ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

זה לא נגמר גם כשנדמה שזה נגמר

פרשה ומימושה – כי תבוא -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

צפיה דרוכה וממושכת למשהו שיקרה, מאמץ ממושך להשגת יעד כלשהו או להגשים אידאולוגיה כלשהי גורמים לכך שכשהדבר קורה או כשמגיעים אל היעד נדמה שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, ועתה ניתן להנות מהתוצאות לשבת בשלווה ולנוח על זרי הדפנה. לעיתים כשהאידיאולוגיה הוגשמה יש נטיה לאובדן המתח האידאולוגי עד כדי שקיעה בנהנתנות עצלה והתכחשות לאידאולוגיה בשמה יצאנו לדרך.

ככל שהציפיה היתה גדולה יותר, שהמאמץ היה גדול יותר בדרך אל היעד, או שההישג שהושג היה גדול נטיה זו מתגברת. אולם פעמים רבות אין מדובר בהשגת יעד סופי, אלא ביעד ביניים שגם לאחר השגתו אסור להיכנס לשאננות, צריך לקום ב'יום שאחרי' לגייס תעצומות נפש ולהמשיך, ואסור לאבד את המתח האידאולוגי. צריך לשנן ש'זה לא נגמר, גם כשנדמה שזה כבר נגמר'!

בפרשת השבוע מצווה התורה עם הכניסה לארץ להקים מזבח אבנים שעליהם יכתבו מצוות התורה: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ד' אלקיך נותן לך והקמות לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד, וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעוברך. למען אשר תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נותן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דיבר ד' אלקי אבותיך לך וגו'. וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז א-ח).

המפרשים נחלקו מה מהתורה נכתב על האבנים? וכמה מקום היה לכתיבתם? (יש שפרשו שאכן כל התורה היתה כתובה שם (או שהאבנים היו גדולות או כנס מיוחד - רמב"ן שם), או כל התורה כולה מבראשית (דעת מקרא שם), או שרק מנין מקוצר של תרי"ג מצוות היה כתוב שם (רס"ג ואבן עזרא שם), או פרשיות כלליות כ'קריאת שמע' (הואיל משה יהושוע ח לא -דעת מקרא כאן), או את הברכות והקללות (רלב"ג יהושע ח לא). יש דעה  בגמ' סוטה לב א, שהיא נכתבה שם גם בתרגום לשבעים לשון). כנראה שביסודה של המחלוקת עמדה השאלה מה היעוד של הכתיבה האם להזכיר את המצוות או להזכיר את יסודות התורה והאמונה. כך או כך המזבח היה גלעד בולט ומרשים שמזכיר את מצוות התורה או את עיקריה באופן הבולט ביותר.

מה המשמעות של הקמת המזבח וכתיבת ספר התורה בסמוך לכניסה לארץ? למה הוא נועד?

עפ"י הכתוב בפרשתנו - בזכות הדברים הכתובים על המזבח יזכה עם ישראל לירושת הארץ: "למען אשר תבוא אל הארץ אשר ד' אלקיך נותן לך". הרש"ר הירש פירש שבשל כך החובה הזאת היתה לביצוע מיד ביום הכניסה לארץ ללא שיהוי: "מיד בבואכם לעבור את הירדן תעסקו בהקמת האבנים לצורך התורה, ונמצא שתתחילו בהקמתן עוד לפני השלמת המעבר, שכן רק בזכות הקמת האבנים האלה תוכלו לעבור את הירדן ולבוא אל הארץ המובטחת" (רש"ר הירש שם ב-ג). יתכן שהדבר נועד לעמוד מול עיני עם ישראל במעמד כריתת הברית בהר גריזים והר עיבל עם הכניסה לארץ בעת החניכה של המזבח.

הכניסה לארץ לאחר תקופת המדבר הארוכה והציפיה הממושכת היא שלב ביניים ואינה מהווה גמר של התהליך הרוחני שעם ישראל אמור לעצב בארץ. החשש היה שעם הכניסה לארץ תהיה הרגשה של הגעה אל המנוחה והנחלה, שכל אחד יפנה לשכון איש תחת גפנו ותחת תאנתו (עפ"י מלכים א פרק ה פס' ה). וכתוצאה מכך ירד המתח הרוחני והאידאולוגי והמחוייבות לתורה ולמצוות.  כמתואר בשירה: "וישמן ישורון ויבעט. שמנת עבית כשית ויטוש אלוה עשהו וינבל צור ישועתו" (דברים לב טו). התורה הכתובה והמעמד המיוחד נועד לבטא ש'זה לא נגמר, גם כשנדמה שזה כבר נגמר'! ובכך ישמר המתח לאורך ימים ושנים, והמטרה תושג.

דברים אלה נכתבו עוד טרם התפרסמו תוצאות הבחירות הגורליות. ויקראו לאחריהן, אולם צריך לזכור שהבחירות, יהיו תוצאותיהן אשר יהיו , אינן היעוד הסופי. הן שלב ביניים שבונה את הכלי ומאפשר. אולם לאחריהם נותרה עוד עבודה רבה בדרך למימוש היעדים הרוחניים והאידאולוגיים של עם ישראל בארצו. לשם כך נדרשת סבלנות רבה והרבה תעצומות נפש.

No Photojayafiller@gmail.com" />

ReplyForward

בחירה חופשית שכר ועונש

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת כי תבוא – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

בפרשתנו מזכירה התורה את 'מעמד הברית' בהר גריזים והר עיבל, הברכות והקללות, ואת השכר והעונש על שמירת התורה: "והיה אם שמוע תשמע בקול ד' אלקיךלשמור לעשות את כל מצוותיו אשר אנכי מצווך היום ונתנך ד' אלקיך עליון על כל גויי הארץ. ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך, כי תשמע בקול ד' אלקיך. ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה. ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'" (דברים כח -ד). ומנגד על אי שמירת התורה: "והיה אם לא תשמע בקול ד' אלקיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצווך היום ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך. ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה" (שם טו-טז). בהמשך מפרטת ומרחיבה התורה את סוגי העונשים הקשים למפירים את מצוות התורה.

'השכר והעונש' הוא אחד משלושת יסודות האמונה כפי שבאר הרב יוסף אלבו: "הדרך הנכון שיראה לי בספירת העיקרים שהם שרשים ויסודות לתורה האלקית הוא כי העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלקית הם שלשה, והם: מציאות השם, וההשגחה לשכר ולעונש, ותורה מן השמים. ואלו השלשה הם אבות לכל העיקרים אשר לדתות האלקיות"  (ספר העקרים - מאמר ראשון פרק ד).

בקריאה ראשונית בפרשתנו נראה שפרוט השכר והעונש הוא סוג של 'תג מחיר' שנועד להוות תמריץ לקיים את מצוות התורה ואיום על מי שיפר אותן.

אולם במבט שני; האם ניתן להבין כך את הדברים? הרי אחד היסודות של התורה ותורת הגמול הוא הבחירה החופשית שיש לאדם לעשות כרצונו, ללא כפיה חיצונית.האם ההדגשה של התורה על השכר הגדול למקיימי התורה ומצוותיה והעונשים הקשים למפיריה, נועדו להגביל את הבחירה החופשית, ולהטות אותה, כסוג של כדאיות, או כהרתעה?  

בפשטות יש לקבוע שהשכר והעונש לא נועדו להגביל את הבחירה. אלא להבהיר את ההשלכות של המעשים, לטוב ולמוטב. גם אחרי קריאת פרשת הברכות והקללות השכר והעונש יש לאדם בחירה. ראשית, הבחירה  בידו האם לקבל את דברי התורה ולהאמין בקיומו של השכר והעונש. וכן, הבחירה בידו האם להתחשב בציווי התורה ולקיים בפועל את מצוותיה, שלעיתים קיום מצוותיה כרוך בטרחה בוויתור על הנאות והתגברות על קשיים. ואף לבחור האם להקדיש את המאמצים הנדרשים להבין את המשמעות העמוקה והאידיאלית שיש במצוות, כערך בפני עצמו, כביכול אין להן כלל השלכות על שכר ועונש.

אדרבא, עיקר גדול בתורה, שיש לקיימה 'לשמה' ולא לשם דבר אחר, מתוך אהבת ד' ותורתו, ומתוך רצון לעשות את רצונו, וגם לא לשם קבלת שכר: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס! אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם" (אבות א ג). "שאתם לא תעבדו את ד' על תנאי שייטיב לכם ויגמלכם חסד, ותקוו לגמול ותעבדו בעבורו, אלא עבדוהו כעבדים שאינם מקווים לחסד ולא להטבה. רצה בזה: שיהיו עובדים מאהבה. וכו'" (פי' הרמב"ם שם). וכן דרשו חכמים: "'במצוותיו חפץ מאד' ולא בשכר מצותיו! (שעובד את יוצרו מאהבת שמו ומאהבת מצוות פיו, ולא לשם קיבול שכר – רש"י), והיינו דתנן: 'הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס' (יהי לבך עמו, לומר: אפילו אין סופי לקבל שכר, אוהב אני את בוראי וחפץ במצותיו. – רש"י)" (עבודה זרה יט א).

ציון שכר המצוות ועונשן בתורה, הוא חשיפה אלוקית של הזיקה בין המעשה ומשמעותו, ובין הפעולה ותוצאותיה הישירות.

בעלי המחשבה הגדולה והאידיאליסטית יבחרו ללמוד מכך על המשמעות של התורה מצד עצמה, על עוצמת החשיבות האידיאלית שלה ועל עוצמת השפעתה בעולם, ויסיקו מכך על מידת הקריטיות של קיומה. "טוב מאד לאהוב את הטוב מצד שהוא טוב, 'במצוותיו חפץ מאד' (תהלים קיב, א), 'במצוותיו ולא בשכר מצוותיו' (ע"ז דף יט.)" (הרב קוק זצ"ל 'אפיקים בנגב'). לא השכר הוא שמניע אותם לבחור בקיום המצוות ובטוב אלא הטוב בעצמותו, בבחינת "שכר מצוה מצוה, ושכר עבירה עבירה" (אבות ד ב).  מאידך בעלי המחשבה המצומצמת שעושים את חשבון הכדאיות ומדלגים על החשיבות העצמית של התורה. צריכים הם את הבלמים המרסנים, ואת התמריצים. בבחינת "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצווה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה - בא לשמה" (סנהדרין, קה ב). "ולפי שידעו החכמים ז"ל שזה העניין קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת עניין ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה, לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסידא, ואם אינו כן יהיה אצלו אותה מעשה הבל וריק. היאך יאמר לבעל תורה "עשה אלה המעשים ולא תעשה אותם" לא לירא מעונש מן השי"ת, ולא להנחיל שכר טוב. זה דבר קשה עד מאוד, לפי שאין כל בני אדם משיגים האמת עד שיהיו כמו אברהם אבינו ע"ה. ולכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש. ומזרזים אותם על זה ומחזקים כוונתם, עד שישיג המשיג וידע האמת והדרך השלם מה הוא, כמו שעושים בנער בשעת הלמוד כמו שהבאתי המשל" (הקדמת רמב"ם לפרק "חלק").

 

 

פרשתנו פותחת במצוות הביכורים. מצווה חקלאית התלויה בארץ, להביא את הפירות הראשונים של העמל החקלאי לבית המקדש. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך, אשר ד' אלקיך נותן לך ושמת בטנא, והלכת אל המקום אשר יבחר ד' אלקיך לשכן שמו שם".(דברים כו א).

בסמוך אליה מצווה התורה על ביעור וודוי המעשרות. להשלים את חובת ההפרשה מיבול השדה, שהיה עלינו לתתה לכהן, ללוי ולעני, או להעלותם לירושלים. 

בהמשך הפרשה, בברכות והקללות, יש בולטות רבה להיבטים האיסטרטגיים של החקלאות. הברכות, כגמול על שמירת התורה, יהיו בשפע כלכלי שיגיע לעם, בעיקר ע"י יבול חקלאי פורה: "ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'. ברוך טנאך ומשארתך וגו'. יצו ד' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ וגו'". (דברים כח ג-ח). הברכה תבוא גם ע"י גשמי ברכה: "יפתח ד' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידך וגו'". (שם שם יב)

והקללות, כעונש על אי שמירת התורה, פגיעה במרכיבי הקיום האסטרטגיים של העם, ובראשם, פגיעה ביבול החקלאי: "ארור אתה בעיר וארור אתה בשדה וגו'. ארור פרי בטנך ופרי אדמתך וגו'". (דברים כח יז). התורה מזכירה גם פגיעה אנושה ביבול החקלאי ע"י מזיקים: "יככה ד' וגו', בשחפת ובקדחת וגו', ובשדפון ובירקון וגו'. זרע רב תוציא השדה ומעט תאסף כי יחסלנו הארבה וגו'". כרמים תטע ועבדת ויין לא תשתה ולא תאגר כי תאכלנו התולעת: וגו'. זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך כי ישל זיתך וגו'. כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל וגו'" (שם שם לח-מב). וכן פגיעה אסטרטגית קשה נוספת בחקלאות. החקלאים לא יזכו ליהנות מפירות עמלם והיבול יפול ביד אוייב: "פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת וגו'. ישא ד' עליך גוי מרחק מקצה הארץ וגו'. ואכל פרי בהמתך ופרי אדמתך עד השמדך, אשר לא ישאיר לך דגן תירוש ויצהר וגו'". עקרון זה גם מוזכר מידי יום בפרשת "והיה אם שמוע".

התוצרת החקלאית היתה מאז מימי קדם אחד ממרכיבי הקיום של האנושות. היא יצרנית המזון העיקרית ברמה של משק הבית הפרטי וברמה הלאומית אסטרטגית. היא הניעה את גלגלי הכלכלה של המשק המקומי וגם של היצוא והסחר בינלאומי. הגדלת היקף התוצרת החקלאית בעולם אפשרה את הגדלת אוכלוסיית העולם. במהלך השנים הולך ויורד חלקה של התוצרת החקלאית בתוך מכלול התוצר הלאומי הגולמי לטובת תחומים חדשים של תיעוש והיטק. אולם עדיין היא מהווה מקור תעסוקה ופרנסה לאחוז גבוה מאד של אנשים בעולם כולו, יותר ממרכיבים אחרים (כ40 אחוז).

בעידן ההיטק מהווה החקלאות תחום נוסף המעודד פיתוח טכנולוגיות היטק חדישות ויצירתיות, לשיפור האפקטיביות של היצור החקלאי, להתגברות על הדלדלות משאבי המים, להתמודדות עם מזיקים, ולפיתוח זנים חדשים של גידולים.

החקלאות משפיעה על האסטרטגיה הלאומית גם מהיבטים נוספים. "המושג 'ישראל' כולל את הכל: א. הצד הגלוי הגופני החיצוני: כלכלה וחקלאות, צבא וביטחון, חברה ושאר הדברים השייכים לממלכתיות הישראלית וכו'". (שיחות הרב צבי יהודה דברים תשל"ג)

עבודת האדמה יוצרת קשר אמיץ של האדם לאדמתו מעין הכאת שורשים עמוקים וחזקים. החקלאי מפתח כלפי אדמתו יחסי גומלין עמוקים. הוא דואג לטפל בה ולנצל את משאביה בתבונה. החקלאות משמרת את עתודות הקרקע הלאומיות במרחבי המדינה. חקלאות באזורי הספר מהווה לעיתים גם מרכיב בטחוני, ברוח אמירתו של טרומפלדור: "במקום שבו תעבור המחרשה יעבור הגבול".

אולם לחקלאות בעם ישראל יש מימד יחודי: "החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט, אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קדש קדשים, וארצו, ושפתו, וכל ערכיו כלם קודש הם, כי הוא כולו ממלא את בטוי הקודש של כל האנושיות וכל היקום כלו, ובכל מקום שקוי-אור קדש משתלחים לברכה אינם כי אם ענפים מגזע מטעיו, הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש". (מאמרי הראיה, לרב קוק זצ"ל ח"א, עמ' 179)

הקדושה המיוחדת של ארץ ישראל באה לידי ביטוי בכמה אופנים: בקדושה של הפירות ובמצוות התלויות בארץ, בחובה לאפשר לה שביתה בשמיטה, ובמצווה לגדל ו"להוציא את פירותיה הקדושים". (חי' חת"ס סוכה). "כל שלושת הרגלים, נכון לומר, שהם מכוונים לעומת המציאות החקלאית בארץ ישראל. וכך שמותם בתורה: חג האביב, חג הקציר וחג האסיף. החקלאיות העובדתית, הממשית, הציבורית, של עם ישראל בארץ ישראל, היא כולה קודש. ישנה התאמה ואחדות, של המציאות החקלאית של ארץ ישראל, עם עצם ענינם של ימי קודש אלו. (הרצי"ה קוק זצ"ל "מתוך התורה הגואלת" ח"ד פ"ב). פרשת הקללות, והפגיעה בחקלאות, כעונש על חטאי עם ישראל, הינה תוצאה של פגימה בקדושה שאמורה לבוא לידי ביטוי בהוצאת פירותיה הקדושים.

 

חשיבותה המקודשת של החקלאות בישראל עשויה להסביר מדוע ראתה התורה לנכון להדגיש שאבות האומה עסקו בחקלאות!

 

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון