למדו חכמים על ההשתלבות של יעקב עם אנשי המקום ושיתוף פעולה מיוחד איתם: "מהו ויחן? רב אמר: מטבע תקן להם, שמואל אמר: שווקים תקן להם, ור' יוחנן אמר: מרחצאות תקן להם" (שבת לג ב). יעקב תורם את חלקו לשיפור איכות החיים של תושבי העיר. גם כאן נדרש יעקב לאיזון מדוייק בין ההשתלבות במרחב, ובין שמירה על העצמיות, בכך שהוא חונה מחוץ לעיר ולא בתוכה כדי שלא יושפע הוא ומשפחתו מתרבות המקום: "'ויחן את פני העיר' - לפי הפשט. לא נכנס לדור בעיר אלא חנה בחוץ לעיר, ונקרא 'פני העיר'. והוא כמדתו של יעקב להיות בדד ולא מעורב עם אוה"ע" (העמק דבר שם). לעומת פירוש זה יש שפירשו שיעקב ביקש להתגורר עם אנשי המקום כדי להשתלב עמהם, מבלי לחשוש ומבלי לוותר על עקרונותיו: "'ויחן את פני העיר' - שלא חנה שם כמו בסכות, ששכן במקום בפני עצמו נבדל מן העיר ואנשיה, כי פה חנה לפני העיר מתערב עם אנשי העיר, כי קבע דירתו שם" (מלבי"ם שם).

אחד האתגרים הגדולים של 'התורה בחיי המעשה' בדורות האחרונים הוא הצורך לאזן בין הצורך להשתלב במרחב חברתי ותעסוקתי שערכיו ועולמו הרוחני שונים ולהיות שותף, בלי לוותר על העצמיות הרוחנית. זהו אתגר קשה. האדם כיצור חברתי נוטה להיות מושפע, להתמזג במעטפת החברתית, ו'ליישר קו' עם ערכיה ותפיסותיה. קשה להיות 'חריג'. קשה להרגיש שונה ולחברה קשה להכיל את השונות. על כן פעמים רבות ההשתלבות והשותפות עלולים לגבות מחיר כבד של שחיקת העצמיות הרוחנית. וויתור על עקרונות חשובים ותפיסות רוחניות.  כדי שהדבר לא יקרה צריך להתכונן מראש לאתגר. אין אנו יכולים לוותר על השותפות וההשתלבות במרחב אולם אין אנו אמורים לוותר לשם כך על עקרונותינו. צריך להצטייד באמצעים רוחניים שמאפשרים לשמור על העצמיות ולהתחזק מבחינה רוחנית, גם ברגעים של חולשה ושל קושי. 

 

המאבק על הבכורה – מאז ולתמיד

פרשה ומימושה - לפרשת וישלח - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

המפגש הגורלי בין יעקב ועשיו בדרכו של יעקב מלבן לארץ ישראל הוא גם שלב ההכרעה ב'מאבק על הבכורה'. "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית לב ד). "וישבו המלאכים אל יעקב לאמור: באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו. ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר איתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (שם ז-ט).

המאבק שראשיתו כבר בלידתם! "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב" (בראשית כה כה-כו) יעקב אוחז בעקב עשיו כדי לצאת ראשון, כרוצה לומר שה'בכורה' מגיעה לו (רש"י שם). עפ"י חז"ל המאבק מתחיל כבר לפני כן ברחם אמם: "ויתרוצצו הבנים בקרבה"  (שם פס' כב) כנאבקים על מקומם העתידי בעולמם (רש"י שם). שלב משמעותי במאבק היה ב'מכירת הבכורה': "ויבא עשו מן השדה והוא עייף. ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. ויאמר יעקב: מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו: הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. ויאמר יעקב: השבעה לי כיום וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב" (בראשית כה כט-לג).

עשיו חוזר מהשדה, מפעל חייו, עייף ושחוק מבחינה נפשית. ועל כן הוא מוכן למכור בעד 'נזיד עדשים' את הבכורה הטבעית, שהוקנתה לו מתוקף לידתו, כראשון לאימו. הבכורה כבר אינה חשובה בעיניו. הוא אינו רואה בה נכס שיניב לו פריווילגיה כלשהי, ולא תצמח לו ממנה תועלת כלכלית: "בעבור שראה שאין לאביו עושר". (ולא יזכה בירושה מוגדלת כבכור, אבן עזרא בראשית כה לד). המשמעות של הבכורה נותרה רק ברובד הערכי – לקחת אחריות להוביל, להשפיע ולהטביע חותם. וברובד הרוחני - בכהונה העתידית (חיזקוני שם) אולם על כך עשיו היה מוכן לוותר.

למטבע הבכורה שני צדדים בלתי נפרדים: 'כתר הבכורה' -  המעמד הבכיר שהבכורה נותנת לבכור במשפחה. ו'מחיר הבכורה' - הנשיאה במחויבות תובענית יותר משאר בני המשפחה, הנובעת מעמדת הבכירות וההובלה. עשיו מוותר על הבכורה מבחירה. הוא 'עייף' ושחוק ולא היו לו תעצומות נפש לשאת ב'מחיר הבכורה'. הרובד הערכי והרוחני כבר לא היו משמעותיים בעיניו. לעומתו ליעקב יש מוטיבציה גבוהה לזכות בבכורה, והוא מוכן גם להתאמץ ולשלם את 'מחיר הבכורה'.

לאחר מעשה, הסתבר שעשיו התחרט על מכירת הבכורה, ולא השלים עם המשמעות של אבדן הפריווילגיה של הבכורה: "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים.את בכורתי לקח, והנה עתה לקח ברכתי. וגו'" (בראשית כז לו). "ויבז עשו - לפי שלסוף נתחרט על כך כדכתיב: 'את בכורתי לקח'. לכן הקדים כאן להודיע שטותו עתה, בשביל אכילה ביזה את הבכורה, אבל לבסוף היה מתחרט" (רשב"ם בראשית כה לד). אולי גם משום שהבין בדיעבד שהבכורה גם מקנה לו את הזכות על ארץ ישראל: "ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יעקב ובין עשו בדבר הבכורה והברכה ולסוף נדחה עשו על אף גבורתו מפני יעקב עם כל חולשתו" (הכוזרי - מאמר שני יד).

הברכה של יצחק מתקפת את הבכירות של יעקב: "הווה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בראשית כז כח). התסכול של עשיו על אבדן הבכורה התדרדר לעויינות ולתוכניתו להתנקש בחיי יעקב, ולכן נאלץ יעקב להימלט לחרן.

בפרשתנו המאבק מוכרע. לאחר המפגש המורכב ביניהם עשיו חוזר לארץ אדום ויעקב ממשיך בדרכו לארץ ישראל: "וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה. ויעקב נסע סוכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות על כן קרא שם המקום סוכות. ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר" (בראשית לג טז-יח). הכתוב מכתיר את היציאה של עשיו לארץ שעיר כקבלת הבכירות של יעקב: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו" (בראשית לו ו).

מאז שחר ההיסטוריה ה'מאבק על הבכורה' בתוך המשפחה הוא בעל פוטנציאל נפיץ של עוינות והתדרדרות לאלימות קשה ורצחנית. כבר בראשית ימי עולם בין קין והבל, הבנים של אדם וחוה. קין הוא הבכור. הוא הראשון מבינהם שיוזם הבאת קרבן לקב"ה. אולם לעומת קרבנו של הבל שמביא קרבן 'מבכורות צאנו' (קרבן 'בכורה') ומוכן לשלם על כך משלו, מהמיטב, קין מביא ממה שמזדמן לו 'מפרי האדמה', כביכול אינו מוכן 'לשלם' על כך ולהקריב משהו מעצמו. הקב"ה מבכר את קרבנו של הבל. ובכך זוכה הבל ל'כתר הבכורה'. קין שלא השלים עם אבדן בכורתו להבל הורג אותו. הוא לא רק הרוצח הראשון בהיסטוריה אלא גם הרוצח הראשון במאבק על הבכורה, בתוך המשפחה.

כך גם בביתו של אברהם אבינו בראשית יסוד האומה הישראלית. ישמעאל נולד ראשון וזכה למעמד הבכורה. אולם ישמעאל היה בן האמה ולא תאם בהתנהלותו את מעמד הבכורה: "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק" (בראשית כא ט). "מצחק - לשון ע"ז כמו שנא' (שמות לב): 'ויקומו לצחק'. ד"א לשון גילוי עריות כמה דתימא: 'לצחק בי'. ד"א לשון רציחה כמה דתימא (ש"ב ב): 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו'" (רש"י שם). משנולד יצחק כבכור לשרה, עקרת הבית, ראה בכך ישמעאל איום על מעמדו כבכור. ישמעאל מנסה להתנקש בחיי יצחק בצורה ערמומית: "אמר לו ישמעאל ליצחק נלך ונראה חלקינו בשדה. והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק, ועושה עצמו כאילו מצחק וכו'" (בראשית רבה נג טו). אירוע זה הביא את שרה לדרוש את סילוקו של ישמעאל וביסוס מעמד הבכורה המוחלט של יצחק: "ופעם ראה את יצחק יושב לבדו וירה עליו חץ להרגו, ראתה שרה והגידה לאברהם כזה וכזה עשה ישמעאל ליצחק וכו'. אמרה שרה לאברהם כתוב גט גרושין ושלח את האמה הזאת ובנה מעלי ומעל בני" (פרקי דרבי אליעזר ל).

וכן מצינו במאבק על הבכורה שבתוך משפחתו של יעקב בין יוסף ואחיו, שאיים לקרוע את המשפחה. עד שלא נולד יוסף היה ראובן הבכור. ומשנולד יוסף לרחל עקרת הבית ביקש יעקב להעדיפו ולתת לו את הבכורה 'ועשה לו כתונת פסים' – לבוש של מלכות. "כי כן ילבשו המלכים בזמן התורה, כתונת, כמו שמצינו ב'כתונת הפסים' שעשה יעקב ליוסף (בראשית לז, ג) והלבישו כבן מלכי קדם" (הטור הארוך שמות כח ב). דבר זה הביא את האחים לשונאו ולבקש להורגו. בסופו של דבר אכן יוסף זכה ב'כתר הבכורה' המשפחתי בעת שהיה משנה למלך מצרים. אביו ברך את בכורתו לפני מותו: "תהיינה לראש יוסף ולקודקוד נזיר אחיו" (בראשית מט כו). פעמים שהמאבק על הבכורה הוא בתוך המשפחה הגרעינית ופעמים שמתקיים מאבק על הבכורה בתוך המשפחה הלאומית הרחבה. כך היה במאבק על הבכורה בין שאול לדוד, כששאול מנהל מרדף ארוך אחרי דוד להורגו. ובין רחבעם וירבעם: "שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי (רחבעם א.ש.) נטייל בגן עדן. אמר לו מי בראש? בן ישי בראש! אי הכי לא בעינא (אם כך איני מעוניין א.ש.)!" (סנהדרין קב א). מאבק שמביא לקריעת הממלכה, למלחמות ולגלות.

דוגמה הפוכה וחיובית מצינו בין משה ואהרון, במעמד הסנה. כשנשלח משה רבנו להנהיג את עם ישראל ביקש מהקב"ה לשמר את הבכורה של אהרון. הבכור לבית עמרם, מנהיג העם במצרים: "שלח נא ביד תשלח - ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרון" (רש"י שמות ד יג). אולם הקב"ה אינו מקבל את בקשתו ואף מעיד על כך שאהרון יעביר לו ברצון ובשמחה את 'כתר הבכורה', מתוך הבנה שהעברת 'כתר הבכורה' היא צורך השעה: "ויאמר הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא וגם הנה הוא יצא לקראתך וראך ושמח בלבו"  (שמות ד יד). "ושמח בלבו - לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה" (רש"י שם). אצילותו של משה שלא רצה לקחת מאהרון את 'כתר הבכורה'. וגדלות הנפש של אהרון הבכור שהיה במעמד של הנהגה. שהיה מוכן לוותר על 'כתר הבכורה' לאחיו הקטן. מתוך הבנה שזהו צורך השעה. דוגמאות נוספות מצינו במנשה ואפרים ואח"כ בין דוד הקטן לאחיו, ובין דוד ויונתן.

'כתר הבכורה' אינו נכס נצחי. בדרכו של עולם בבוא הזמן הנושאים בכתר מתחלפים. פעמים מפני שקמים אחרים בעלי מוטיבציה החושקים לזכות ב'כתר הבכורה', והם עושים מאמץ ומשלמים מחירים לזכות בו. ויש שהם אף נאבקים בנושאי 'כתר הבכורה' כדי לרשת את מקומם, אולם אז נושאי הכתר עלולים להגיב בתקיפות ואף באלימות עד כדי רצח. פעמים הם עוטפים את המאבק במעטה אידאולוגי, שכביכול הם נאבקים בגללו, כדי להסוות את המניע האמיתי. ופעמים שהנושאים בכתר הבכורה מתעייפים ונשחקים מ'מחיר הבכורה' ומוותרים עליה מרצון. ואז זוכה בה מי שבא בתור, בדלית ברירה, גם אם לא חשק בכך מלכתחילה. 

עלינו ללמוד לדורות, שבמקום שנוצר 'מאבק על הבכורה' חובה עלינו לאמץ את המודל של משה ואהרון. כמאמרו של הלל: "הווה מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום" (אבות א יב).

בפרשתנו אחד השיאים במערכת היחסים בין יעקב לעשיו, המפגש הדרמטי בין יעקב לעשיו, בשובו של יעקב לארץ. יעקב שולח שליחים כדי לאסוף מידע על הכוונות של עשיו: "וישלח יעקב מלאכים. לדעת מה בלב אחיו, לדעה מה יעשה לו". (ספורנו בראשית לב ד). המידע שהגיע ליעקב היה שעשיו נערך לקראת בואו, בתצורה תוקפנית.: "הולך לקראתך עם ד' מאות איש, ואין זה אלא להלחם". (ספורנו שם ז). בהתאם לכך נערך יעקב לשלושה דברים: "לדורון לתפילה ולמלחמה". (רש"י בראשית לב ט).

ההכנה למלחמה נעשתה בכמה מישורים: בהכנת מענה טקטי הגנתי למקרה שיאלץ להלחם, ובביצוע פעולות מרתיעות כלפי עשיו כדי למנוע את המלחמה.

יעקב מכיר את אחיו ואת המנטליות שלו ויודע כיצד להרתיע אותו בצורה אפקטיבית ולמנוע ממנו לפגוע בו.

תכנית ההרתעה שלו כללה שני נדבכים: מהלך מקדים לפני המפגש, ותוך כדי המפגש עצמו. במהלך המקדים: הרתעה באמצעות התכוננות טקטית והתייצבות בתצורה הגנתית. והרתעה ע"י יצירת עמימות לגבי גודל הכח הצבאי שעומד לרשותו (סד"כ). תוך כדי המפגש: הרתעה מיטאפיזית – רוחנית, ע"י הבלטת ההתייצבות האלקית לצידו.

במהלך המקדים נערך יעקב להגנה דו שכבתית ("עומק ועתודה"): "ויחץ את העם אשר אתו וגו'. לשני מחנות. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". (בראשית לב ח). תצורת ההיערכות להגנה מהווה הרתעה, שכן היריב מבין שאם יתקוף הוא יתקל בהתנגדות עיקשת ומאורגנת היטב, וישלם על כך מחיר.

בסמוך למפגש יעקב שולח לעשיו מנחה בהיקף עצום, בכמה דבוקות, ובראש כל אחת שליח שתודרך בדקדקנות לגבי המסר לעשיו: "כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר: למי אתה? ואנה תלך? ולמי אלה לפניך? ואמרת: לעבדך ליעקב מנחה הוא שלוחה לאדני לעשו, והנה גם הוא אחרינו. ויצו גם את השני גם את השלישי גם את כל ההלכים אחרי העדרים לאמור כדבר הזה תדברון אל עשו במוצאכם אותו". (בראשית לב יח).

המדרש עמד על משמעות התוספת, ש"הנה" יעקב "גם הוא אחרינו": "רבי ור' יוסי בר' יהודה היו מהלכין בדרך ראו גוי אחד בא לקראתם, (ולא ידעו מהן כוונותיו, ואם הוא רוצה לתקוף אותם, ותאמו ביניהם איזה שאלות ישאל ומה תהיינה תשובותיהם) אמרין תלת מילין (שלוש שאלות) הוא שאיל לן: מה אתון? ומה אומנתכון? ולאן אתון אזלין? (מי אתם, מה אומנותכם, ולאן אתם הולכים). מה אתון, יהודאין, מה אומנתכון, פרגמוטטין (סוחרים), ולאן אתון אזלין, למזבן (לקנות) חטים מן אוצרי דיבני (יבנה). עמוד לו רבי כנגד הגוי לראות מה ישאל, והמתין לו ר' יוסי בר' יהודה (במפרשים: שנשאר בריחוק מקום). אמר אם אמר מלה אנא אמר, 'אוחרי', (אם ישאל שאלות נוספת אומר לו שיש משהו אחרי, ואז יבוא רבי יוסי ויאמר שיש משהו אחריו). א"ל ומנין אית לך הא? (מנין למדת עקרון זה), א"ל מיעקב אבונא, (אבינו) "והנה גם הוא אחרינו". (בראשית רבה וישלח עו ח). 

ה'תורה שלמה' הביא פירוש שהתוספת 'אוחרי' נועדה להרתיע: "שאם הגוי ישוב עוד לשאול אחרי התשובות שיקבל מרבי ואז רק תואנה מבקש, יבוא ר"י בר"י ויאמר שיש עוד שיירה אחריו, כמו שהוא בא אחרי רבי, כדי להפחיד את הגוי שיניח מהם". (תו"ש לב צז). כלומר הם למדו מיעקב אבינו כיצד להרתיע יריב פוטנציאלי שכוונותיו לא ברורות ע"י יצירת עמימות לגבי היקף הכח שעומד לרשותו.

תוך כדי המפגש משתמש יעקב באלמנטים מיטאפיזיים להרתעה: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני". (בראשית לג י). "כי כדאי והגון לך שתקבל מנחתי על אשר ראיתי פניך, והן חשובין לי כראיית פני המלאך שראיתי שר שלך, וכו'. ולמה הזכיר לו ראיית המלאך, כדי שיתירא הימנו ויאמר ראה מלאכים וניצול, איני יכול לו מעתה". (רש"י שם).

"דאמר רבי לוי: משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו שמבקש להורגו, אמר לו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך. אמר: ידע ליה מלכא! מיסתפי, ולא קטיל ליה. (אמר לעצמו: המלך – הקב"ה, מכירו, ולכן הוא נרתע ומפחד להורגו)". (סוטה מא עא).

סוגיית ההרתעה שבפרשתנו נועדה ללמדנו לדורות.

תפיסת הביטחון ותורת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל המתחדשת גובשה באופן עקרוני ע"י ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בתחילת שנות החמישים. תפיסה זו היתה בעלת זיקה לגישתו של זאב ז'בוטינסקי על "קיר הברזל". שלושת אבני היסוד של תפיסת הביטחון של ישראל שגובשה אז היו: הרתעה, התראה והכרעה.

הרתעה של יריב מתייחסת למצב שליריב יש עוצמה אולם ההרתעה מפני תוצאות הפעלתה ומחירה, יגרמו לו לא להפעיל אותה. ההרתעה היא מושג פסיכולוגי סובייקטיבי – ומבוסס על התודעה, התרבות, וסדרי העדיפויות של היריב, ועל כן היא מחייבת היכרות מעמיקה של היריב והמנטליות שלו ומחייבת שלא לשפוט אותו בכלים התרבותיים שלנו.

בשנים האחרונות מתקיים דיון ציבורי ומקצועי על משמעות ההרתעה כתוצאה ממלחמות שבהן לא היתה הכרעה חד משמעית. ההרתעה היא הישג חמקמק ומעורפל שעלול להטעות. אנו עשויים להשלות את עצמנו, ולהסיק, שהאוייב מורתע, אעפ"י שהוא כלל לא מורתע. גם ההימנעות מפעולה של האוייב עלולה להטעות, לעיתים היא אינה נובעת מהרתעה אלא מכך שיש לו סיבה אחרת שבגללה הוא נמנע מפעולה בשלב זה וממתין לשעת כושר מתאימה יותר עבורו. 

  

 

 

 

 

 

 

כח הרצון והמוטיבציה

מידות היחיד והיחד - לפרשת וישלח – תשע"ז 

 

בתחילת הפרשה מתארת התורה את נצחונו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. בעטיו נקרא בשם ישראל: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שָׂרִיתָ עם אלקים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב כט).

השם 'ישראל' בא מלשון 'שררה', כח ועוצמה, (ספר השורשים לרד"ק ערך רוד), בשל התעצומות של יעקב שאפשרו לו להתגבר גם על כח מלאכי רב עוצמה. "'וישר אל מלאך ויוכל, בכה ויתחנן לו' איני יודע מי נעשה שר למי? כשהוא אומר: 'כי שרית עם אלקים' הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך! 'בכה ויתחנן לו' איני יודע מי בכה למי? כשהוא אומר: 'ויאמר שלחני' הוי אומר מלאך בכה ליעקב!" (חולין צב א).

מהיכן שאב יעקב את כוחו?

לשם 'ישראל' גם משמעות של ההתדמות לקב"ה, דורשי רשומות אמרו ש'ישראל' אותיות 'ישר-אל' - ישר עם הקב"ה, או 'שיר-אל'.

ביטוי מקביל נמצא בהמשך הפרשה. כאשר יעקב מקיים את נדרו ומקים את המזבח בבית אל: "ויצב שם מזבח, ויקרא לו א-ל אלקי ישראל" (בראשית לג כ). יש שפירשו שהקב"ה הוא אשר קורא ליעקב 'א-ל' בשל התדמותו לקב"ה: "מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב א-ל? שנאמר 'ויקרא לו אל אלקי ישראל'" (מגילה יח א, ובזוהר ח"א קלח א). ובמדרש יעקב הוא שקוראו לעצמו: "אמר אתה א-לוה בעליונים ואני א-לוה בתחתונים" (בראשית רבה עט ח). "ירמזו למה שהם אומרים תמיד, שאיקונין של יעקב חקוקה בכסא הכבוד" (רמב"ן בראשית לג כ).

האלשיך קושר את קריאת השם ע"י המלאך וקריאתו של יעקב בשם 'א-ל', בשל הכוחות האלקיים שניחן בהם: "לזה הקדים ואמר ויקרא לו 'א-ל' לומר לית דין בר נש כיתר אנשים, רק 'א-ל', 'כי שָׂרה אל א‑להים' והוא שרו של עשו, שאין כח אדם יכול לו אם לא כח א-ל" (אלשיך שם לג כ).

מרן הרב קוק זצ"ל מצביע על תחום יסודי בהתדמות של יעקב לקב"ה – 'כח הרצון' שהוא כח מניע אב עוצמה. הכח היסודי בהתנהלות האדם ובמידותיו. הרצון האלקי, האינסופי, 'רעווא דרעוין' - 'רצון הרצונות' (עד כמה שתבונת אנוש מסוגלת לרדת לעומק משמעותו), הוא הגילוי היסודי של האלקות האינסופית. בכח הרצון ובעוצמת השפעתו מתדמה האדם לגילוי הרצון האלקי – 'רצון הרצונות'. "בעולם ושורש הבריאה. מכירים אנו את הרצון הטוב ליסוד ההויה (של הקב"ה. א.ש.), והמציאות כולה היא מיוסדת על תמציתו, מתגלה יסוד עולם זה ברצונו של אדם, השפעתו מתגדלת כל מה שהוא מפתחו יותר. אותו הטוב הרצוני, המונח בעומק אמונת ד', זהו הגרעין שהכל צומח ממנו, וכו'. נקודת הצדקות שבכל לב היא מכון החיים ויסוד קיום העולמים. וכו'. והקב"ה קרא ליעקב אל, שנאמר 'ויקרא לו א-ל', ומי קראו כך אלקי ישראל" (אורות הקודש ח"ג עמ' מג).

'כח הרצון' הוא פוטנציאל שהאדם יכול להפיק ממנו עוצמות גדולות, ולהפוך את הבלתי יאומן לאפשרי, כרוח הפתגם 'אין דבר העומד בפני הרצון'. בכח זה יכול אדם לנצח מלאך.

כח הרצון הוא אחד מחמשת כוחות הנפש: "דע שנפש האדם אחת, ויש לה פעולות רבות חלוקות יקראון קצת הפעולות ההן נפשות, וכו'. ומפני זה אומר, שחלקי הנפש הם חמשה - הזן והוא נקרא צומח, המרגיש, המדמה, המתעורר (הרצון), והשכלי, וכו'. והחלק המתעורר הוא הכח, אשר בו ישתוקק האדם לדבר אחד או ימאסהו, ומזה הכח יבא אל פעולות בקשת הדבר והבריחה ממנו, בחירת דבר אחד או התרחק ממנו, הכעס והרצון, הפחד והגבורה, האכזריות ורחמנות, אהבה והשנאה והרבה מאלה המקרים הנפשיים" (רמב"ם שמונה פרקים פרק א).

כח הרצון והמוטיבציה הוא כח יסודי במידות ובהתנהלות האנושית: "הכח החובק את כל הכוחות כולם, את העצמיות של הנפש, הוא ודאי כח הרצון, הוא פועל על יתר חלקי הנפש הנגלים והנסתרים, וכל כח החיים העובר בכל המון החליפות פועל עליו ומתפעל ממנו" (עין איה שבת ח"א רה).

בשל מרכזיותו של כח הרצון והמוטיבציה הרי שצריך האדם לעמול על חיזוקו, ולתת לו עדיפות: "כשמרגיש האדם שרצונו הוא רפוי, צריך הוא להתאמץ לחזקו בכל מיני אימוץ, כדי שיוכל להוציא אל הפועל כל דבר טוב, שחוק טבעו מתאים לו. וטוב יותר לעסוק באימוץ כח הרצון, מלעסוק בפרטים של הטבות מוסריות. אבל העסק היסודי אצל הלקויים בחלישות הרצון צריך להיות העסק בהגברת עצמיותו של הרצון על ידי עצות שונות טבעיות, מוסריות, שכליות, תורניות, ולא יירף משום עצה שתוכל להועיל למטרתה העליונה של אימוץ כח הרצון בכללו" (שמונה קבצים ג קמג).

חיזוק הרצון של האדם הוא יסוד החינוך של האדם, והיעד העיקרי של מערכת החינוך: "ודרך החינוך הרגיל צריך להיות בין לגדולים בין לקטנים הגדלת הרצון והגברתו וצחצוח טהרתו ותעופת האידיאליות שלו כאחת" (מוסר אביך מדות הראיה, רצון-א).

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון