ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

ברכות התורה בחיי המעשה

הפרשה בחיי המעשה – פרשת תולדות -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

יעקב אבינו הוא הראשון שקיבל את הכינוי "איש תם יושב אהלים". בדרך כלל מקובל לחשוב שמי שהוא 'איש תם', ו'יושב אהלי בית המדרש' מנותק מהנהגה וחיי המעשה. אולם המשמעות של 'תם' אינה נאיביות אלא שלימות: "יעקב אבינו ע"ה היתה עיקר מגמתו להראות לכל שאין שום צד מצדדי השלימות, בין הגבוהים בין הנמוכים, שלא יהיה האחד מחזק את חבירו כשיובן יפה, וקל וחומר שלא יהיה אחד סותר את חברו" (הרב קוק זצ"ל 'עין איה' שבת ל"ג אות רפ"ד).

הרב קוק זצ"ל גם מבאר שהויכוח בין יצחק ורבקה, על הברכות, המופיע בפרשה נסב סביב יסוד זה - יכולתו של יעקב לשלב בין שני התחומים, הקודש והחול עולם הרוח והמעשה: "דאפילו לפי דעת יצחק שעשו ראוי לברכה, מ"מ ידע שאינו במדרגת יעקב כלל. שהרי ראה את יעקב יושב אוהלים והוגה בתורה, וזה עוסק בדברים ארציים. אלא שיצחק חשב הרי שני מיני שלמיות. יש שלמות האנושית מצד השכל האנושי, שנכללים בזה כל המצות בין אדם לחבירו, וצדקה וגמ"ח, וישובו של עולם להיטיב לבריות שזהו באמת בכלל גמילות חסדים כמו גשרים ושוקים וכיו"ב, ומעלת יעקב היתה למעלה מזה, שהיה איש אלקים מסור לעבודת השי"ת למעלה משכל האנושי. וחשב שאי אפשר שתהיינה ב' השלמויות נמצאות ביחד! ע"כ חשב לברך את עשו בשלמות האנושית, ויהיה מרבה לעשות צדקה וגמ"ח וכל מדות טובות אנושיות וכו'. אבל רבקה ראתה שאם יהיה כדבר הזה, ידחק עשו רגלי יעקב בכל עניניו, ויצר צעדיו בעבודת שמים, ויעקב עצמו לא יוכל לבא לשלמותו בתכלית. ע"כ טוב שיהיה יעקב ג"כ מסובל בעול העולם, אע"פ שעי"ז תהיה מדרגתו קטנה מעט מהראוי לו  בעבודת השי"תאבל על זה האופן יבוא לכלל תכלית ('מאורות הראיה' ירח האיתנים עמ' ל"ט).

בדרך זו באר הרב קוק זצ"ל מדוע כשהגיע יעקב לפאתי שכם בחר לתקן דווקא 'מטבע שווקים ומרחצאות' (שבת ל"ג): "שצפה ברוח הקודש שהוא (שכם א.ש.) מקום המוכן לפורעניות של חלוקת מלכות בית דוד, ויסוד מאסן במלכות בית דוד האמור במדרש שהוא משלושת החטאים שצריכין להתקן, וכו'.  הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שווקים ומרחצאות" ('אגרות ראיה' תשמ"ג).

יישום התורה והקודש בחיי המעשה, הוא היעוד של התורה וברכתה. הוא ביטוי לכך שהתורה אינה רק רעיון ואידאה עיונית הנלמדת בבית המדרש אלא תורת חיים שאמורה להתקיים במציאות, בעולם המעשה. לשלב את הקודש והחול בצורה שלימה והרמונית: "מה שלומדים, ומה שמתפללים, ומה שעוסקים בישובו של עולם, בין בדברים המוכרחים לאדם ולבריות לקיומם המצומצם, בין בדברים העשויים להרחיב דעתו של אדם ולשפר את חייו, הכל עולה לאגודה אחת, לחטיבה אחת, להשלים את התיקון הכללי של העולם כולו, ולקרבו יותר ויותר להמטרה האידיאלית המבוקשת, לעשות את החיים טובים והגונים, ויותר ראויים להקשר בקשר נצחי, בקשר הקודש" (אורות הקודש ח"ג  עמ' קמ"ח). הרב קוק זצ"ל הרחיב לבאר שלא די לומר שהם אינם שני דברים סותרים, וגם לא שהם שני דברים המתיישמים זה לצד זה כפשרה שאין לגנותה. אלא שהם שני דברים היוצרים שלימות הרמונית אחת אידיאלית שהיא גדולה מסך חלקיה. שלימות אידיאלית שיש ליישמה בחיי הפרט והכלל, ועליה שורה רוחו של יעקב אבינו. במרחב יצירתו הוא לא הסתפק באמירות כלליות אלא פרט הרחיב והמשיג את מרכיבי האתגר הזה.

אולם זוהי משימה סבוכה ומורכבת. האתגר ניצב לפתחו של בית המדרש הארץ-ישראלי. עליו לברר אותו ולסלול את הדרך עבור הציבור הרחב ובמיוחד לבוגריו שעתידים לצאת ממנו לחיי המעשה. כדי שיוכלו להתכונן לאתגרים הצפויים להם שלא יפלו עליהם בהפתעה, או שידרשו לגבש דרכים להתמודדות עם האתגר 'תוך כדי תנועה'. לשם כך לא די באמירות כלליות המצודדות בשילוב של התורה בחיי המעשה, נדרשת ירידה לפרטי היישום ואתגריו, וכיצד ניתן להתמודד איתם. תוך שאנו לוקחים בחשבון שעולם המעשה הוא דינמי ומשתנה. בבית המדרש בישיבה ובמדרשה אנו מייחדים לכך לימוד מיוחד - כמשנה סדורה, לפני יציאתם של הבוגרים לחיי המעשה. חלק ניכר מהלימוד כולל גם את המושגים המפורטים שטבע הרב קוק זצ"ל בסוגיה זו.

בחלק מהם נעסוק בע"ה במסגרת סדרת מאמרינו השנה של 'הפרשה בחיי המעשה'.

שעת אחדות

לע"נ ההרוגים בפיגוע בבית הכנסת בפיטסבורג בשבת פרשת וירא

פרשה ומימושה - לפרשת תולדות - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

 

בתחילת פרשתנו מתוארת לידתם של יעקב ועשיו ליצחק ורבקה.  בסוף הפרשה לאחר לקיחת הברכות מעשיו שולח יצחק את יעקב לפדן ארם כדי שיקים שם את ביתו, את בית ישראל:"ויקראיצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו ויאמר לו לא תקח אשה מבנות כנען. קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך. ואל שדי יברך אתך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלהים לאברהם. וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו" (בראשית כח א-ה).

ממשפחתו של יעקב יצא עם ישראל. ומבניו יצאו שנים עשר שבטי י-ה, זרע קודש שאין בו פסול: "ועל זה אמר הכתוב (מלאכי ב י): 'הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו' (הפסוק נקרא ע"י התימנים בהפטרה של פרשת תולדות), כי אב אחד הוא יעקב אבינו. כי אברהם ויצחק יצאו מהם עשו וישמעאל ואינם אב אחד לכולנו, לבד בני ישראל" ('בית אלקים' למבי"ט שער היסודות פ"ח). אולם כבר במשפחת יעקב עוד טרם היווצרותו של עם ישראל עלתה שאלת האחדות בבית פנימה. כיצד יוצרים אחדות למרות חוסר האחידות. לא רק כערך משפחתי חברתי אלא כערך רוחני: "'הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו' (מיכה ב י), 'גוי אחד בארץ' (שמואל ב ז כג), כל איש ישראל חוטר מגזע אחדות הקדושה העליונה מתחת כנפי השכינה, וכל הנפשות לו יתברך הנה חשובות כאחת. כי על כן את כל יוצאי ירך יעקב 'נפש' אחת קראם הכתוב (בראשית מו כז), כי גם שכל איש ואיש נפרד מרעהו, אין הפירוד בלתי אם גוויתינו ואדמתינו אך לא בנפשותינו" ('תורת משה' לאלשיך דברים כג י). "ומפני זה אמר: 'אל אחד בראנו' כי 'אל אחד' ייחד שמו על 'אב אחד' ועל זרעו שהם כולם 'אחדים' לעבודתו בלי שום פסולת. ועל זה נאמרה כל פרשת שמע בלשון יחיד 'ואהבת את ד' וגו' ושיננתם לבניך וגו'' להורות על היותנו 'אחדים' ב'אחדותו' ית' 'השם אחד' (ש"ב ז'): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וגו'' (בית אלקים שם).

ומכאן לדורות. עם ישראל צריך לשקוד על 'אהבת אחים' בשגרה ובעת צרה: "ואין לך אומה ראויה שתהיה האהבה תקועה בהם ומדת השנאה מרוחקת מהם כישראל, שהרי אלוה שלנו אל אחד וכן כתיב (מלאכי ב): 'הלא אב אחד לכולנו הלא אל אחד בראנו'. ואנחנו עם אחד שנאמר (שמואל ב ז): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' ויש לנו תורה אחת ומשפט אחד. ועל כן היה ראוי לנו שנהיה לב אחד ורצון אחד" (כד הקמח לרבנו בחיי ערך שנאת חנם). למותר לציין ששנאת החנם גרמה לעם ישראל את הגרועים שבאסונותיו. מה ששנאת החנם גרמה לעם ישראל לא היו יכולים לגרום לו הקשים והחזקים שבאוייביו. לשם שימור הזיכרון הזה אנו מציינים אותו בימי הצומות במהלך השנה, שנועדו לזיכרון ולחשבון נפש.

הצורך לחדד את חשיבות האחווה ואהבת החנם, היא בעיקר לגבי דברים השנויים במחלוקת, ובזמן שבו מתבלטים חילוקי הדעות בין מגזרים בעם ישראל. כאשר כולם תמימי דעים אין צורך בכך. דווקא כאשר הרוחות מתלהטות מאש המחלוקת צריך להדגיש שהמשותף ביננו רב על המפריד. שצריך להקפיד על פרופורציות ולא לנסות להעצים את המחלוקת ולחדד את ההבדלים מעבר למה שהם באמת. ושהתמודדות עם הקושי לייצר הדברות ולמנוע קרע עדיף על המחיר שעלולים לשלם אם המחלוקת תתעצם לכדי קרע. כמו שקרה בעבר.

הרצח הנורא שאירע בשבת קודש פרשת וירא בבית הכנסת של הקהילה הקונסרבטיבית בפיטסבורג, ע"י אנטישמי מוסת, אכול שנאת יהודים, הציף מחדש את סוגיית האנטישימיות העולמית שאינה מבחינה בין יהודי ליהודי. אותה אנטישמיות רבת שנים שבכל זמן וזמן פושטת צורה ולובשת צורה אחרת.

אל נוכח אירוע זה  כולנו צריכים לאמץ אל ליבנו, ממרחק, את אחינו היהודים בני הקהילה ואת אנשיה, להיות אתם בשעתם הקשה ולנסות  לחזק אותם כמיטב יכולתינו. ולזכור ש'אחים אנחנו בני איש אחד' (בראשית מב יג), כי 'הלא אב אחד לכולנו אל אחד בראנו'. זו לא השעה להזכיר ולחדד את המחלוקות ואת הבדלי התפיסות הקיימים בין האורתודוקסיה לבין התנועה הקונסרבטיבית והרפורמית. המחלוקות אכן עומדות בעינן, הן קשות, קוטביות וחד משמעיות, ואין להקל בהן ראש. אף אחד לא מתכוין לטשטש אותן. אולם 'לכל זמן ועת לכל-חפץ תחת השמים' (קהלת ג א). בשעה זו 'שעת צרה' היא שעתה  של 'האחווה'. השעה זו צריך לשים את המחלוקות בצד. "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" (קהלת ג ה). השעה הזאת היא 'עת לחבוק' ולהדגיש שאחים אנחנו, וצרת אחינו היא צרתינו.

דווקא בשעה זו עלינו להזכיר את ההלכה  הברורה, שיהודי שנהרג ע"י גויים בגלל שהוא יהודי. כי היתה להם כוונה תחילה להורגו בגלל שהוא יהודי ולא משום סיבה אחרת. נחשב כמי שמת על קידוש השם. יהיה מי שיהיה. ונחשבים לבעלי המעלה הגבוהה ביותר השמורה לצדיקים גמורים: "הרוגי מלכות אין אדם יכול לעמוד במחיצתן!" (פסחים נ א,  תענית יח א וראה בשו"ע יו"ד סי' שמ סע' ה, וסי' שעו). ומי שנהרג ע"י גויים - "קדוש יאמר לו" (שו"ת חת"ס, יו"ד סי' שלג).

לצערנו, דווקא בשעה קשה זו היו כאלה שניסו ללבות את המחלוקת ולטעון טענה חסרת שחר, שהאורתודוקסיה סוברת שקונסרבטיבים והרפורמים אינם יהודים חלילה. ולקטב את היחס שבין העם היושב בציון לבין יהדות התפוצות.

באופן טרגי, דווקא הרוצח השפל הזכיר לנו, כמו כל האנטישמיים בכל הדורות, ש'אחים אנחנו', וגורל משותף לנו. וכולנו כתובת דומה לאותה  שנאה ללא אבחנה.

זוהי שעת אחדות ולא שעה למחלוקות. אסור לנו להחמיץ אותה  

בפתח פרשתנו מתארת התורה את לידת יעקב ועשיו ואת מכירת הבכורה ליעקב: "ויזד יעקב נזיד ויבוא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב: הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנוכי. וגו'. ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה. וגו'. וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב. וגו'. ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקום וילך ויבז עשו את הבכורה". (בראשית כה כט).
עשיו החוזר מן השדה רעב, עייף ומותש (פיזית ונפשית, ללא תקווה ומיואש מחייו), מצטייר בכתובים כקצר רוח, המבקש מענה מיידי לצרכיו העכשוויים גם אם הם על חשבון העתיד. נזיד עדשים 'עכשיו', גם במחיר מכירת זכויות הבכורה 'לעתיד'.
יעקב משביע את עשיו על מכירה זו לבל יתכחש לה בעתיד: "ויאמר יעקב השבעה לי כיום, וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב". (בראשית כה לג).
יש לתמוה על המשא ומתן למכירת הבכורה, וכי 'תואר' בכורה, שהיא ענין מולד יכול להיות נסחר ונמכר? (הטור הארוך בראשית כה לא).
יש שפרשו שהמשא ומתן היה על הזכויות העתידיות של קנין וירושת ארץ ישראל שנגזרות מהבכורה. "כי הבכורה שהבטיח הקדוש ברוך הוא לאברהם, "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית יב ז) והיה לעשו ליטול פי שנים בארץ כנען, וקנאה אבינו יעקב ממנו". (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית כה לא).
כלומר, שאלמלא יוזמתו הפעילה של יעקב ב'מכירת הבכורה' היתה ארץ ישראל עלולה להתחלק ב'תכנית החלוקה': שליש ליעקב וזרעו, ושני שליש לעשיו וזרעו. מדוע עשיו היה מוכן למכור ליעקב את בכורתו ואת זכויותיו העתידיות על הארץ?
קוצר רוחו של עשיו מגלמת גישה של 'עכשוויזם' וקוצר רואי המחשיב רק את מה שניתן ליהנות ממנו כאן ועכשיו. "ירושת ארץ ישראל תלויה בבכורה, והירושה אינה באה עד לאחר ארבע מאות שנה, כדכתיב: "ועינו אותם ארבע מאות שנה". וכתיב: "ודור רביעי ישובו הנה", והואיל ואיני חי עד אותו הזמן היינו "הנה אנכי הולך למות", מה ריוח יש לי בה, ומה אני מפסיד למוכרה, ולמה זה לי בכורה, אם הייתי חי עד אותו זמן שאני בעצמי אירשנה לא הייתי מוכרה". (חזקוני בראשית כה לב).
בימי יצחק ואברהם שולטים בארץ עמי כנען, עמים חזקים ויציבים. למתבונן בעיניים עכשויות לא נראה כלל שהם עתידים להעלם. בפסוקים הבאים הקב"ה חוזר על ההבטחה לירושת הארץ: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך. וגו'. ונתתי לזרעך את כל הארצות האל". (בראשית כו ג). עשיו אינו מאמין שהמצב עשוי להשתנות וכופר במימוש ההבטחה האלקית שתתממש, גם אם רק בעתיד הרחוק. הוא לא מאמין שזרעו יזכה לרשת את הארץ. "כי לא היה עשו מאמין שהקב"ה עתיד ליתן הארץ לזרע אברהם, לפיכך מכרה בנזיד עדשים. וכו'. שכפר ולא היה חושש אלא בדבר שלפניו, אבל בדבר עתיד לא היה מאמין". (פסיקתא זוטרתא שם לב).
הראשונים דנו בשאלה כיצד ניתן היה לבצע קנין ומכר בין עשיו ליעקב על הארץ שכן מדובר בנכס שעדיין לא היה ברשותו של עשיו, ולא ניתן להקנות דבר שעדיין לא בא לעולם? (שו"ת הריב"ש סי' שכח).
כמה תשובות בדבר. אולם תשובתו של הרא"ש שכוחו של מכר זה הוא בשבועתו של עשו: "ואדוני אבי הרא"ש ז"ל מדקדק מכאן, מי שמוכר לחבירו דבר שאין הקנין חל עליו, (המוכר לחברו בכסף דבר שאין המכר יכול לחול עליו) כגון: מה שאירש מאבא (המוכר דבר שעתיד לרשת מאביו אולם עדין אביו חי ואינו ברשותו ולכן המכר לא יכול לחול) או מי שמוכר מלוה על פה שיש לו על אחרים, שאינה נמכרת בקנין, (המוכר לחברו מלוה שהלווה לאחר בעל פה, שהכסף עדיין אצל הלווה ואינו ברשותו, וגם אין שעבוד על נכסי חברו, ועל כן לא ניתן למוכרו) ונשבע עליו, שהמכר חל מכח השבועה, (אם המוכר נשבע שיתן לחברו את הדבר שמכר לו גם אם עדיין לא בא לעולם, המכר יחול בגלל השבועה) לא מבעיא שכופין אותו לקיימו בשביל שבועתו, אלא אפילו שם מכר עליו, (אין צריך לומר שבית הדין כופה עליו לקיים את המכר מפני השבועה שנשבע עליו, אלא שיש כאן דין מכר גמור) כדקא חזינא הכא דקרי ליה מכר בשביל השבועה (כפי שראינו כאן, אצל עשיו, שהמכירה נקראת מכירה גמורה מפני שיעקב השביע את עשיו). (הטור הארוך כאן).
מכח שבועה זו גם נאלץ עשו לעזוב את הארץ עם שובו של יעקב מלבן לארץ ישראל: "לפיכך הלך 'אל ארץ מפני יעקב אחיו' (בראשית פרק לו ו), מפני השבועה שנשבע לו". (פסיקתא זוטרתא שם לג). "ומפני הבושה שמכר בכורתו". (רש"י בראשית לו ז).
יעקב היה חדור באמונה ובעל מחשבה הצופה פני עתיד, לטווחים רחוקים. הוא מכיר בערך של ארץ ישראל כולה, ויש לו אורך רוח, סבלנות ואמונה גדולה בהתממשות ההבטחה האלקית על ירושת הארץ לזרעו. אמונתו היתה מוצקה, למרות שעמים חזקים ויציבים שולטים בארץ והמציאות סביבו מקשה להבין כיצד היא עתידה להשתנות וכיצד ההבטחה תתממש. אולם יעקב אינו ממתין להתממשותה בחיבוק ידיים הוא פועל בצורה אקטיבית, ככל שידו משגת, כדי להבטיח את ירושת כל הארץ בשלמותה, לזרעו.
כאז כן היום אנו חווים את המורכבות ביחס לירושת הארץ. בדורנו זכינו לראות בשיבת העם היהודי לארץ ישראל וחידושה של הריבונות היהודית, למרות שהדבר נראה לדורות הקודמים בלתי מציאותי ושרק נס שמחוץ לסדרי הטבע יוכל לחוללה. אולם תהליך זה לא הושלם, ולא תמיד אנו מצליחים להבין כיצד המציאות בארץ עשויה להשתנות. אולם ממורשתו של יעקב למדנו שארץ ישראל מצריכה אורך רוח, סבלנות, ואמונה גדולה. סבלנות זו אינה פוטרת אותנו מליזום ולעשות כל מה שביכולתנו, לדורנו ולדורות הבאים

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון