ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

האמנם קץ עידן התמימות

הפרשה בחיי המעשה – פרשת לך לך  -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

בפרשתנו מצטווה אברהם למול את עצמו כשהוא בן תשעים ותשע שנים: "וירא ד' אל אברם ויאמר אליו: אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים וגו'. ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז א-יא). המפרשים נחלקו בפירוש המשמעות של הציווי 'והיה תמים' בהקשר של ברית המילה. האבן עזרא פירש: "והיה תמים - שלא תשאל למה המילה" (שם), שתקבל את הציווי האלוקי על המילה באמון מלא שהמעשה נכון והאמת מורה לעשותו, גם אם התבונה האנושית אינה מסוגלת להבינו עד תום. ה'תמימות' בהקשר זה היא אמון בקב"ה שציוויו נובע מהאמת המוחלטת, ואמונה בטוהר 'מניעיו'; שאין מדובר על ציווי שרירותי, ולא מעורבים בו מניעים זרים, חלילה. "דרש רבי שמלאי, מאי דכתיב (תהלים ט"ו): 'ד' מי יגור באהלך הולך תמים' – 'הולך תמים' זה אברהם, דכתיב: 'התהלך לפני והיה תמים'" (מכות כד א). "מפרש ענין התמימות שהיה מבטל דעתו וחכמתו לגבי צוויו של הקב"ה שלא שאלהו טעם והכרח על מצות מילה" (תורה תמימה בראשית יז  א). התמימות נחוצה ב'מצוות השמעיות' – ה'חוקים' שאין בן אנוש מסוגל להבין את טעמן בהגיון אנושי, כמו המילה, אולם היא נחוצה גם ב'מצוות השכליות' – ה'משפטים' שניתן להבין את טעמן ברמה מסויימת, אולם אין להתנות את קיומן בהבנת טעם המצווה. "והוא כטעם (כמשמעות הפסוק א.ש.): 'יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש' (תהילים קיט פ)" (רמב"ן בראשית יז א),

ה'תמימות' היא מידה שאמורה לאפיין את מכלול מערכת היחסים שבין אדם לאלוקיו. היא כוללת גם את הכוונה של מקיים המצוה שעליו לעשותה מתוך הבחירה ב'אמת', 'לשמה', ולא לשם אינטרס זר: "תמים - בכוונה הגונה לשמה" (מצודות דוד תהלים קיט פ).

ה'תמימות' היא מידה בנפש שנחוצה ליחסי הגומלין שבין אדם לזולתו: "ומהי התמימות? שידבר האדם דבריו בלי רמאות ומשאו ומתנו בלי רמאות, ופיו וליבו שוין. שכל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב אין נקרא תם. אלא שנקרא חנף ורמאי בלי ספק וכו', וכל שהולך בתמימות עם ד' והבריות הקב"ה משמרו מן החטאים וכו' ומן המידה המשובחת הזאת יצאה מידת האמת שהיא מי"ג מידות שנתייחס בהן הקב"ה וכו' (מעלות המידות לר"י רופא המאה ה13 - המעלה הי"ב התמימות).

ה'תמימות' אמורה לאפיין את יחסי האמון ל'מורי הדרך' הורים ומחנכים, שמה שמנחה אותם זוהי האמת הטהורה ולא מניעים זרים. מכך נגזרת האחריות של מורי הדרך להתנהל באופן שלא יסדוק את האמון שניתן בהם ולא יפרום את התמימות.

במעגלים הרחוקים יותר של יחסי הגומלין בין בני האדם צריך לצייד את התמימות גם במנגנון הגנה מפני אלה שעלולים לנצל אותה בצורה צינית, ערמומית וספקולטיבית. ולשתף בה מידה מסויימת של חשדנות וביקורתיות.  

מסופר על אחד שבא ל"חפץ חיים" והתלונן על שותפו לעסקים שרימה אותו וניצל את תמימותו. ה'חפץ חיים' שאל אותו מדוע הוא לא בחן ובדק את ההתנהלות של שותפו שלא ירמה אותו. והלה ענה משום שזה היה עשוי להיות בניגוד לציווי "תמים תהיה עם ד' אלוקיך!" ענה לו החפץ חיים: כתוב שם להיות תמים עם ד' ולא עם בני אדם!

דבר זה למדנו מיעקב אבינו שהיה 'איש תם יושב אהלים' ומידתו 'אמת', אולם כאשר הגיע ללבן הארמי הרמאי והערמומי, אשר ביקש לנצל את תמימותו, נאלץ לנהוג עימו בערמה נגדית. כאשר הזהירה אותו רחל מערמת אביה ענה: "אחיו אני ברמאות" (בבא בתרא קכג א). וכאשר שאלה אותו (שם): האם מותר לצדיקים לנהוג בערמה? ענה על פי הפסוק: "עם חסיד תתחסד עם גיבור תמים תיתמם, עם נבר תיתבר ועם עיקש תיתפל"

(שמואל ב כב כו). הערמה מול לבן לא פגעה ב'תמימות' הנדרשת במקומה.

במיוחד אמורים הדברים למישור הציבורי; הפוליטי והתקשורתי ועוד גופים ציבורים כוחניים ואינטרסנטיים שלגביהם אסור להתייחס בתמימות לדברים הנאמרים. חדשות לבקרים מתגלה שמאחורי הקלעים והמילים היפות וה'ערכיות' מסתתרים לפעמים כוונות אינטרסנטיות. שהצגה 'תמימה' ואובייקטיבית, כביכול, של עובדות אינה אלא הצגה מגמתית ומניפולטיבית שנועדה לשרת 'אג'נדה' מסויימת. ואף יותר מכך שיש פרסומים שקריים 'פייק ניוז' שנועדו להיות 'ספינים' ולהפיע על דעת הקהל. ולכן בכל אלה צריך להתייחס במידה של חשדנות וביקורתיות ולא לקבל את הדברים ב'תמימות'.

מבלי שהדבר יפגע ב'תמימות' במקום שהיא נצרכת.

בחירה חופשית וכפיה דתית

פרשה ומימושה - לפרשת לך לך - הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

בראשית פרשתנו מצווה אברהם ללכת לארץ ישראל: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב א).

מתי נאמר הציווי לאברהם? הרי בסיומה של הפרשה הקודמת נאמר שאברהם כבר יזם את יציאתו מאור כשדים לארץ כנען מרצונו החופשי: "ויקח תרח את אברם בנו וגו' ויצאו איתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען וגו'" (בראשית יא לא).

האבן עזרא והרד"ק (שם יב א) פירשו שהציווי לך לך היה כבר על  היציאה הראשונה מאור כשדים. והכל היה על פי צו ד'. אולם רש"י והרמב"ן (שם) פירשו שהציוי היה לצאת מחרן לא"י לאחר שכבר יצאו מרצונם החופשי מאור כשדים לא"י וחנו בחרן.

בזוהר נאמר שהציווי האלוקי לאברהם בעיתוי זה נבע מהרצון החופשי שהתעורר אצל אברהם: "ובשעה שיצאו מה כתוב בהם 'ללכת ארצה כנען' כי רצונם היה ללכת שם. מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא כי כיוון שכתוב 'ללכת ארצה כנען' מיד כתוב: 'ויאמר ד' אל אברהם לך לך וגו' ומטרם שהתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען לא כתוב 'לך לך' הרי שהבא ומתעורר מעצמו מלמטה מסייעים לו מלמעלה. אבל בלי איתערותא דלתתא אין אתערותא דלעילא" (הסולם זוהר נח ח"א עז ב).

מכאן שהדרך לעורר את ה'רצון' האלוקי העליון הוא ע"י התעוררות הרצון החופשי של האדם מלמטה. מכאן חשיבות הבחירה החופשית מתוך הרצון החופשי של האדם.

דרכו של אברהם אבינו בקרוב אנשי דורו, עובדי האלילים אל האמונה באל אחד היתה בהסברה ושכנוע, ללא כפיה: "כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם וכו' כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים וכו'. ויצא לחרן והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא וכו'. היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת וכו'" (רמב"ם עבודת כוכבים א ג).

נוסיף לכם שישנה שאלה מרתקת, מורכבת ומסועפת: האם יוצאים ידי חובה במצווה שמתקיימת בכפיה מבלי שהאדם ירצה בכך לגמרי ויאמר 'רוצה אני'. ושעשייתו אינה בכוונה רצונית לקיימה כמצווה.

מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל הצטרף בשנות החמישים ל'ליגה נגד כפיה דתית'. ואף שילם דמי חבר. אולם פרש ממנה כאשר הבין שמדובר על ארגון שמבקש להלחם נגד היהדות בדרך מתוחכמת. ביצירת רושם שהיהדות היא תפיסת עולם כפייתית וכוחנית. ובכך לייתר דיון ענייני בין תפיסת העולם החילונית הליברלית ובין תפיסת העולם הדתית המאמינה. תפיסה מושרשת בעלת עושר רוחני וערכי שקיימה את העם היהודי בכל תלאותיו, ומהווה מסד ליצירת חברה יהודית מודרנית מתוקנת וערכית, עם הפנים לעתיד.

הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר באזנינו שקיימת אבחנה בין שלילה מוחלטת של 'כפיה דתית' במרחב האישי הפרטי של אדם ובהתנהלותו בביתו ובחייו האישיים, ובין מערכת הנורמות והחוקים המייצגת את המרחב הציבורי של מדינת היהודים. מערכת זו מעוגנת בחוקים שקובעת הכנסת המייצגת את הציבור בישראל. כמו בכל שאר הסוגיות הכלכליות החברתיות הבטחוניות וכו' יש חילוקי דעות בין חלקי החברה הישראלית. ההכרעה בין הדעות, שלא בהסכמה מלאה,  מתורגמת לחוקים של ההתנהלות הציבורית. כך גם בסוגיות דת ומדינה. חוקים המעגנים את הצביון היהודי של הפרהסיה הציבורית כמסחר בשבת תחבורה ציבורית ושרותים נוספים. הטענה לכפיה מצד אלה שדעתם שונה דומה למי שיטען לכפיה סוציאליסטית בשל חוקי העבודה והרווחה הנובעים מתפיסת עולם זו או בכפיה קפיטליסטית בקיצוץ דרמטי בקצבאות הילדים (בשנת תשס"ג-2003).

הפרשה פותחת בציווי של הקב"ה לאברהם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". (בראשית יב א). ציווי זה אף נחשב כנסיון כפול שניסה הקב"ה את אברהם אבינו: "שקשה על האדם לצאת מארצו, וממולדתך, שקשה יותר, ומבית אביך, שקשה יותר". (רמב"ן כאן). והשני: "קשה גם כן על האדם לילך בדרך, ואינו יודע אנה הולך". (צרור המור כאן).

אולם בסוף הפרשה הקודמת אנו קוראים שאברהם ותרח כבר יצאו ביוזמתם לארץ כנען, לפני הציווי: "ויקח תרח את אברם בנו וגו'. ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" .(בראשית יא לא).
הזוהר בפרשתנו מבאר שהציווי האלקי בא בעקבות גילוי הרצון והיוזמה של אברהם ללכת לארץ כנען! (תרגום דברי הזוהר): "בוא וראה מה שכתוב: "ויקח תרח את אברם בנו וגו' ויצאו אתם מאור כשדים". וכו'. ובשעה שיצאו מאור כשדים מה נאמר עליהם? "ללכת ארצה כנען", כי רצונם היה ללכת לשם! מכאן למדנו שכל מי שרוצה להיטהר מסייעים לו. בוא וראה שכך הוא, דכיון שכתוב "ללכת ארצה כנען", מיד כתוב, "ויאמר ה' אל אברהם לך לך וגו'". ואילו עד שהוא לא התעורר מתחילה, מעצמו, לא כתיב (לא נצטווה) 'לך לך'. וכו'. בא וראה: הרצון העליון לא מתעורר עד שקודם לו מתעורר הרצון מלמטה, כדי שיהיה לרצון העליון על מה לשרות. וכו'. וכן, כיון שהתעורר האדם ברצונו בתחילה, כך מתעורר כנגדו הרצון העליון, בא וראה כיוון שכתוב: "ויצאו אתם מאור כשדים וגו'", מיד ויאמר ד' אל אברם וגו'". ". (זוהר ח"א עז ב).
אברהם מחליט לצאת למקום חדש ולדרך חדשה! דרך חדשה זו תשנה את מסלול חייו, והיא גם עתידה לסלול את הדרך לצאצאיו. מדרך חדשה זו יצמח עם ישראל. היוזמה האנושית מגייסת את הסיוע השמימי: "אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן" (משלי ג לד). בא ליטמא פותחין לו בא ליטהר מסייעים אותו!" (שבת קד א). לא בכדי מבקש אברהם לעזוב את אור כשדים ולבוא לארץ כנען. אנשי אור כשדים שקועים ברשע, והוא מבקש את הטוב והצדק (זוהר שם). וארץ כנען היא ארץ טובה: "שנתעוררו תרח ואברם לצאת מארצם ללכת ארצה כנען לפי שהיא ארץ טובה". (צרור המור שם). ארץ זו משפיעה מסגולותיה על יושביה: "וכיון שהגיע לסולמה של צור ראה אותן עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, בעידור בשעת העידור, אמר: הלוואי יהא חלקי בארץ הזאת. אמר לו הקב"ה: לזרעך אתן את הארץ הזאת". (בר"ר לט, י).
היוזמה של אברהם מחוללת את ההשפעה השמימית – ע"י ציוי אלקי. הציווי האלקי מקנה להליכה ממד אלקי ומעורבות אלקית, שיש בה רבדים ומעגלים רחבים ונסתרים יותר מאשר אילו היתה זו רק החלטה אנושית. מכאן ואילך הוא בבחינת "מצווה ועושה" שמעלתו גדולה יותר "משאינו מצווה ועושה". (ע"ז ג א). המעורבות האלקית הופכת להיות חלק מהעשיה, מעצימה אותה ומביאה אותה לידי מימוש מוגמר: "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי". (תהלים נז, ג)
מכאן ניתן ללמוד על יסוד מרכזי בעולמנו הרוחני. על העוצמה הגלומה ביוזמה האנושית, לשעתה ולדורות: "בדרך שאדם רוצה לילך בה – מוליכין אותו". (מכות י ב). לא רק 'מאפשרין לו' אלא גם "מוליכין אותו", מגייסים עבורו את כל המערכות האפשריות. גם אותם שהם מלמעלה מיכולת אנוש, כדי לממש את יוזמתו.
הדרך שאדם רוצה לילך – צריכה לנבוע מהברור המוקדם של לאן ללכת ומדוע. וככל שהמטרה גדולה יותר הסייעתא דשמייא גדולה יותר.
"וזה שאמר דוד: "ד' צלך על יד ימינך". היינו שכמו שנטיית הצל של איזה דבר. הוא מכוון רק כפי תנועות אותו הדבר לאן נוטה. כן בדמיון זה כביכול הוא יתברך שמו מתחבר לנטות העולמות כפי תנועות ונטיית מעשי האדם למטה. וכו'. כשם שאתה הוה עמי. כך אני הוה עמך. וכו'. מהו ד' צלך - כצלך. מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך. ואם אתה בוכה הוא בוכה כנגדך. ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מוסברות אף הוא נותן לך כך. אף הקב"ה ד' צלך כשם שאתה הוה עמו הוא הוה עמך. ע"כ". (נפש החיים שער א פרק ז).

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון