ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

משהו חדש מתחיל

לזכרו של הרשל"צ הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל

הפרשה בחיי המעשה – פרשת תזריע ומצורע -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

פרשתנו פותחת באחד מהתופעות המרגשות ורבות העוצמה בהופעת חיים חדשים בעולם: "אישה כי תזריע וילדה זכר, וגו', וביום השמיני ימול בשר ערלתו וגו', ואם נקבה תלד וגו'" (ויקרא יב ב-ג).

מצות עשה ראשונה שמקיים הבן הילוד בחייו, בסמוך ליציאתו לאויר העולם, הוא ברית המילה! אמנם לא הבן עושה אותה בפועל אלא  אביו, אולם היא מצוה שלו ואביו מקיים אותה עבורו בבחינת: "מצוות הבן על האב" (משנה קידושין כט א, ואם אין לו אב אז בית  דין, בגמ' שם). זוהי מצות עשה מיוחדת שמתקיימת בסמוך ללידתו עוד לפני שהתחייב במצוות ועוד טרם עמד על דעתו. מה ניתן ללמוד מכך על המהות של 'ברית המילה' ועל הקשר שלה לתכלית וליעוד של החיים?

ניתן לעמוד על החשיבות של 'ברית המילה' בתרי"ג המצוות גם מכך שהיא 'מצות עשה' שעל ביטולה חל חיוב כרת: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההוא מעמיה, את בריתי הפר" (בראשית יז יד). וכמותה רק עוד מצות עשה אחת; מצוות קרבן פסח. טעמים רבים ניתנו למצוה אולם טעמה העליון כמוס ונסתר מבינת אדם.

מצות ברית המילה, כשמה, היא 'כריתת ברית' עם הקב"ה: "ויאמר אלקים אל אברהם: ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך לדורותם. זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך אחריך המול לכם כל זכר. ונמלתם את בשר עורלתכם והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית יז ט-יא).

'ברית' בדרך כלל הינה 'הסכם' לשיתוף פעולה ולמחוייבות הדדית. לאות ולעדות עליה חותמים הצדדים על מסמך שינציח ויזכיר אותה. ב'ברית' בין האדם לקב"ה ש'נחתמת' סמוך ללידה וליציאה לאויר העולם. ה'אות' המציין את הברית נחקק בגוף עצמו: "ועל בריתך שחתמת בבשרנו"  (ברכת המזון). "וזה יהיה לכם לאות ולזיכרון כמו מצות ציצית ותפילין והדומים להם לפי שהם לזכרון, אבל זה האות הוא חזק שבכולם שהוא בגוף האדם שלא יהיה זולתו" (רד"ק בראשית יז יא).

 מה ניתן ללמוד מכך?

כאמור, הלידה היא אירוע מרגש, אולם בדרך כלל עיקר תשומת הלב נתונה ללידת האדם במובן המוחשי – למפגש עם חיים פיזיים חדשים שהופיעו בעולם, עם יצירה מחודשת של אדם, חי.

'ברית המילה' מוסיפה נדבך מהותי ללידה. החיים החדשים שמתחילים בלידה הם למעשה יציאה לדרך, הופעה של פוטנציאל חיים שמאפשר לעשות ולפעול בעולם. לכן מיד עם היציאה לדרך חשוב לתת מענה לשאלה: מה היעוד של החיים, מה הכיוון ולאיפה הולכים? ללא כיון האדם עלול 'להתברבר' בעולמו. כדאי שהפניה לכיוון הנכון תהיה מהרגע הראשון האפשרי. כך היה בבריאת האדם הראשון והופעתו עלי אדמות וכך בלידתו של כל אדם: "ולכן בסמוך שברא הקב"ה לאדם הראשון ואמר בו (בראשית ב טו): 'ויניחהו בגן עדן', אמר: 'ויצו ד' אלקים על האדם'. וכן כאן בסמוך שאמר: 'וילדה זכר' אמר: 'וביום השמיני ימול', שלא נולד אלא לעשות מצוות השם. והמצוה הראשונה והיותר עקרית היא המילה, שאם אינו נמול אינו יהודי, ובהיותו נמול קבל עליו עול מלכות שמיםשהוא חתום ונרשם לעבוד הש"י לקבל כל מצותיו ולעשותם, ולכן סמך מצות מילה ללידת זכר, והבנות בכלל הבנים" (תולדות יצחק, קארו  ויקרא יב ב). היעוד של קיום מצוות ד' וקבלת עול מלכות שמים אינו מצטמצם רק להיבטים המעשיים – לפעולות המצוותיות שהאדם נדרש לעשות,  אלא במשמעות עמוקה יותר, של דרך ויעוד. קבלת עול מלכות שמים היא קבלה של הכיוון והיעוד של החיים שמכוונים האדם לדרך רוחנית  בחיים – לחיים של  ערכים וקדושה שמכוונים על ידי מצוות ד' ומבטאים את רצון ד'.

מכאן ש'כריתת הברית' של האדם עם הקב"ה מיד בתחילת דרכו בחיים, היא התוויית הכיוון של החיים והמחוייבות לדרך ד' מראשיתם.  בדרך ד' ישנם רבדים גלויים ורבדים שהם נשגבים מבינת האדם, לכן ל'מצות הברית' יש גם רובד של טעם שנסתר מבינת האדם, כדברי 'בעל העקידה': "שלא נעשית לתכלית מהתכליות האנושיות, אשר יעשם האדם לרצון שכלו או בחירתו. כי אע"פ שנמשכו ממנה כל התועלות הנזכרים (בדבריו לפני כן, בריאות, עידון היצר וכו' א.ש.) לא מפני זה יתעורר האדם כלל לעשותה אם לא מפני היותה מצוה אלהית. אשר לזה נאמר בה (בציוי לאברהם אבינו א.ש.): 'התהלך לפני והיה תמים' כמו שיבא" (עקידת יצחק, בראשית שער יח).

ה'חתימה' וה'הטבעה' של 'אות' הברית בגוף מבטאת שמדובר בדרך שתנחה את החיים לכל אורכם ללא כוונה שתהיה ממנה חזרה.  וכן שעצם החיים בכל הרבדים שלהם וכל המעשים שהאדם עושה בחייו אפילו הפשוטים ביותר מכוונים ליעוד הזה: "ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה! וכיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה. שנאמר: 'למנצח על השמינית מזמור  לדוד' - על מילה שניתנה בשמיני" (מנחות מג ב). גם כאשר דוד עשה מעשה טבעי ונצרך, וגם כשהוא לכשעצמו ערום מכל מעטפת שנלווית מעבר להיותו עצמו, ברית המילה המוטבעת בגופו מבטאת את הקשר והמחוייבות הרוחנית שלו לדרך ד' ולמצוות.  משמעות הדבר שכל דבר שהוא עושה בחייו מוכוון למטרה ולתכלית הזו.

בחיי האדם, יש תחנות ושלבים שבהם הוא ניצב על פרשת דרכים ויוצא לדרך חדשה. שהעתיד כבר לא יהיה מה שהיה. עם היציאה לדרך חלה עליו החובה להגדיר את היעד והכיוון ולנתב אותם על פי דרך ד'. באותו אופן צריך להתנהל גם כאשר האומה והעולם  נמצאים על פרשת דרכים.

משהו חדש מתחיל!

נדמה שמשבר הקורונה העולמי שאנו נמצאים בעיצומו הוא מהסוג הזה.

'היום שאחרי' לא יהיה דומה ליום שלפני.

האם אנחנו והעולם נשכיל לנתב את 'היום שאחרי' לכיוון הנכון?! 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון