ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

היציאה מהתיבה לחיי המעשה

הפרשה בחיי המעשה – פרשת נח  -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

תיבת נח היתה מקלט בטוח ושמרה על נח ומשפחתו ועל כל שאר בעלי החיים, מפני המבול והסערה שהתחוללה בחוץ. בתוך התיבה הסגורה, המבודדת והמובדלת, נוצר מיקרוקוסמוס יחודי. במשך שנה, התהווה בו תהליך מעצים של תיקון קלקולי דור המבול, ו'סידרת חינוך' והכנה לקראת היציאה מהתיבה כדי להתחיל עידן חדש של עולם מתוקן: "ולזה היה צריך חינוך שנים עשר חודש, ולהיות נעצרים מתשמיש, ומורגלים בצמצום מזונותיהם, ולהיות ניזונים מידו של אדם ויהיה מוראו עליהם, ולא יטרפו טרף. ואחרי שיהיו מגודלים בחינוך טוב וישר כזה, אז יצאו לאוויר העולם ויחיו הנהגה מיושרה וכמו שאמרו ז"ל שמן המבול ואילך גדרו עובדי כוכבים מן העריות" ('משך חכמה' על בראשית פרק ח פסוק יט).

בתחילת הפרשה מכונה נח "איש צדיק תמים" (בראשית ו ט). על כן הוא  "מצא חן בעיני ד'" (שם פס' ז). בזכות צדקותו זכה לשרוד את המבול בתיבה. בתום שנת המבול והתהליך הרוחני המעצים שעבר הצטווה נח לצאת מהתיבה אל העולם החדש (בראשית ח טז). עם צאתו של נח מהתיבה עדיין ניכרה צדקותו, הוא הקים מזבח להודות קב"ה (שם פס' כ),  "על טובות שגמלתהו ושהצילהו מהמבול ומצער הבהמות" (צרור המור שם). על המזבח הקריב נח עולות כסוג של תשובה: "לכפר על הרהור הלב ועל חטאתו אשר חטא, לפי שלא התפלל על דורו כמאמרם ז"ל (ברכות יב ע"ב): 'כל מי שיכול לבקש רחמים ואינו מבקש נקרא חוטא'" (שם).

אולם בהמשך הפרשה מוזכרת פעם נוספת יציאתו מהתיבה אל העולם, הפעם בהקשר לכשלונו וירידתו ממעלתו הרוחנית: "ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וגו'. וַיָּחֶל נח איש האדמה ויטע כרם, וַיֵּשְׁתְּ מן היין וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בתוך אוהלֹה" (בראשית ט יח-כא).  את פעולת הנטיעה של הכרם מכנה הכתוב: "ויחל" לא רק מלשון 'התחלה' אלא מלשון 'חילול' –"עשה עצמו חולין" (רש"י שם). הכתוב מתאר את ירידתו הרוחנית 'בהורדתו' מדרגת 'איש צדיק' ל'איש האדמה': "חביב משה מנח. נח משנקרא 'איש צדיק' נקרא 'איש האדמה', משה, משנקרא 'איש מצרי' (שמות ב, יט) נקרא 'איש אלקים' (דברים לג, א)" (בראשית רבה, פר' נח, ג). הכינוי 'איש האדמה' בא לומר שהשקיעה האינטנסיבית של נח בחיי האדמה מבחינה מעשית וערכית הפך אותו למי שכל עניינו הוא האדמה ועולם החומר: "ואמרו (שם במדרש רבה) שהיה להוט אחר האדמה" (רמב"ן שם). ירידה זו גררה את התדרדרותו במדרון לשכרות וכל מה שנלווה אליה: "התחיל בפעל בלתי נאות (נטיעת הכרם א.ש.) ולכן נמשכו מזה מעשים אשר לא יעשו. כי אמנם מעט מן הקלקול בהתחלה יסבב הרבה ממנו בסוף. כמו שיקרה בחכמות מהטעות בהתחלה" (ספורנו שם). יש להדגיש שהירידה הרוחנית של נח לא נבעה מחולשתו הרוחנית מעיקרא, וגם לא מכך שההכנה בתיבה לא היתה אפקטיבית דיה אלא מסיבה אחרת. עולם רוחני זקוק להזנה תמידית בדומה לעולם הגוף. השקיעה הממושכת בעולם החומר והאדמה התובעני וההישגי, בתוך מעטפת טכנית נטולת מקורות הזנה רוחניים, גרמה לשחיקת עולמו הרוחני. במקום שצדקותו תשפיע על עולם 'האדמה' - צדקותו נכבשה על ידיה.

באופן עקרוני נח היה מותאם לשלב בין היותו 'איש צדיק' לבין 'איש האדמה': "שקיקותו הפנימית העליונה להתהלך את האלהים התאימה עם נטיותיו לישוב העולם כולו, 'איש צדיק' ו'איש האדמה' יחד בחוברת. כינוסם של שני כשרונות הללו ביחד ההא דבר מפליא, שבדורות יותר טובים היה מבהיק הרבה יותר. אבל הנטיה האדמתית סוף סוף יש לה איזה משקל מכביד וכו'" (הרב קוק זצ"ל שמונה קבצים  קובץ ד פט). לבסוף ה'משקל המכביד' של 'הנטיה האדמתית' גבר וזה מה שגרם לירידתו הרוחנית.

בעולם הקבלה והמחשבה הפכה 'תיבת נח' מודל לתהליכים רוחניים אינטנסיביים שלשם התקיימותם יש צורך בהתכנסות מבודדת ומבודלת מהשפעת הסביבה הכללית. תהליכים שנועדו להבשיל ולהשפיע אח"כ ביציאה לעולם. כדוגמא, הזוהר מדמה לתיבת נח את ההתכנסות של רבי שמעון בר יוחאי ותלמידיו במערה, שם התרחש תהליך רוחני אינטינסיבי שהביא להתעלות רוחנית מיוחדת במינה, לגילוי הנסתרות ולכתיבת הזוהר: "שלמדנו החסיד רבי משה חיים  לוצאטו ז"ל בפירושו ל'אדרא רבה' ('אדיר במרום' דף ז על זוהר בהעלותך קנג ב) מענין המבול ו'תיבת נח'. שדומה לו היה ה'אידרא' דרבי שמעון בר יוחאי ע"ה (ה'אסיפה' של רשב"י ותלמידיו וההתבודדות שלהם במערה א.ש.), שהתיקונים נתקנו בפנים האידרא, כמו שנתקן העולם כולו (שהתיקונים הרוחניים המיוחדים שהתרחשו ע"י רשב"י ותלמידיו דווקא מתוך ההתבודדות במערה נדמו לתהליכים שהיו בתיבת נח במהלך המבול א.ש.) ע"י גידול בעלי חיים והספקת מזונם, בתוך התיבה, רק לא היה אפשר להתפשט בעולם מצד שמידת הדין גרמה שיהיה מבול על פני כל הארץ, לכלות פשע ולהתם חטאת. וכמו-כן התיקונים הגדולים של מאורות הקדושה לא היה אפשר שיתפשטו בעולם, מפני טפשות לב אנשי העולם ע"י זוהמת מעשים רעים ותשוקות דמיוניות. אבל כשישלם העולם יצאו חפשי מהמאסר" (הרב קוק זצ"ל 'מוסר אביך' פרק ב א).

"ואם תאמר אם כן מה תועלת יש בתיקונים האלו? (אם הם מתקיימים רק בפנים א.ש.) וכו'. כי בהעשות כל הפעולות הגדולות האלה בפנים, אע"פ שאין הפעולות עצמן יוצאים לחוץ, אך סוף סוף (בסוף התהליך א.ש.) הארה יוצא משם לעשות תיקונים גדולים בכללות הגאולה" (אדיר במרום שם). התהליכים הללו לא נועדו להישאר מסוגרים במערה, נחלת יחידים, אלא לפרוץ החוצה ולהתפשט בעולם.

בסדרת מאמרינו השנה אנו מבקשים לעסוק בע"ה בהתמודדות עם האתגר של יישום 'התורה בחיי המעשה'. מודל התיבה נצרך כדי להמשיג את האתגר הגדול של ההשתלבות בחברה הכללית, שיש בה 'יציאה' מסויימת מ'התיבה' - מתוך המסגרת הדתית העוטפת; מהקהילה, מהישוב הדתי, ממערכת החינוך הדתי, מהישיבה או מהמדרשה, שבהם מתרחשים תהליכי הבנין וההעצמה הרוחנית. ההשתלבות בחברה הכללית, בצבא, באקדמיה, או בעבודה. במקומות שבהם אין מקורות הזנה רוחנית בהיקפים שכאלה מעלים את סיכויי השחיקה הרוחנית ומחייבים לגבש דרכים כדי להתמודד עם האתגר, כיצד נשפיע על העשיה בחברה הכללית ולא נישחק על ידה.

ואף אנו ננסה לתרום לכך את חלקנו. 

מונופול או סמכות ממלכתית

פרשה ומימושה - לפרשת נח

בפרשת נח הותר לראשונה לנח ובניו לאכול מזון מן החי. ושם אנו מוצאים לראשונה גם את העיסוק בהלכות כשרות המזון: "אמר רב יהודה אמר רב: אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה דכתיב (בראשית א, כט): 'לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ' - ולא חית הארץ לכם, וכשבאו בני נח התיר להם שנאמר (בראשית ט, ג): 'כירק עשב נתתי לכם את כל' - יכול לא יהא אבר מן החי נוהג בו ת"ל (בראשית ט, ד): 'אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו'. יכול אף לשרצים ת"ל אך ומאי תלמודא א"ר הונא דמו מי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמם חלוק מבשרם" (סנהדרין נט ב). הבשר הותר לאחר השחיטה ולא הותר אבר מן החי. בגמ' דייקו גם שדם החיה נאסר בחייה (שם), ובפסיקתא נכתב שגם בשר נבלה מתה נאסר (פסי"ז נח. בניגוד לתוס' סנהדרין נו ב, שסבר שלא נאסרה).

היקף הלכות הכשרות שנצטווה עם ישראל התרחב מאד לאחר מתן תורה. הלכות הכשרות תופסות מקום משמעותי בהלכה, וההקפדה עליהן, במסירות, גם בתקופות של מצוקה ומחסור, הפכה לאחד מסמני ההיכר של עם ישראל. גדולי הדורות היו מופקדים על ההשגחה ועל קביעת רמת הכשרות של המוצרים.

לאורך הדורות עמד נושא הכשרות גם במוקד של פולמוסים רבים. ביניהם סביב מידת ההקפדה על רמת הכשרות ועל חומרות הלכתיות בכשרות. עד כדי כך שיש שאינם סומכים על הכשרות המפוקחת על ידי גופים מסוימים.

עם הקמת מדינת ישראל ניתנה הסמכות לקביעת הכשרות הממלכתית לרבנות הראשית לישראל (ובצה"ל לרבנות הצבאית). הן לגבי כשרות המוצרים המיוצרים בארץ, וזאת ע"י השגחת הרבנויות המקומיות, והן לגבי המוצרים המיובאים מחו"ל. סמכות זו קיבלה חיזוק עם חקיקת 'חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ"ג-1983'. חוק זה עיגן מבחינה משפטית את הסמכות הבלעדית של הרבנות לקבוע מה יקבל את החותמת 'כשר'. שום גוף אחר אינו מוסמך לכך. בלעדיות זו נמצאה אפקטיבית ביותר בכמה עתירות לבג"ץ (כגון הבג"ץ על כשרות היבוא בתש"ע-2010), בשל המעמד החוקי הממלכתי הבלעדי הקיים בחוק לרבנות הראשית. ובכך שאין יכולת חוקית לבג"ץ להתערב בשיקול דעתו ובבלעדיותו על פרשנות ההלכה. (בשונה מסוגיות אחרות שנידונו בבג"ץ וקשורות ליהדות ובהם דרש לתת מעמד שויוני גם לזרמים לא הלכתיים).

לאורך השנים התפתחה מערכת כשרות פרטית – אלטרנטיבית בעיקר באמצעות גופים חרדיים. אולם היא אינה מוסמכת לקבוע כשרות. והיא מקפידה לציין רק שהמוצרים נמצאים בהשגחתה.

לאחרונה התעורר פולמוס בעקבות יוזמות לא חרדיות להקים מערכות כשרות פרטיות אלטרנטיבות. מצד אחד היו טענות לגבי איכות השרות של ההשגחה לתעשיית המזון מטעם הרבנות  והוזכרו תקלות שונות שקרו. ואף יש שטענו שיש בעייתיות ב'מונופול' שיש לרבנות בתחום הכשרות, ורק תחרות עם גופים נוספים תשפר את השרות. יש שהציעו לשנות את הקונספט ולהותיר את הרבנות רק כרגולטור, שקובע את הסטנדרטים ומפקח, ולהפריט את נותני שרות ההשגחה לגופים פרטיים.

מאידך יש שטענו שהפרטה והוצאת הכשרות מהרבנות הראשית הממלכתית מהווה פגיעה במעמדה, ובחזון הגדול של הרב קוק זצ"ל שיסד את הרבנות הראשית. והטילו ספק האם ההפרטה אכן תוזיל ותייעל את שרותי השגחת הכשרות. גם אם יש תקלות במערכת הקיימת לדעתם צריך לייעל ולשפר אותה ולא לשפוך את התינוק עם המים, ושאין מדובר על 'מונופול' שהוא מושג שקשור יותר לעולם העסקי, אלא 'סמכות ממלכתית' הדומה במהותה לסמכות הממלכתית הבלעדית של משרד הבריאות הממשלתי לקבוע את הקריטריונים בתחום הבריאות, ושל מכבי אש לקבוע את הסטנדרטים של מיגון מבנים מפני אש, ופיקוד העורף למיגון מבנים למקרי חירום וכו'. אף אחד לא טוען שמודבר שם במונופול אלא בסמכות ממשלתית בלעדית. גם שם יש לא מעט תקלות ואעפי"כ אף אחד לא דרש להפריט אותם. ישנו חשש גם שההפרטה תוביל לתחרות לא בריאה, כאשר הגורם הכלכלי יהווה גורם מרכזי יש סכנה שתרד רמת ההשגחה.

דומה שבפולמוס זה לא ניתן משקל מספק לכך שפגיעה במעמד הבלעדי של הרבנות הראשית עלול לפגוע בה כגוף סטטוטורי בעל מעמד משפטי בלעדי בפני הבג"ץ, ועלול להיות פתח להתערבות לא רצויה של הבג"ץ בטישטוש הגדרים ההלכתיים הבלעדיים של הכשרות ולהכרה משפטית בהגדרות לא הלכתיות.

----------------------

מידות היחיד והיחד - לפרשת פרשת נח

 

צמד הפרשיות בראשית ונח הן חטיבה אחת בכמה מובנים. העולם שנברא בפרשת בראשית מגיע לשפל המדרגה בסופה. תקנתה של הבריאה היתה איתחול מחודש ע"י המבול וצמיחת העולם האנושי החדש ועולם החי מתוך הגרעין של באי התיבה.

 

הן חטיבה אחת גם במובן נוסף, של גילוי הטוב האלקי בעולם. הטוב האלקי המוחלט הוא יסוד הבריאה: "הנה התכלית בבריאה היה להטיב מטובו יתברך לזולתו" (דרך ד' ח"א פ"ב א). הטוב האלקי הוא ראש ושורש למידות האלקיות המתגלות בעולם: "מה שנוכל להשיג בענין זה הוא, כי האל יתברך שמו הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם, 'מחוק הטוב הוא להטיב', וזה הוא מה שרצה הוא יתברך שמו - לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה" (דעת תבונות סי' יח).

בפרשת הבריאה מוזכר שבע פעמים הטוב האלקי שבה: "וירא אלקים כי טוב". ובסופה נאמר: "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א לא). בהמשך גם מתארת התורה את טוב זהב גן עדן (בראשית ב יב). החריג היחיד: "ויאמר ד' אלקים לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו" (בראשית ב יח).

אולם יש בבריאה גם תערובת של טוב ורע כפי שבאה לידי ביטוי בעץ הדעת, ובשל כך נאסר לאכול ממנו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. כי ביום אכולך ממנו מות תמות" (בראשית ב יז). הנפילה של האנושות החלה מתוך זיהוי מוטעה של יסוד הטוב והרע שבעץ הדעת: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעינים, ונחמד העץ להשכיל, ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (בראשית ג ו). בכך הפך, לראשונה, את ה'טוב' האלקי שבבריאה לרע ולחטא.

גם בסוף הפרשה בחטא בני האלהים נאמר: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו א, וראה ברש"י וברמב"ן מה היה חטאם). וגם שם היה היפוך של ה'טוב' האלקי שבבריאה לרע: "וירא ד' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבת ליבו רק רע כל היום" (בראשית ו ה). בשלב זה הביא הרוע האנושי את הבריאה לשפל המדרגה. תקנתה היתה באיתחול מחדש של העולם ע"י המבול: "ותישחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו יא). לאחר המבול "ויאמר ד' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח כא), ועל כך כורת הקב"ה ברית עם האנושות ועם העולם, שגם אם ה'רוע' האנושי יגבר הוא לא יוכל למחוק לחלוטין את ה'טוב' האלקי שבעולם, ולגרום לו לאבד את זכות קיומו. אות הברית הוא הקשת בענן (בראשית ט ח-יז).

 פרשת נח היא הנדבך הסופי והמעצב של מתכונת הבריאה עד קץ הימים.

המדרש בפרשה עוסק בטוב האלקי עורר את המפרשים לתמוה על מיקומו: "'ויזכור אלוקים את נח' – 'טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה ט). אמר ר' לוי: טוב ד' לכל, על הכל שהוא מעשיו. אמר ר' שמואל: טוב ד' לכל ורחמיו על הכל, שהן מדותיו הוא מרחם. רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר: טוב ד' לכל ומרחמיו הוא נותן לבריותיו, וכו'" (בראשית רבה לג ג). המדרש מביא שלוש דעות על המשמעות העמוקה של שני חלקי הפסוק המשלימים זה את זה (ראה פירוש 'באר מים' על המדרש). לפי ר' לוי מצביע הפסוק על ה'טוב' האלקי מופנה לכל הברואים שהם 'מעשיו' של הקב"ה (משנת רבי אליעזר שם). ואילו לפי ר' שמואל מצביע הפסוק על המידות האלקיות שהן 'מעשיו' שכולן מידות של רחמים. לפי רבי יהושע ה'טוב' האלקי הוא בכך שהקב"ה משפיע ממידת הרחמים שלו על 'מעשיו' על בריותיו שאף הם יהיו רחמנים "אלו על אלו" (רש"י שם). (ועי' שם גם דברי רבי תנחומא). בפירוש ה'ידי משה' על המדרש מקשה: "וקשה לי: דמה ענין לכאן (לפרשת נח .א.ש.) ובמאי קמיפלגי?" עיין שם מה שתירץ. אולם ניתן לומר שיש מקום למדרש בפרשת נח משום שמצב הבריאה לאחר המבול הוא ההמשך והעיצוב של הבריאה של פרשת בראשית שעליה נאמר "כי טוב". יסוד ה'טוב' האלקי בבריאה לא השתנה בעקבות המבול.

 

התורה מצווה על האדם לילך בדרכיו של הקב"ה: "היא שציוונו להדמות בו יתברך לפי יכולתנו. והוא אמרו: 'והלכת בדרכיו' וכבר כפל צווי זה ואמר: 'ללכת בכל דרכיו' ובא בפירוש זה: 'מה הקדוש ברוך הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום. מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון. מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק. מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד. וזה לשון ספרי וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחרת ואמר: 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' ובא בפירוש גם כן שענינו להדמות בפעולות הטובות והמדות החשובות שיתואר בהם האל יתברך על צד המשל יתברך על הכל עילוי רב" (ספר מצות לרמב"ם עשה ח).

 

מידת הטוב האלקי המוחלט, "הטוב ומטיב לרעים ולטובים", הוא שורש הפעולות הטובות שהתגלו בבריאה. "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה ט). על ה'טוב' הזה אנו מודים בכל יום בתפילתנו: "הטוב כי לא כלו רחמיך. וכו'. וכל החיים יודוך סלה. ויהללו ויברכו את שמך הגדול באמת לעולם כי טוב. האל ישועתנו ועזרתנו סלה. האל הטוב. ברוך אתה ד'. הטוב שמך ולך נאה להודות".

על כן מצווה על האדם מישראל להתדבק במידת הטוב האלקי בהתנהלותו בעולם "ועשית הישר והטוב בעיני ד'" (דברים ו יח) ואפילו לעשות לפנים משורת הדין (רש"י ורמב"ן שם).

הטוב האנושי והשאיפה להיות טוב לכל, הוא השורש של כל עולם המוסר והמידות, "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. וגו' סור מרע ועשה טוב" (תהילים לד טו). המוסר הוא התרגום של ה'טוב' בשאיפות של האדם, ברצונותיו ובהתנהגותו. השאיפה ל'טוב' הוא מקור המוטיבציה להשתפר, לתת לאחר, להיטיב לעולם, בדומה לקב"ה. "ואין אדם נקרא צדיק אלא אם כן הוא טוב" (מדרש תהלים מזמור ז). "אנשים טהורים, אידיאליים, שהיושר והטוב, המעשי והמוסרי, הוא כל משוש חייהם" (אורות הקודש ח"א עמ' קכד).

 

 

הפילוסופים הקדמונים עסקו רבות בשאלה מהו הטוב המוחלט ומהי ה'סגולה הטובה'? ומה על האדם לעשות כדי להיות טוב? הדיאלוגים של סוקרטס הותירו זאת כשאלה לא פתורה.

תורת ישראל ומצוותיה מהוים את המסגרת האנושית ל'טוב' המוחלט: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו', ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (דברים ל טו – יט). זו המסגרת המאפשרת לאדם להתדמות ל'טוב האלקי המוחלט' וללכת בדרכיו. לעשות את הטוב מצד שהוא טוב לא משום שום סיבה אחרת ולא מצפיה לגמול מהזולת או מהקב"ה.

אולם הטוב הוא לא רק מידה נרכשת הוא יסוד 'צלם אלקים' שבאדם: "ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלקים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב". (עין איה ברכות א קכג).

הטוב הוא גם המידה היסודית והאופיינית של הקולקטיב בעם ישראל: "עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה. וכו'. כנסת ישראל בעומק חפצה איננה מחולקת מהאלהות כלל, היא מלבשת את האלהות המתגלה שבעולם הכללי, וחפצה בהויתה את החפץ האלהי של טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו. זה הטוב הוא הסוד של הגאולה, המוכרחת לבא, הטוב מוכרח לנצח את הכל, והחפץ העמוק והמוטבע של הטוב, והשיקוק הפנימי לו בעצם תוכיות נשמת האומה, המתבלט בתפילת האומה הפנימית, מסמיך לה את הגאולה. 'והטוב בעיניך עשיתי, זה שסמך גאולה לתפילה' (ברכות י א)" (אורות ישראל א ד).

 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון