ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

סוד עיגולי הבריאה ויושר החידוש

פרשה ומימושה – בראשית -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

בריאת העולם שבפרשת בראשית מהווה יסוד להבנת המתכונת של העולם, חוקי קיומו ודרך התנהלותו. מתכונת זו קיימת בכל רבדיו; ברובד הקוסמי וברובד האנושי, שכן 'האדם הוא עולם קטן והעולם הוא אדם גדול', "ויצר באדם כל מה שברא בעולמו" (אבות דרבי נתן לא).

בבריאה ישנם שני יסודות: היסוד הקבוע והיסוד המשתנה, הבריאה והחידוש. מצד אחד יסוד הבריאה הקבוע של חוקי הטבע שאינם משתנים, זהו יסוד העולם ובו תלויה יציבותו. והיסוד המשתנה היצירה והחידוש שמאפשר לעולם להתקדם ולהתפתח.

שני היסודות הללו חיוניים לקיום העולם, יסוד הבריאה הקבוע נותן לו את הבסיס היציב לעצם קיומו. שינויים של חוקי הבריאה עלול לערער את יציבות העולם. והיסוד המתחדש נותן לו את הדינמיות והתהליכיות שמאפשרת לו להתקדם, להתפתח ולממש את יעודו. בלעדיו העולם יתקבע ולא יתקדם. הקב"ה קבע גבול ברור בין היסודות על מנת שכוחות השינוי לא יכנסו לתחום חוקי הבריאה ויערערו את יסוד הקיום, ומאידך שהכוחות היציבים לא יכנסו לתחום ההתחדשות ויקבעו אותה.

את יסוד הבריאה אנו מזכירים בקידוש לבנה: "אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם, חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם וכו'. פועלי אמת שפעולתן אמת" (עפ"י סנהדרין מב א). וברש"י: "פועלי אמת - הן שאינם משנים את סדרם". אולם שם אנו גם מזכירים את היסוד הנגדי - את היסוד המשתנה, ביחס ללבנה: "וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהן עתידין להתחדש כמותה" (שם). וברש"י: "וללבנה אמר - הקב"ה שתתחדש בכל חדש".

שני היסודות מוזכרים גם ביוצר שבתפילת שחרית. יסוד הבריאה הקבוע: "יוצר אור ובורא חושך". והיסוד המשתנה: "ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". "ואף שאין חידוש ניכר לעין. וכו'. לא כל יום דומה לחבירו שלפניו ואחריו כלל" (נפש החיים א ב).

חכמי הסוד הצביעו על השניות הקיימת ביסוד הבריאה בין שני ממדים; ה'יושר' וה'עיגולים'. אחד ההיבטים של שניות זו קשורה לכך שב'עיגולים' נכלל גם היסוד הקבוע של המציאות: "חוקי ההויה המוכרחים, וכו'. חוקי הברזל האיתנים, שאינם משתנים בפעולתם וכו'" (אורות הקודש ג עמ' כד - 'רז היושר והעגולים'). לעומתו ב'יושר' נכלל היסוד הבחירי המשתנה והמתחדש: "חופש החיים, החופש המוחלט מצד מקור ההויה, וכו'. שעולה היא ההויה הלוך ועלה, ומקומה העיקרי מתפשט הוא מהלאה לההגבלה הצרה של החוקים העיוורים, החרשים וכו'" (שם).

בחסידות בארו שגם בנפש האדם ובהתנהלותו יש 'עיגולים' ו'יושר'. הטבעיות הבסיסית וסדרי החיים, והבחירה החופשית ההתחדשות וההשתנות.

גם מצוות התורה מקבילים לדמות אדם: "ובאלו התרי"ג מצוות נשלם דמות וצלם האדם בסוד רמ"ח אברים ושס"ה גידים" (של"ה ח"א עשרה מאמרות, ו). השס"ה מצוות לא תעשה משמרים את מסגרת החיים הרוחניים ופגיעה בהם מערערת את קיומם. והרמ"ח מצוות עשה הם האברים שבאמצעותם ניתן לפעול, להתקדם לחדש ולשנות.

היסוד הקבוע והיסוד המשתנה, הבריאה והחידוש קיימים בתורה בבחינה נוספת. עיקר התורה ויסודותיה הם נצחיים, קבועים ואינם משתנים, אולם דרכי ישומה בחיים המשתנים מתחדשים כל העת: "'דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים וגו''.  וכו'. אי מה 'דרבן' זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין? תלמוד לומר 'מסמרות'! אי מה 'מסמר' זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין? תלמוד לומר 'נטועים'! מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרין ורבין" (חגיגה ג ב).

גם בתורה כמו בעולם צריך לדעת את הגבול הברור שבין ה'מסמרות' הקבועים, שאסור לערער את יציבותם כי בכך עלולים לערער את קיומה של התורה, לבין ה'נטועים', שמחייבים להתמודד עם המציאות המתחדשת, אחרת היא תיתפס כלא רלונטית.

נדמה שחשוב להזכיר זאת בימים אלו. ישנם כאלה העוסקים בהלכה שבלהט פתיחותם ורצונם בחידוש הם פוגעים ב'מסמרות' ומערערים אותם. ומאידך כאלה שברוב חששם מחידוש ועירעור ה'מסמרות' הם מונעים כל אפשרות להתמודדות עם המצבים המשתנים וצמיחת ה'נטועים'.

הכרת תודה מבראשית

פרשת בראשית

החגים מאחרינו ומתחילים את השגרה מבראשית. הגבאים, ראשי הקהילות ופרנסי הציבור שטרחו והקדישו רבות מעצמם במהלך החגים חוזרים לשגרה, ואנו, האם נדע  להוקיר להם תודה על מאמציהם עבורנו ועבור הקהילה (מבלי להסתפק בכך ש'הקב"ה ישלם שכרם'), או שנראה את פועלם כמובן מאליו.

'מתחילים מבראשית'. לא מ'ההתחלה', אלא מ'הראשית', מהיסודות. מה'מחשבה תחילה' שמולידה את 'סוף המעשה'. פרשת ה'בראשית' נוגעת ביסודות הקיומיים והרוחניים של העולם בכלל ושל עולמנו היהודי בפרט. בדברים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו.

האתגר של איסור האכילה מעץ הדעת העמיד במבחן גם את הכרת התודה של האדם לקב"ה על האשה אשר נתן עמדו. כאשר הקב"ה פונה אליו: "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?!" (שם ג יא). התשובה של אדם הראשון היתה מתחמקת מאחריות ומתריסה: "ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה לי מן העץ ואוכל" (שם יג). כביכול לא הוא נושא באחריות אלא האשה! ואף חמור מכך, הקב"ה כביכול גרם לכך בשל האשה שנתן עמדו!: "אשר נתתה עמדי - לשון גנאי הוא שתולה הקלקלה במתנתו של מקום והוא עשאה לו לעזר" (רש"י שם).

באמירה זו נולדה לעולם בפעם הראשונה כפיות התודה והטובה: "כאן כפר בטובה" (רש"י שם). "אדם הראשון כפוי טובה היה שנאמר: 'האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל" (עבודה זרה ה ב).  שכן מי כמוהו ידע עד כמה בריאת האישה עבורו היתה טובה גדולה וחסד שהקב"ה עשה עימו. כל זה לא מנע ממנו להציג שכביכול לא טובה עשה לו הקב"ה בכך שזימן לו את חוה, אלא רעה! ומכשלה מחטיאה!

ההתכחשות לטובה, במודע, והכפירה בחסדו של הקב"ה, גרמה לכך שלא התאפשר לאדם לעשות תשובה על חטאו. לעומתו קין שעשה תשובה על רצח אחיו הבל, זכה שהתכפר לו.

סוגיה בראשיתית זו באה ללמדנו עד כמה הכרת התודה היא דבר יסודי בעולמנו הרוחני, המוסרי והחברתי. ועד כמה כפיות התודה היא פחיתות מגונה. די לה לכפיות הטובה שלא תאפשר לאדם לחיות בגן עדן. הכפירה בטובה הופכת אותו לגהנום. יש אמירה המיוחסת לנפוליאון: "התדע מה קשה יותר לשאת מאשר את תהפוכות הגורל? את השפלות שבכפיות הטובה של האדם".

בכל פעם שמתעוררת בעולם כפיות טובה מתעוררת מחדש, במידת מה, כפיות הטובה הבראשיתית של אדם הראשון. כך היה גם בכפיות הטובה של עם ישראל על קבלת המן במדבר: ""אמר להם משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה וכו'. כפויי טובה – דכתיב: 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' (במדבר כא) בני כפויי טובה דכתיב: 'האשה אשר נתת עמדי'" (עבודה זרה שם).

אדם הראשון היה אמור להכיר  בטובה, שכן הוא טעם את טעם המצוקה הקשה, את הבדידות שבטרם נעשתה לו הטובה. לעיתים התהליך הוא הפוך. ההבנה שאכן נעשתה לאדם טובה ע"י מאן דהו נולדת רק כאשר הטובה מפסיקה, מסיבה כזו או אחרת. כך ראינו במדבר כאשר מתה מרים והסתלקה  בארה, רק אז התחדדה התודעה של העם שרק בזכותה של מרים היתה לו כל אותן שנים באר ניסית בכל שנות המדבר.

פעמים רבות כפיות התודה אינה נעשית במודע. ולעיתים כפוי התודה אינו מהפך את הטובה שנעשתה עבורו כאילו הרעו לו. הוא פשוט אינו נותן את דעתו לכך שמאן דהו עושה דברים עבורו, ולטובתו. או שאינו שם לב  לכך ונדמה לו שזה דרכו של עולם, או שפוטר את עצמו באמירה שהמטיב עושה זאת במסגרת תפקידו, ולעיתים אף מחפש  האם לעושה הטובה יש סוג של אינטרס אישי, וטובת הנאה אישית, ולמען עצמו הוא עושה ולא למען זולתו.

ואנו נשוב ונתחיל מבראשית ונדע להכיר תודה לראויים לה. 

תורת ישראל פותחת בסיפור הבריאה, יצירה מחודשת, 'יש מאין': "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ." (בראשית א א). "כי צורך גדול הוא להתחיל התורה בבראשית ברא אלקים, כי הוא שורש האמונה, ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל" . (רמב"ן שם).

אולם מעשה הבריאה האלקי המתואר בתורה אינו ניתן להבנה בצורה פשטנית, הוא מצוי ברבדי המציאות האלקית העליונה: "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ד'. כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבותיכם".(ישעיה נה ח). לתבונה האנושית המוגבלת אין גישה לרבדים אלה, ואין לה כלים להבין אותם על בוריה. על כן מעשה בראשית הוא מסתרי תורה ו"אין דורשין וכו'. ולא במעשה בראשית בשנים. ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו". (משנה חגיגה פ"ב מ"א). "מעשה בראשית סוד עמוק אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו". (רמב"ן שם). מכאן עולה השאלה מה טעם בחרה התורה לתאר את מעשה הבריאה אם בעצם לא ניתן להבינם אלא ליחידים? (הרמב"ן שם בהסבר ר"י).

התורה מתארת את הבריאה כתהליך מדורג ומתוכנן בצורה מדוקדקת. חכמים אף המשילו את מעשה הבריאה לבנית ארמון מפואר שנבנה על פי תכנית מפורטת ומראש, שהתכנית האלקית קדמה למעשה הבריאה: "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".(בראשית רבה א א)

מכאן שהתיאור של הבריאה על כל שלביה בא ללמדנו שהקב"ה ברא את העולם לפי תוכנית חכמה מוגדרת מראש והקפיד על כל שלביו. ושהתכנית גנוזה בתורה. "מעשה הבריאה הגשים את המחשבה והוציא אותה אל החוץ - וכך נתן למחשבה קיום חיצוני, מוחשי. העולם כולו, בכלליו ובפרטיו, איננו אלא הגיונות האל שהוגשמו". (רש"ר הירש בראשית שם). נדמה שלא נמעיט מקדושתה של תובנה זו אם נתאר את ההתנהלות האלקית כ"תכנית האסטרטגית של הבריאה".

המקובלים הדגישו גם את העובדה שתכנית הבריאה היא יוזמה אלקית שכוללת בתוכה את היעוד של קיום העולם והשרש לכל מהלך ההיסטוריה, עד הגעת הבריאה ליעדה הסופי. "והנה לדרך זה צריך שיהיה שורש במאורות, כי צריך שיהיו מוכנים בדרך זה שיצא מהם הענין הזה. וכו'. וכל דבר הוא כך, בסוד ראש וסוף. והנה כתיב, מגיד מראשית אחרית (ישעיה מו, י) וזה סוד ההנהגה ההולכת מן הראשית וכו'. ועד האחרית וכו'. וכן, מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים יא, יב). והענין, כי תחלת המחשבה היא סוף המעשה, וכו'. (רמח"ל אדיר במרום ח"א). וכך גם אנו מזכירים בפיוט לכה דודי של המקובל ר"ש אלקבץ: "סוף מעשה במחשבה תחילה". הגעת הבריאה ליעדה ב"סוף" תהיה תואמת את התכנית שיועדה לה ב"מחשבה תחילה". גם כאן ניתן לכלול תובנה זו כחלק מה"תכנית האסטרטגית של הבריאה".

אולם לכאורה המשל אינו מתאים לנמשל. שכן מלך בשר ודם שבונה ארמון אכן זקוק לתכניות והנחיות מראש. אולם הקב"ה שהוא מקור החכמה הוא גם זה שהמציא את התכניות, ואם כך לשם מה הוא זקוק לתוכנית מראש יכל לכאורה לברוא את העולם תוך כדי הגיית התוכנית?!

הרמח"ל (תחילת דעת תבונות) מדגיש כי אין ספק שהקב"ה היה יכול לברוא את העולם על פי מידתו האינסופית אולם ממספר סיבות (שחלקן חשף בפנינו) הוא בחר לברוא אותו על פי מידות העולם המוגבלות, ובאופן שהאדם יוכל ללמוד על דרכי הקב"ה.

הודעת דרכי ההנהגה האלקיות לאדם אינן ידיעה גרידא. איש האמונה מבקש לתרגם ידיעה זו כדי "לדבקה בו" ובמידותיו ו"ללכת בדרכיו".

ניתן לומר שבסיפור הבריאה, עד היכן שהתבונה האנושית משגת, הקב"ה מלמדנו את יסודות הבריאה ואת דרכי ההתנהלות של האדם בעולמו בדרך ד'. העשיה צריכה להתנהל בצורה איסטרטגית, צופה פני עתיד, האדם יוזם את העשיה לאור היעוד ומטרת-על, שממנה נגזרות התכניות, והביצוע לפרטי פרטים. התכניות צריכות להיות כוללניות ארוכות טווח ומדוייקות. בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה". כך הוא יזכה לעשיה שלימה ומבורכת ולהדבק בדרכיו ב"ה.

 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון