ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

בחירת קהילה – כמסגרת המשך לצמיחה רוחנית

הפרשה בחיי המעשה – פרשת חיי שרה  -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

לעת זקנתו זוכה אברהם לראות את מפעלו האמוני המהפכני זכה להצלחה וברכה. "ואברהם זקן בא בימים וד' ברך את אברהם בכל" בראשית כד א). סביבו קהילה של מצטרפים לדרך: "ילידי ביתו, שנולדו בביתו מהנפש אשר עשו בחרן ובארץ כנען" (רד"ק בראשית יד יד), וזכה למשפחה ובן שעתיד להמשיך את דרכו האמונית בעולם. בבן זה ובבת זוגו תלויה ההמשכיות של הדרך וגורלה לעתיד. על כן נדרש אברהם לסייע במציאת בת זוג מתאימה ליצחק בנו. למשימה זו הוא  רותם את אליעזר עבדו נאמן ביתו. אברהם מכיר היטב את האוכלוסיה הכנענית שהוא מתגורר בשכנותה ומבין שתרבותה ודרכיה אינם מתאימים לבחור ממנה אשה לבנו. על כן הוא משביע את אליעזר שילך לבני משפחתו לארם נהרים ומשם יביא בת זוג ליצחק: "לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק" (שם ג-ד). וכן שהיא תבוא לחיות בבית אברהם ולא שיצחק יצא לבית אביה. הדרישה הזו מעלה את שאלת המדרש: "כי אל ארצי ואל מולדתי תלך! והלא כולם עובדי עבודה זרה?!" (מדרש הגדול  שם– תורה שלמה כד אות נ). ואם כן מדוע להתעקש על כך? וכן מדוע יש להתעקש שלא ישיב את יצחק לבית בתואל בארם נהרים?

אברהם מבקש לייצר את התנאים להמשך ההצמיחה הרוחנית של יצחק, בהמשך הדרך, גם כשהוא כבר לא יהיה בין החיים. "נראה לפי עניות דעתי כוונתו דאלו הייתי יושב בארץ אחרת לקחתי אשה לבני מבנות כנעני לביתי ומדריכה בדרך ישרה, אבל על אשר אנוכי יושב בארצו ותמיד היא באה יחד עם קרוביה ומשפחתה בהתחברות לא יועיל הדרכתי לטובה" (תורת משה לחת"ס בראשית כד ג).

בשל כך אברהם מעוניין להבטיח לבנו את האוירה הרוחנית המתאימה, ואת התנאים הסביבתיים והמשפחתיים שינטרלו השפעה סביבתית, בעייתית, ומתמשכת, על בית יצחק: "ואמר 'פן תשיב את בני שמה', כי אמר פשיטא אם ישא בני אשה מבנות הכנעני מאחר שאנכי יושב בקרבו מסתמא גם בני יגור אצלם, ואז יש לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, ואם ישא מבנות לבן ובתואל וידור אצלם אז יש ג"כ לחוש שמא ילמוד ממעשיהם, אבל כשישא אשה משם וידור כאן אז ממאי נפשך אין כאן בית מיחוש, כי מן לבן ובתואל לא ילמוד שהרי לא ידור אצלם, ומן הכנעני לא ילמוד כי לא יהיה לו התערבות עמהם, ואדרבה ישטמו אותו על אשר לא רצה להתחתן בם" (כלי יקר  בראשית כד ג).

ניתן ללמוד מכאן עקרון חשוב ורלוונטי. עד כמה יש לקהילה ולסביבה השפעה רוחנית ומוסרית על היחיד. מצד אחד היא עלולה להשפיע עליו בצורה שלילית ומאידך היא עשויה לאפשר לו את התנאים לצמיחה והתפתחות: "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם" (רמב"ם הלכות דעות ו א).

לקהילה תפקיד חשוב וחיוני בעולמנו הרוחני. הקהילה אמורה להיות המסגרת והמעטפת המשלימה שתייצר את האוירה הרוחנית החברתית הנדרשת לפרט ולמשפחה. גם כדי למנוע השפעות חברתיות שליליות, וגם לשם העצמה וצמיחה רוחנית. לבוגרים ובעלי משפחות אמורה הקהילה לאפשר בנין 'קומה שניה' להתפתחות הרוחנית. לאחר שהעיצוב הראשוני היה ב'קומה הראשונה' –במוסדות החינוך התיכוניים או העל תיכוניים. 'הקומה השניה' הרוחנית הי 'קומה' משמעותית ביותר, משום שהיא נבנית בשלב חשוב ופורה בחיים, בגיל בשל ובוגר יותר, סביב גיל 'הבינה', ועל כן היא עשויה להוביל לתובנות ולהישגים רוחניים גבוהים יותר. 'קומה' זו אמורה להבנות במקביל לתהליכי התפתחות מקצועית וכלכלית ובמקביל לבנית  הזוגיות והמשפחה. זהו שלב מאתגר, קשה, מורכב ועמוס ביותר אולם דווקא הצורך לעסוק עיסוק גם בתחומים אלה עשוי להעשיר את העולם הרוחני ולבסס אותו. בשלב זה נועד לקהילה תפקיד חשוב ומכריע. המסגרת הקהילתית והאטמוספירה הרוחנית שבה, עשויים ליצור את המעטפת המעצימה לתהליכים רוחניים עמוקים ומפותחים. כדי שהקהילה תממש את יעודה בתחום זה יש צורך בבניתה ובבנית מסגרותיה ככהילה מעצימה ומצמיחה ולא רק כ'קהילת בית כנסת'. המיקוד של העשיה וההעצמה הרוחנית שבה, השיעורים והפעילויות יהיו מכוונים להורים לא פחות מהילדים והנוער.

כבר היום יש קהילות מסוג זה והן תלכנה ותרבינה ברבות הימים. הדינמיקה והצמיחה הרוחנית בקהילה תהווה אבן שואבת להצטרפות חברים נוספים, תקרין על הסביבה והישוב כולו, ותאפשר לפתוח את עצמה לאוכלוסיה שמחוצה לה.

אני מאמין, שבבוא היום, בבוא הפרט או המשפחה לבחור את מקום מגוריו, השיקולים יכללו לא רק את התנאים הטכניים והחברתיים שיש במקום, אלא גם את איכות הקהילה שיש בו.

נישואי תערובת

פרשה ומימושה - לפרשת חיי שרה - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

בפרשתנו מבקש אברהם את אליעזר לצאת ולאתר בת זוג מתאימה עבור בנו יצחק: "ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו: שים נא ידך תחת ירכי. ואשביעך בד' אלהי השמים ואלהי הארץ; אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו. כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק"  (בראשית כד ב-ד). בחירת בת זוג היא אחת הבחירות המכריעות בחייו של אדם. הזוגיות משפיעה על כל תחומי החיים ועל עתיד המשפחה. על כן זהותו של בן או בת הזוג; השקפת עולמו, מידותיו ואישיותו הינו גורם משפיע באופן מכריע על עתיד המשפחה. (ראה רבנו בחיי שם פס' ג').

בבניית הבית של יצחק עם בת זוגו תלויה גם הרציפות וההמשכיות של המפעל הרוחני המהפכני שהתחיל אברהם. אם בת הזוג לא מתאימה לכך כל ההישגים הרוחניים של אברהם עלולים לרדת לטמיון.

התורה נותנת משקל רב למערכת יחסים טובה בין בני הזוג לאהבה - "והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב יד). ולשלום בית. ואף נתנה לכך עדיפות הלכתית: "תני רבי ישמעאל: גדול שלום, ששם הגדול שנכתב בקדושה, אמר הקדוש ברוך הוא ימחה במים, כדי להטיל שלום בין איש לאשתו (ויקרא רבה ט, ט, וכן לגבי נר שבת בגמ' שבת כג ב). הברכה  השביעית  שמברכים את בני הזוג בשבע הברכות: "אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה רנה דיצה וחדוה אהבה ואחוה ושלום ורעות". היעדר 'שלום בית' הינו עילה לגיטימית לכפיית בני הזוג לגירושין: "והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד שמונה עשר חודשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזוג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור". ('חיים ושלום' לר"ח פלאג'י ח"ב, סי' קי"ב. וכן בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' ט"ז אות ב')

אולם התורה רואה את החשיבות של בנין הבית הרבה מעבר למסגרת שמעגנת את היחסים בין בני הזוג, היא רואה בו את מולקולת היסוד של העם ואת המסגרת שאין לה תחליף, שממנה נמשכת ההמשכיות של העם.

נישואין הוא החיבור המשלים בין ההווה הזמני והמתכלה לבין  לבית ההמשכיות והנצח, לדורות הבאים.

לפני כמה ימים עמדה על סדר היום הציבורי חתונתם של מגישת טלוויזיה פופולרית ממוצא מוסלמי ושחקן ממוצא יהודי. זהו לא המקרה היחידי של 'נישואי תערובת' בזמן הזה. אולם זה משך יותר תשומת לב בגלל שמדובר באנשים ידועים, ומוכרים.

דוברים בעלי השקפת עולם דתית ומסורתית הסתייגו באופן החלטי וחד משמעי מ'נישואי התערובת' האסורים על פי ההלכה. יש לומר שרובם, גם אלה הלא רהוטים שביניהם, עשו זאת בלשון עדינה ולא מתלהמת. דוברים בעלי השקפת עולם לאומית לא דתית, גם הם הסתייגו התנגדותם לנישואי תערובת מתוך דאגה לעתיד העם היהודי ושרידותו. והרצון לשמר את העם היהודי מ'השואה הלבנה' של ההתבוללות ומההיקפים העצומים של 'נישואי התערובת'.  יש מי שאף חישב בכלים דמוגרפיים שאחר מלחמת העולם השניה, עם ישראל איבד יותר אנשים כתוצאה מהתבוללות, מאשר אלו שנרצחו לא עלינו בשואה.

מנגד, שדרנים ודוברים בעלי השקפת עולם ליברלית חילונית ברכו על 'מימוש האהבה' חוצת הגבולות בין אנשים שונים ש'נשמעים ל'צו אהבתם', לרגש האהבה האישי הפנימי, לאלה 'שמצאו אהבה' ואינם מתחשבים בשום מחוייבות מסוג אחר. חלק מהם, כנושאי הדגל של 'הנאורות' כינו בבוז את המתנגדים ל'נישואי התערובת' כ'חשוכים' ו'גזענים'. וניצלו את המיקרופון הציבורי כדי לברך ולאחל את איחוליהם לזוג המפורסם. החתן עצמו הגיב למבקרים: "האהבה ניצחה!"

התפיסה הליברלית החילונית רואה את הקמת הבית כלא  יותר מאשר מימוש של רצונות בני הזוג למיסוד הקשר ביניהם. באופן ובמתכונת הרצויה להם בלא שום מחויבות, מוסרית או תודעתית, למה שמחוץ להם, ומעבר לחיים שלהם עצמם. העיקר הוא שיח זכויות הפרט. כל מה שקשור לכלל, נבחן לפי מה שהוא משרת את הפרט ומאפשר לו לעשות כרצונו. מבחינתם שיקולים הקשורים לגורל של העם היהודי או עם כלשהו בהווה ובעתיד, אינם קשורים לעצם הענין.

כלל, יסוד בתפיסה הליברלית שכל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו ואין לשום אדם הזכות לבקר ולהביע עמדה על מעשיו. ולכן לדעתם אין זכות לאחרים לבקר את חתונתם של אלה  שבחרו לעשות זאת, מרצונם וכאנשים פרטיים.

לאלה אנו מבקשים לומר, ש'בנין בית' אינו רק רומנטיקה שמשרתת את בני הזוג. זוהי 'אחריות'. על בני התא המשפחתי, בני הזוג וצאצאיהם, על מה שהם מקנים לצאצאיהם, מבחינה רגשית ופסיכולוגית, ועל הזהות הברורה והערכים שהם מנחילים להם. יש אמנם כאלה שהשקפתם הליברלית החילונית מובילה גם לערעור על מעמדה של המשפחה והצורך שבה. לאלה נאמר ש'אהבה' ללא אחריות, עלולה להישחק (יעידו על כך היקפי הגירושין העצומים, בקרב בני זוג שאהבו זה את זה בתחילת הדרך), וההמשכיות של המשפחה ומורשתה נותרת לנצח.

השיח הציבורי השטחי המתקיים בתקשורת, מרדד את השיח ומקטלג כל אייטם ל'רעים וטובים'. ביטויי רגש אנושיים; אושר, אהבה, עצב, אכזבה, תיסכול וכדו', מגייסים בקלות את האמפתיה האנושית ואת ההשתתפות בשמחה, בקרב העומדים מן הצד, שדרים וצופים. האוהבים המאושרים הם לבטח 'הטובים' בסיפור. ובכך עומדים המבקרים המצביעים על צדדים באירוע שאינם משמחים כל כך במקום של 'הרעים', אלה שאינם מבינים ואינם אמפתיים ו'מקלקלים את החגיגה'.

ובכלל ברוח ה'פוסט מודרנית' מי שמעלה טענה שנשמעת לאוזן הליברלית כשיפוטית מבחינה ערכית, ידו על התחתונה.

כתוצאה מכך השיח התקשורתי מצליח בקלות יתירה, להביך את מי שעמדתו היא נגד 'נישואי תערובת' בכלל ובמקרה הנידון בפרט. שכן, מי רוצה להיות במקום של 'הרעים'?! כל זאת למרות שהגישה הליברלית היתה אמורה להיות עקבית ופלורליסטית. ולהתייחס בכבוד ובלגיטימיות לעמדות אידאולוגיות, וערכיות המנוגדות לדעתם.

– תשע"ז

שני האבות אברהם ויצחק היו הנדבכים הראשונים בהקמת האומה. מידתו של אברהם היתה מידת החסד "חסד לאברהם" (מיכה ז כ) לעומת מידתו של יצחק שהיתה מידת הדין, "פחד יצחק" (בראשית לא מב).
כבר בבריאת העולם אנו מוצאים ששתי המידות הללו נצרכות כדי להשלים זו את זו, ובשילוב ביניהן מתקיים העולם: "למלך שהיו לו כוסות ריקים. אמר המלך: אם אני נותן לתוכן חמין הם מתבקעין, צונן הם מקריסין. ומה עשה המלך ערב חמין בצונן ונתן בהם ועמדו. כך אמר הקב"ה: אם בורא אני את העולם במדת הרחמים הוי חטייה סגיאין (יתרבו החטאים והחוטאים, שכן מידת הדין מרתיעה. א.ש.), במדת הדין, היאך העולם יכול לעמוד?! אלא הרי אני בורא אותו במדת הדין ובמדת הרחמים והלואי יעמוד" (בראשית רבה יב טו).
העולם זקוק לסדר קפדני ומדוייק שבלעדיו לא יוכל להתקיים, ויהיה כאוס, ועם כל זאת ללא שוליים ומרווחים הוא לא יכול להתקיים: "כי הדין הקשה אינו הדין הראוי להנהיג העולם, כי הוא דין המחריב, אלא הדין המבוסם (ע"י החסד והרחמים א.ש.), זהו דין מתוק, שבו תלוי השמחה ותוקף התלהטות האהבה" (קל"ח פתחי חכמה - פתח קל).
מידת החסד היא המקור הנובע של הקיום, היא שואפת להתרחב ללא חשבון ומידה. על כן היא צריכה למידת הדין שתגדיר אותה ותקבע את גבולותיה באמצעות הגדרות מדוייקות וקפדניות.
שתי ספירות היסוד של המציאות 'חסד' ו'דין' (גבורה), משתקפות גם בשמות הקב"ה וגילוייו: "שם הוי-ה מורה רחמים, ושם אל-הים מורה דין" (מלבים בראשית א א).
אברהם ויצחק מייסדים באומה את מידת החסד ומידת הדין ואת השילוב הנצרך שביניהם: "חסד אברהם אינו חסד גמור, שהרי מידת הדין של יצחק מתערבת עמו; ואין לך מידת רחמים שאין בה קצת דין, ואין לך מידת דין שאין בה קצת רחמים" (שערי אורה שער החמישי, הספירה השישית).
"וזה פירוש 'אלה תולדות יצחק', כי יצחק הוא מסטרא דדינא, 'בן אברהם', שגם תולדות של הדין הוא לבנין החסד, וזה 'אברהם הוליד את יצחק' שגם מידת הדין הוא בשביל מידת החסד לאברהם" ('קול שמחה' מפשיסחא תולדות).

'מידת הדין' היא מידה יסודית בבנין המידות של הפרט, שקובעת את ה'מידה' שבכל דבר. וגם שם יש צורך בשילוב בין 'מידת החסד' ל'מידת הדין'.
הכח המניע לעשיה הוא הכוונות הטובות והרצון הטוב, שאין להם גבול, בבחינת 'חסד'. אולם כדי להוציא את הכוונות מן הכח אל הפועל יש לתת להם 'מידה' - לצקת אותם לתוך מסגרות מוגבלות מדוייקות וסדר קפדני וכובל בבחינת 'דין'. בלעדיהם יגרם כאוס שיאיין וימנע את מימוש הרצונות הטובים.
בעולמנו המוגבל במשאבי הזמן והיכולות, אין דבר שלא בא על חשבון דבר אחר. על כן בבוא האדם לממש את רצונותיו הטובים חובה עליו לתכנן ולקבוע סדרי עדיפויות, ולפיהן יקבע באופן קפדני במה להתמקד, וגם מה לא יעשה (גם אם הוא אכן דבר טוב לכשעצמו). לקבוע מידה, כמה יעשה מכל דבר, לא פחות ולא יותר. לקבוע לוחות זמנים, מתי יעשה כל דבר שיהיה בבחינת "דבר בעיתו מה טוב" (משלי טו כג), מתי יתחיל ומתי יסיים, מה יהיה לפני מה. ממידה זו גם נגזרת ה'שליטה העצמית' וה'משמעת העצמית' הדייקנית והקפדנית, הנדרשת למימוש התכניות האישיות, במיוחד אלה המאתגרות והמתמשכות.
החסיד (היהודי האידיאלי), מתואר בספר הכוזרי כבעל שליטה עצמית מושלמת שיודע לנהל את משאבי הנפש וכלל הכוחות בצורה דקדקנית ושיוויונית: "החסיד הוא הוא המושל שהרי כל חושיו וכחותיו הנפשיים והגופניים סרים אל משמעתו והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש. וכו'. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבר גבולם לאחר שנתן להם חלקם וספק להם כל מה שממלא חסרונם מאכל במדה ומשתה במשורה ורחיצה וכל השיך לה כפי הצורך. וכן הוא חוסם את הכחות הכעסניים השואפים להגלות שלטונו לאחר שספקם ונתן להם חלקם וכו'. ואף לחושים הוא נותן חלקים במדה שהתועלת העולה מפעולתם שבה אליו שכשם שהוא משתמש בידיו וברגליו ובלשונו רק לשם צורך הכרחי ורק מתוך בחירה במועיל וכו'. ולבסוף לכח הרצון המשתמש בכל אלה בשעה שהוא עצמו נמצא ברשות הבחירה השכלית ומשרת אותה. אולם אין החסיד מניח לאחד האברים והכוחות האלה לעבר את הגבול בפעולה המיחדתו ומזלזל ביתרם וכו'". (כוזרי ג ה).
מידת החסד מתאפיינת ברכות אנושית, בנועם ובמאור פנים. לעומתה מידת הדין מתאפיינת בקפדנות, בנוקשות קשיחה, ולעיתים גם בקדרות חמורת סבר, עניינית ויבשה. שניהם נדרשים ואמורים לאזן זה את זה. לרכך את הקפדנות ולהופכה להקפדה, להכניס חיות.
חכמים הדגישו באופן מיוחד את הצורך בסדר בעת לימוד התורה וקניינה, שיהיה 'דבר דבור על אפניו': "ריש לקיש אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל משנתו שאינה סדורה עליו וכו' (רש"י: 'שקשה לו מרוב קושיות. בשביל משנתו שאינה סדורה לו, ואינו זוכר מה כתיב בה'). מאי תקנתיה? ירבה בישיבה! (רש"י: 'שיסדירו בני הישיבה משנתם'). (תענית ז ב). דווקא לימוד התורה שעליה דרשו שהיא: "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" (איוב יא ט), שהיא רבה ללא גבול (תנחומא נח ג), מצריכה 'סדר' בלימודה. על כן נקראים פרקי היום בישיבות בשם 'סדרים' ללמדנו שהסדר נחוץ ללימוד התורה.

מידת ה'דין' היא הבסיס של הקיום הקולקטיבי, ללא 'דין' וסדר ציבורי, 'איש את רעהו חיים בלעו', והחזקים יעשקו את החלשים. ללא הסדרה תכנון ושליטה, וללא משמעת ציבורית, החברה אינה יכולה להתקיים. לכל אחד דעה משלו וכל אחד מושך לכיוון שלו באופן שעלול ליצור כאוס: "לפי שאי אפשר לישוב בני אדם מבלי שיעשו אחד מביניהם ראש על האחרים לעשות מצותו ולקיים גזרותיו, מפני שדעות בני אדם חלוקין זה מזה ולא יסכימו כולם לעולם לדעת אחת לעשות דבר מכל הדברים, ומתוך כך יצא מביניהם הביטול והאסיפה בפעולות, ועל כן צריכין לקבל דעת אחד מהם אם טוב ואם רע, למען יצלחו ויעסקו בעסקו של עולם, פעם ימצא בעצתו וחפצו תועלת רב ופעם ההיפך, וכל זה טוב מן המחלוקת שגורם ביטול גמור" (ספר החינוך מצוה עא).
המנהיגות מחוייבת לקבוע סדרי התנהלות ומשמעת וציות לחוק, אולם בה במידה היא גם אמורה לחלק את המשאבים באופן מידתי, הוגן ושיויוני עד כמה שניתן.

גם במישור הציבורי, ובמערכת המשפט, צריך שה'דין' יתמתק ויתאזן באופן מידתי ע"י 'חסד' ו'לפנים משורת הדין': "'אשר יעשון' - זו לפנים משורת הדין. דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה! אלא דיני דמגיזתא לדיינו? (רש"י: 'גוזאי, הדנין ביסורים ובחזקה') אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". (בבא מציעא ל ב).

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון