ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

ניצבים באחדות מגזרית ולאומית

פרשה ומימושה – ניצבים תשע"ט – ראש השנה תש"פ - הרב אליעזר שנוולד  

בפתיחת פרשת ניצבים מכנס משה רבנו את כל העם למעמד של אחדות וכריתת ברית: "אתם נצבים היום כולכם לפני ד' אלוקיכם ראשיכם, שבטיכם, זקניכם, ושוטריכם כל איש ישראל. טפכם, נשיכם, וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך. לעוברך בברית ד' אלוקיך ובאלתו אשר ד' אלוקיך כורת עמך היום" (דברים כט ט-יא). מעמד זה בערבות מואב' היה דומה במהותו למעמד הברית הקודם בהר סיני שהיה באחדות – 'בלב אחד כאיש אחד': "נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני" (רבנו בחיי שם). ההתכנסות התקיימה בעיתוי מיוחד - ביום מותו של משה רבנו: "מלמד שכינסם משה לפני הקב"ה ביום מותו להכניסם בברית" (רש"י שם).

הכתוב לא פרט האם היו קשיים בארגון הכינוס. והאם היו תופעות בדלניות שבני שבט אחד לא רצו להיות באותו כינוס ביחד עם בני שבט אחר או עם בעלי דעות אחרות, או רק בתנאי שנשיא אחד ימוקם לפני השני וכו' (תופעות שלצערנו אנו מכירים בימינו - החרמת כינוסים בטענה ש'השתתפות המשותפת' סביב שולחן אחד עלולה להתפרש כ'נתינת לגיטימציה' לדעה מנוגדת).

ההתכנסות של פרשת ניצבים נשאה מסר של 'אחדות': "ד"א אתם נצבים היום. וכו'. אימתי? כשתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" (דברים ד ד). בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואילו נוטל אחת אחת אפי' תינוק יכול ומשברם" (תנחומא ניצבים ד). ההתייצבות המאוחדת של כל האומה היתה והינה מקור עוצמתה הלאומית, חוסנה ויכולת עמידתה. האחדות נותנת כח ל'התייצב' איתן מול כל מי שזומם לפגוע בעם ישראל.  

פרשתנו נקראת בדרך כלל בסמיכות לראש השנה. אחד מבעלי התוספות מצא לכך רמז: "אתם נצבים 'היום' – ב'ה' הידיעה, רצה לומר: כי ב'יום' הידוע, הוא יום ראש השנה, אתם נצבים ליום הדין, 'כולכם לפני ה' אלקיכם'" ('פענח רזא' -  ליצחק בן יהודה הלוי מבעלי התוס' ניצבים, וכן ב'ליקוטי תורה' נצבים מד א). אם ב'היום' של ראש השנה נהיה מאוחדים בבחינת 'כולכם' נהיה 'ניצבים' נעמוד כולנו ונזכה בדין. הרב קוק זצ"ל באר כיצד עלינו להתאחד לשם כך בליל ראש השנה: "אלא נראה שאנחנו מזרזים את עצמנו להקדים ולהתאחד כולנו בלב אחד כדי שיעשה כל אחד מצורף אל כלל עם ד', כי כל אחד כשהוא לעצמו צריך זכויות גדולות, גם יחיד אימתי דוקא בעשרת ימי תשובה הוא מתקבל בקל, אבל אנו חפצים שנזכה להכתב תיכף ומיד בכתיבה טובה בספר החיים, על כן צריך לזה זכות הרבים. על כן הדרך המוצלחת שהורונו חז"ל היא להתאחד עם הכלל כדי שכשנבא למחר בע"ה ונהיה מוכנים ליום הדין הגדול והקדוש, כבר תהיה זכות הרבים מסייעת אותנו וכו'. על כן לא יחזיק האדם עצמו לענין זכיותיו כעשיר לומר שאין צריך להשתתף עם הכלל, כי כל אחד הוא עני נגד גודל החיובים נגד הבורא יתברך ו"לישתף איניש נפשי' בהדי צבורא" (ברכות ל.). וביחוד הוא מחויב בר"ה, וביותר מחויב בליל ר"ה שהוא הקדמה אל הדין שבא ביום, ונתן לנו הקב"ה לילה להקדים את עצמו בזו השלמות של האחדות. על כן פוקד כל אחד את חבירו בשנה טובה בכתיבה וחתימה טובה, וכמו כן בתפילות שעושים לסימן טוב הכל הכונה על הכלל כולו, ונמצא שהוא זוכה לשלום, ועל כן הוא זוכה להכתב בספר החיים ששמו נקרא עליו וזוכה לברכה" ("מדבר שור" דרשה ט').

בראש השנה אנחנו ממליכים את הקב"ה ועל כן עלינו להתאחד כאיש אחד: "וצריך שתדע שהנה האדון ב"ה הוא אחד, ואין הארתו מתחזקת אלא במה שמתאחד, והנה ישראל אע"פ שבאישיהם הם רבים נקראים גוי אחד וכו'. וזהו: "ויעשו כולם אגודה אחת" (שמזכירים בתפילת ר"ה א.ש.) דהיינו כמו הענפים והבדים הרבים שחוזרים אחד בהתקשרם באגודה" (מאמר החכמה  לרמח"ל).

האחדות ביהדות היא 'ערך' שחשיבותו עומדת בפני עצמה. אולם יש באחדות גם ממד פרקטי. כמו אגודת הקנים שכל קנה בפני עצמו הוא שביר אבל האגודה המאוחדת מחזקת אותה ונותנת לה עוצמה.

בשעת כתיבת הדברים עדיין לא ברור האם קיימת היתכנות לממשלת אחדות לאומית רחבה. מאידך, הוכח בפעם המי יודע כמה, שכאשר הציונות הדתית יוצאת מאוחדת לקמפיין הבחירות, וכשמתחת לאותה קורת הגג הפוליטית נמצאים כל הזרמים והתת-זרמים שבה, היא מנצחת וזוכה למספר דו-ספרתי של מנדטים. ובכל פעם שהיא יוצאת מפולגת היא מפסידה ומצטמקת.

מחיר היעדר האחדות ידוע. החמצנו הזדמנות לשפר את הסיכויים להכרעה ומניעת בחירות חוזרות בפעם השלישית, וכעת ישנו סיכוי גבוה, יותר מתמיד, שנדחק לקרן זוית ואולי אף לישיבה באופוזיציה.

כדאי לכולנו לעשות חשבון נפש, מה לא עשינו מספיק, למען האחדות והיכן שגינו, ומוטב שעה אחת קודם!

מתקפה על חופש הבחירה

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת נצבים – תשע"ח – הרב אליעזר שנוולד

דברי הנצח של התורה שבפרשתנו מהדהדות בלבבות, בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, ומבקשות לכוין את דרכה של האנושות: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו'. העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים וגו'" (דברים ל טו-יט).

בראש ובראשונה היא מבקשת להנציח את האמת הגדולה של ה'בחירה החופשית' שנתונה בידו של האדם: "כי החיים והמות נתתי לפניך, ובבחירתך הברכה והקללה, ואיני מכריח לך. ואעפ"כ אני אומר לך, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (צרור המור דברים ל יט). "רשות לכל אדם נתונה אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. וכו'. ודבר זה עיקר גדול הוא והוא עמוד התורה והמצוה שנאמר: 'ראה נתתי לפניך היום את החיים' וכתיב: 'ראה אנכי נותן לפניכם היום', כלומר: שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה בין טובים בין רעים ומפני זה הענין נאמר: 'מי יתן והיה לבבם זה להם' כלומר: שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה אלא הכל מסור להם" (רמב"ם תשובה פרק ה א-ג). הרמב"ם אף מציין שאת דעת התורה שיש לאדם בחירה חופשית ניתן להוכיח בצורה רציונאלית וגם הפילוסופים היווניים סברו שלאדם יש בחירה חופשית: "ואתה דע, שדבר שהסכימו עליו תורתנו ופלספת-יון, ואישרוהו מופתי האמת הוא, שמעשי האדם מסורים לו, אין כופה אותו בהם, ואין לא שום מניע לו מן החוץ, שיטהו למעלה או לפחיתות, חוץ מן ההכנה המיזגית בלבד (תכונות האופי המולדות א.ש.), כפי שבארנו, שמקילה עליו דבר או מכבידה; אבל שיהיה מחויב או נמנע - לא מכל מקום" (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ח).

לציון עובדת היסוד שיש למין האנושי 'בחירה חופשית' יש השלכות נרחבות להתנהלות של האנושות, לאחריות של האדם על מעשיו, לעולם ההלכה המוסר והמשפט כפי שכבר הזכרנו בעבר. אולם יש בכך גם אמירה גדולה, שנועדה לחזק את האדם לבחור בחיים ובאמת בכל מצב: "ובחרת בחיים - אני נותן לך עצה הוגנת לך, אע"פ שדבר פשוט הוא לבחור בחיים, אני אלמדך דרך החיים" (רבי יוסף בכור שור שם). למרות שהדבר פשוט לכאורה אולם לעיתים, לבבו של האדם מפתה אותו ומטה אותו מהבחירה הנכונה. ולעיתים הוא מטעה אותו להפוך את מערכת הערכים: הרע לטוב ואת המוות לחיים. אולם למעלה מכל מציבה התורה בפנינו את האתגר לבחור בטוב, באמת ובחיים, כבחירה 'לשמה' מפאת אמיתותם, ערכם וחשיבותם, ולא מחישובי התועלת שתצמח לנו מכך: "ובחרת בחיים. בחיי עד: למען תחיה אתה וזרעך לאהבה את ד' אלקיך. ואמרתי שתבחר בחיים לא כעובד על מנת לקבל פרס. אבל אמרתי שתבחר מה שהוא חיים באמת בלבד למען תחפוץ בחיי שעה לזה התכלית בלבד שתאהב את ד' אלקיך בהכירך טובו עם רב גדלו" (ספורנו שם).

הדברים של התורה שקובעים לנצח כי לאדם יש 'בחירה החופשית' מקבלים משנה תוקף בשנים האחרונות. פריצת הדרך בתום מחקר המוח, והיכולת הטכנולוגי להדמיה ולנטור גלי מוח, מאזורים שונים, מביא אנשי מדע מתחומים שונים לערער על הקביעה שיש לאדם 'בחירה חופשית', ולתמוך בגישה הדטרמיניסטית (הסיבתית, הסוברת שאין בחירה) שהאדם נתון בתוך מערכת דטרמיניסטית (סיבתית), שבה דבר אחד תלוי בשני ומשתלשל ממנו ואין לאדם בחירה חופשית ויכולת השפעה. אמנם אין ביניהם חולק על התחושה האנושית המוצקה של הבחירה, אולם הם טוענים שמדובר באשליה. לטענתם ניסוייים שונים המתחקים אחר הפעולה הנוירולוגית של המוח מוכיחים כי גירויים חיצוניים מהסביבה, ומרכיבים תורשתיים או חברתיים, משפיעים על המח בצורה טכנית, ומכתיבים באופן מוחלט את החלטותיו. וכתוצאה מהם הוא נאלץ 'להחליט' מה לעשות. ורק לאחר מכן ההחלטה שלו משודרת לתודעה, וגורמת לאחר מעשה לאדם להרגיש שהתודעה שלול היא אשר קיבלה את ההחלטה. הדברים הגיעו לכדי כך שלפני כמה שנים התפרסם שמדען המגדיר את עצמו כבעל השקפת עולם דתית, שהתערערה, ו'נאלץ' להודות בפומבי שלדעתו המקצועית אין לאדם בחירה!

מנגד ישנם אנשי מדע רבים החולקים על מסקנות המחקר. משום שהוא מתיימר לקבוע שכל התהליכים וביניהם תהליכים על הכרתיים, ניתנים להדמיה ולניטור. וכן שהערעור על התחושה האנושית המוצקה עומדת בסתירה למתודולוגיה של התבונה העומדת ביסודו של מחקר כלשהו.

כמו כן קיימת גם גישה נוספת השוללת את הבחירה הגישה הפטליסטית (גורל קבוע מראש), שהגורל נקבע באופן מוחלט ע"י גורמים אחרים, רבי השפעה, ולא על ידי האדם, שאין לו יכולת לשנות את גורלו.

פסוקי הנצח של התורה קובעים באופן מוחלט שלאדם יש בחירה חופשית. היא אינה כופרת בכך שהמערכות החיצוניות עשויות להשפיע בכך שהן יכולות להטות לכיוון מסויים או להקשות עליה. אולם לבסוף ההחלטה של האדם היא חופשית, והוא יכול להחליט בניגוד להטיות הללו: "הכל צפוי, והרשות נתונה, ובטוב העולם נדון והכל לפי רב המעשה" (אבות  ג טו).

אני מאמין שיבואו ימים שלמדע יהיו כלים שיוכיחו בצורה חד משמעית שיש בחירה חופשית. ועד אז וגם אח"כ נמשיך ונלמד זאת מפסוקי הנצח של התורה, ונבחר בחיים.

 

 

 

"לא יאבה ד' סלוח לו. כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה וגו'" (דברים פרק כט יט).

הסליחה היא אחד מאבני היסוד ביחסי הגומלין שבין אדם לזולתו. בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אולם לעיתים במצבי קיצון, כשהאדם פועל בצורה בלתי נסלחת, גם הסליחה האלקית האינסופית, אינה מתאפשרת.

בימי התשובה והסליחות של חודש אלול ראוי שנקדיש את התבוננותנו לסליחה שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. למרות השוני יש כמה קוים משותפים ביניהם, מסיבה זו מצא הרמב"ם לנכון לכלול את התשובה והסליחה שבין אדם לחברו בפרק שבו הוא עוסק בתשובה שבין אדם למקום. (הלכ' תשובה לרמב"ם פ' ב').

 

הסליחה היא אחד מהאתגרים ביחסי הגומלין שבין אדם לחברו. האדם קרוב אצל עצמו, אצל צרכיו ורגשותיו, ונדרש להם, לפני שהוא מתייחס לזולתו ולסביבתו. אולם האדם תלוי בסביבתו ואינו יכול להתקיים ללא שהוא מקיים אתה יחסי גומלין. יחסים אלה מולידים קשרי רעות והדדיות מופלאים, אולם הם גם עלולים לגרום לחיכוכים ולפגיעה שמרחיקים ויוצרים יריבות בין איש לרעהו.

 

הפגיעה מולידה אצל הנפגע רגשות שונים. יש והוא מתקשה לשכוח את הפגיעה ולסלוח עליה, ויש שהפגיעה והעלבון אף מניעה אותו לגמול לפוגע לנקום ולנטור. רגשות אלה מעצימים את ההרחקה.

'שנים אוחזין' ב'סליחה'. מצד אחד הפוגע - שבקשת הסליחה וההתנצלות שלו נחוצה כדי לתקן ולהקטין את נזקי הפגיעה שגרם, וכדי לשנות את תחושת ההיפגעות אצל הנפגע. מצד שני גם הנפגע זקוק ליכולת הסליחה כדי לא להעצים את נזקיה.

 

 

ה'אגו' של האדם מקשה עליו לבקש סליחה ולראות בכך סוג של השפלה. כבר לאדם הראשון היה קשה להודות בטעותו, שעשה מעשה לא ראוי, ולקחת אחריות. ההתנצלות ובקשת הסליחה מעמידה, כביכול, במצב נחות מבחינה מוסרית בפני מי שנפגע ממנו. על כן הפוגע נוטה 'להתחפר' ו'להצדיק' את המעשה שעשה.

מאידך גם לאדם הפגוע קשה לסלוח, רגשי הפגיעה מקשים עליו 'לוותר' לפוגע ולפתוח דף חדש. הוא מבקש להתרחק כמה שניתן מקשר עם הפוגע. יש ויצר הנקמה מטה אותו לבקש לגבות מהפוגע 'תג מחיר' כמה שיותר גבוה על העוול שנגרם לו. לעיתים אף הוא נוטה לחשוב שבקשת הסליחה אינה אמיתית והיא רק מהשפה ולחוץ.

 

 

בקשת הסליחה היא מעשה אצילי, קשה, שמחייב להתגבר על ה'אגו'. היא מצד אחד מצווה ש'בין אדם לחברו', אך לא פחות מכך גם מצווה ש'בין אדם לעצמו'. האדם נדרש לתקן את אשר קלקל בעולמו המוסרי בכך שפגע בחברו, ואף לבחון מה ה'שורש' שהביא אותו לפגיעה זו, אם מחוסר הערכה ומודעות לזולתו, או מחוסר זהירות ורגישות מספקת.

ענין זה מומחש כאשר הנפגע נפטר לפני שהפוגע הספיק לבקש סליחה: "החוטא לחבירו ומת חבירו קודם שיבקש מחילה, מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו ויאמר בפניהם: חטאתי לד' אלהי ישראל ולפלוני זה שכך וכך עשיתי לו". (רמב"ם תשובה ב יא).

 

 

הוא אינו מבקש סליחה מחברו שאינו, אלא מתוודה בפני האנשים ובפני הקב"ה. בכך הוא מתקן את הפגיעה המוסרית ש'בין אדם לעצמו'.

גם קבלת הסליחה הינה מעשה אצילי שבו האדם דבק במידותיו של הקב"ה "אדון הסליחות" שלסליחתו האינסופית אין גבול וחשבון. שאינו מבקש כל 'פיצוי' על הפגיעה, ושאעפ"י שאנו חוזרים על טעותינו פעם אחר פעם, הוא נענה ואומר: "סלחתי כדברך!". היא מידה שמתבקשת באופן יחודי מעם ישראל "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס, ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון" (שם ב י).

 

הסליחה היא גם אבן יסוד ביחסי הגומלין שבין אדם לבוראו. אמנם הרמב"ם אינו מזכיר שם את בקשת הסליחה בתשובה שבין אדם לקב"ה, רק בספר המצוות: "היא שציונו להתודות על העונות והחטאים שחטאנו לפני האל ולאמר אותם עם התשובה, וזהו הוידוי וכונתו שיאמר: 'אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כך וכך', ויאריך המאמר ויבקש המחילה בזה הענין לפי צחות לשונו" (עשה עג). שמא ביקש הרמב"ם ב'הלכות תשובה' לשלול מחשבה אפשרית של 'האנשת' הקב"ה, שהוא כביכול 'נפגע' מאתנו כשאנו חוטאים ועלינו לרצותו. ועל כן ציין שם רק את הוידוי. אולם למרות השוני המתבונן שם יבחין גם בקוים דומים שבין התשובה שבין אדם למקום לבין אדם לחברו.

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון