ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

לא תוכל להתעלם

פרשה ומימושה – כי תצא -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

מצוות השבת אבדה שבפרשתנו היא אחת המצוות המוכרות והנלמדות כבר מגיל צעיר. אולם הרחבת הלימוד ממקורות חז"ל ראשונים ואחרונים תלמד שהיא כוללת הרבה יותר תחומים ממה שנראה בתחילה. כמה מהם יהיו אקטואליים מאד בשבוע הקרוב, שבוע של בחירות גורליות, שמחייבות דווקא את אלה שבאים בשמה של היהדות והתורה. היא מחייבת לקחת אחריות על נזקים שעלולים לקרות לזולת, ליחיד ולציבור, כתוצאה מבחירה שגויה. ואת האיסור 'להתעלם' מדברים שכדי לטפל בהם אנו צריכים לגלות אכפתיות ולצאת מאזורי הנוחות שלנו. עלינו ללמוד ממנה שיש להתייחס למורכבות של המציאות למתחים ולדילמות הערכיות שהיא מייצרת ולא לנסות לשטחה ולהציגה בצורה חד ממדית של 'הכל או כלום'.

בצד חיוב העשה של: "השב תשיבם לאחיך" (דברים כב א). התורה אוסרת להתעלם מן האבדה, ב'לא תעשה': "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם" (שם ורש"י שם), "לא תוכל להתעלם" (שם פס' ג). בכך התורה מבקשת להתמודד עם הנטיה האנושית להתעלם מהמחויבות להשיב את האבדה או בגלל חוסר אכפתיות ומודעות למה שעלול להיגרם כתוצאה מההתעלמות ואדישות לנזקי הזולת, או בגלל חוסר רצון לטרוח בהשבתה.

חשיבותה של מצוות השבת אבדה בכך שהיא מגלמת את הערבות ההדדית ואת החובה למנוע אבדן ונזק מזולתנו. במיוחד במקום שאין הוא יכול לשמר את רכושו בכוחות עצמו ורק אחרים יכולים לסייע לו בכך: "וכל זה מדרכי החסד והרחמים, ללמד שכולנו עם אחד ראויים שיהיה לנו אב אחד ושירצה כל אחד בתועלת חברו ושיחמול על ממונו, ובין שתהיה האבדה בעל חי בין שלא תהיה בעל חי" (רבנו בחיי שם). חכמים למדו שמצוה זו מטילה חובה לקחת אחריות על כל סוגי הנזקים לזולת לא רק בנזקי רכוש: "וזה שאמר 'לא תוכל להתעלם' אין להבין אותו בהשבת אבידה בלבד, אלא הוא הדין בשאר כל הפרטים ושאר כל התועלות שביד האדם להביאם לחבירו או להסיר ולדחות נזקו ממנו הרי הוא חייב בכולן, וכענין שאמר הכתוב (ויקרא יט, יח): 'ואהבת לרעך כמוך'" (רבנו בחיי שם). בכלל זה כללו חכמים גם את 'אבדת גופו' - את חובת ההצלה של הזולת מסכנה של פגיעה פיזית (בבא קמא פא ב) ולדאוג לרפואתו (תורת האדם לרמב"ן, סוף ענין סכנה), ו'מאבדת נפשו' - מסכנה רוחנית, למנוע אותו מעבירה (מנ"ח מצוה רלט), את חובתו לסייע לזולתו ש'אבד את דרכו' ו'התברבר' בשטח (בבא קמא שם), ואף למנוע את אבדן זכויותיו המשפטיות בבית הדין (שו"ת הרא"ש  צט ו, וטור חו"מ סי' קנד), ועוד. ואם באבדת היחיד חייב בהשבתו באבדת הציבור קל וחומר שחובה על היחיד להציל את הכלל מאבדתו הציבורית - מסכנה לעתידו הציבורי הפיזי והרוחני.

הבחירה להתעלם

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  כי תצא – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

מצוות השבת אבידה שבפרשתנו כוללת שתי מצוות: השבת האבידה לבעליה, ואיסור התעלמות של המוצא מהאבדה האבודה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהםהשב תשיבם לאחיך. וגו'. וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם"  (דברים פרק כב א-ג). וכן אוסרת התורה, בהמשך, להתעלם מבהמת משא הנמצאת במצוקה ולהתגייס לעזרתה: "לא תראה את חמור אחיך או שורו נופלים בדרך והתעלמת מהם. הקם תקים עמו" (שם פס' ד). התורה מבקשת להתמודד עם תופעה פסיכולוגית שלילית, שמאפיינת את הבחירה האנושית וחולשותיה, ה'התעלמות': "והתעלמת - כובש עין כאילו אינו רואהו" (רש"י שם). האדם מבחין במצב המחייב אותו להירתם ולטרוח, וכדי שלא להתחייב הוא בוחר להתעלם ממנו. סוג של אונאה עצמית. כביכול אינו רואה אותו ועל כן אין הוא מחוייב.

"אח"כ אמר: 'לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת'. להדריך את ישראל במידות טובות ובמידת הרחמנות וכיוצא בזה. לפי שהתורה אמרה: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט יח), ולכן ראוי שיעשה לחבירו כמו שהוא רוצה שיעשו לו, שיחזירו לו שורו ושיו לאבידתו. ולכן אמר: 'לא תראה את שור אחיך או שיו נדחים', כי זה אין דבר ראוי, והוא אכזריות גדולה להעלים עין, שהוא הגורםוזה ג"כ הוא כנגד יצר הרע שהוא מטעה אותו, ואומר לאדם מה לך לילך אחר השוורים והכבשים, יבוא בעל השור ויעמוד על שורו, ואתה לך לבקש פרנסתך והעלם עין כאלו אינך רואה. זאת היא עצה נבערה מעצות יצר הרע. לזה אמר: 'לא תראה' ולא תאמין לדבריו, ולא תשמע אליו להעלים עין, אלא 'השב תשיבם לאחיך'. לזה באה זאת האזהרה בלשון 'לא תראה'. וכן 'לא תוכל להתעלם', לשבר מתלעות עוול, הוא נחש הוא יצר הרע" (צרור המור דברים כב א).

ה'התעלמות' היא סוג של הכחשה ואונאה עצמית שבאמצעותה האדם מדמה לעצמו שכביכול המצב אינו קיים. אולם הקב"ה הבוחן כליות ולב יודע שהאדם יודע את האמת ובוחר להתעלם ממנה: "ועל דרך המדרש: 'והתעלמת מהם' מבני אדם, 'לא תוכל להתעלם' - מהקב"ה, שהוא היודע את הכל, וכענין שכתוב (ירמיה כט, כג): 'ואנכי היודע ועד נאום ד'" (רבנו בחיי שם  פס' א).

אולם מאידך גיסא, יש מצבים שבהם ההתעלמות היא דרך התמודדות חיובית ונצרכת: "והתעלמת מהם. תנו רבנן, 'והתעלמת' - פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם, הא כיצד, היה כהן והוא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינו לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו, לכך נאמר 'והתעלמת מהם'" (בבא מציעא ל א). התורה מאפשרת להשתמש בכלי של ה'התעלמות' כאשר נתינת מענה למצב הקיים עלול לגרום לאדם נזק: לכבודו, לטהרתו או לרכושו.

התופעה של ה'התעלמות' נוכחת בחיי הבחירה היום יומיים. בהקשרים שליליים, ובהקשרים נצרכים. 

הנטיה להתעלם משבשת את הבחירה כי האדם מתעלם ממה שלא נח לו. לדוגמה: כאשר האדם מתבקש לבחור בין אפשרויות, ואחת האפשרויות שאמורות להישקל על כפות המאזניים כרוכה בקושי ומחוייבות, עליו להתמודד עם הנטיה להתעלם ממנה ולבחור בזולתה, כאילו היא אינה קיימת. או לדוגמה כאשר האדם בוחר האם לעשות דבר מה שהוא נמשך מאד לעשותו והוא כרוך בסיכון, עליו להתמודד עם הנטיה להתעלם מהסיכון.

תחום שכיח נוסף של התמודדות עם הנטיה ל'התעלמות' כאשר אדם מקבל פניה שאינה נעימה לו או קשה לו להיענות לה, או שאם יענה לה בשלילה הדבר יתקבל בצורה לא טובה. עליו להתמודד עם הנטיה 'להתעלם' מהפניה ומהפונה כאילו לא שם לב שהתקבלה.

מנגד יש מצבים שבהם ה'התעלמות' נדרשת ככלי להתמודדות חיונית ולמניעת נזקים. "פעמים שאתה מתעלם". יש והאדם נתקף במחשבות וקולות פנימיים שמאיימים על שלוות הנפש שלו ולדרדר אותו ליאוש, לחרדה או לדיכאון. מחשבות טורדניות, שליליות, רגשי נחיתות חסרי בסיס או רגשי אשם על לא דבר. אחת הדרכים להתמודד אתם, כדי לא לגרום לעצמו נזק, הוא להתעלם מהם ולהפעיל כנגדן מחשבות חיוביות ומעצימות.



פעמים שמצווה אחת מתרי"ג המצוות, שקשורה למצב מסויים, פרטני, היא למעשה יסוד ועיקר כללי– ביהדות. כך הוא גם לגבי מצוות מעקה שבפרשתנו, שמתייחסת לחובת בעלי בתים לדאוג לבטיחות הבית ולהתקנת מעקה בטיחות לגג (דברים כב ח): "כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו".

הרמב"ם (הלכות רוצח פרק יא א-ג) למד שיש שתי מצוות. מצוות עשה: "לעשות אדם מעקה לגגו", ומצוות לא תעשה על "המניח גגו בלא מעקה", שגורם לסכנת חיים, מנפילה: "ולא תשים דמים בביתך". בהקשר לכך גם קובע הרמב"ם שיש חובה כללית, מן התורה, להסיר כל מפגע בטיחותי שיש בו סכנה ולהגן על שלומם של העוברים ושבים (שם הל' ד'): "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנ' (דברים ד' ט'): "הישמר לך ושמור נפשך". כך גם דינו של מי שמתרשל בסילוק המפגעים שבאחריותו ומסכן את שלומם של העוברים ושבים (שם): "ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר על "לא תשים דמים".

על פניו נראה שהציוי הוא במישור המעשי, המשקף את האחריות של האדם להסיר מפגעים שברשותו. אולם עיון מעמיק, מלמד שבציוי זה מקופלת סוגיה עקרונית תפיסתית, רחבה וכללית, שהיא מיסודות אמונת התורה, כפי שמבאר ספר החינוך (מצוה תקמו): "משרשי המצוה, לפי שעם היות השם ברוך הוא משגיח בפרטי בני אדם ויודע כל מעשיהם וכל אשר יקרה להם טוב או רע בגזרתו ובמצותו לפי זכותן או חיובן, וכו'..אף על פי כן צריך האדם לשמור עצמו מן המקרים הנהוגים בעולם, כי האל ברא עולמו ובנאו על יסודות עמודי הטבע, וגזר שיהיה האש שורפת והמים מכבין הלהבה, וכו'.., והוא ברוך הוא חנן גופות בני אדם ויפח באפיו נשמת חיים בעלת דעת לשמור הגוף מכל פגע וכו'.. . ואחר שהאל שיעבד גוף האדם לטבע, כי כן חייבה חכמתו, מצד שהוא בעל חומר, ציוהו לשמור מן המקרה, כי הטבע שהוא מסור בידו יעשה פעולתו עליו אם לא ישמר ממנו".

בעל ספר החינוך מצביע על הדיאלקטיקה לכאורה, שקיימת ביסוד הציוי. מצד אחד אמונה שלימה בקב"ה, וביכולתו להציל את האדם מכל סכנה הנשקפת לו, גם אם האדם מצידו לא ינקוף אצבע. ומצד שני עשיה של האדם, להציל ממפגעים בטיחותיים, משקפת, לכאורה, חסרון באמונה בהשגחה האלקית, והתנהלות שמשמעה, כביכול, שהאדם הוא הפועל הבלעדי, ואם לא יעשה בעצמו, מאומה לא יקרה.

מצוות מעקה משקפת הכרעה של התורה, שאין כאן חסרון באמונה, אלא אדרבה חובה להכיר בכך שהקב"ה אפשר לטבע לפעול על פי חוקיו, ולגרום לנזק ולסכנה. ועל כן המאמין חייב להיזהר, ולפעול ככל יכולתו כדי לסלק מפגעים בטיחותיים. הימנעות מכך נוגדת את התפיסה האמונית של התורה, משום שהיא בבחינת "לסמוך על הנס". (שם): "ועל כן תצונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו לבל יקרנו מות בפשיעותינו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס, ואמרו זכרונם לברכה (תורת כהנים, אמור, פרשתא ח'): "שכל הסומך על הנס אין עושין לו נס!". מאידך, התוצאות לא תלויות רק במעשה האדם, ויתכן שדברים שאינם בשליטתו, ישבשו את פעולתו. וכאן באה לידי ביטוי ההשגחה האלקית, שרותמת גם דברים אלה להצלחתו.

מכאן שמצוות מעקה משקפת את תפיסת היסוד האמונית של המאמין, בכל תחומי החיים והעשיה. ההצלחה תלויה בשילוב בין אמונה שלימה ביכולת האלקית, ובין חובה שלא לסמוך על הנס ולהשתדל בכל היכולת. אדרבה מי שאינו משתדל תפיסתו פגומה.

אולם בעל ספר החינוך רואה ב"מצוות מעקה" גם בסיס לתפיסה איסטרטגית ברמה של הביטחון הלאומי, כפי שבאה לידי ביטוי בדרכי ניהול המלחמה על פי התורה. גם שם, במלחמת מצוה, הקב"ה לא הבטיחנו שיעשה לנו ניסים. ולכן עלינו לנהלם בדרך טבעית על פי תורת הקרב (שם): "כי גם בהלחם ישראל מלחמת מצוה על פי ד' היו עורכין מלחמתן ומזיינין עצמן ועושין כל ענינם כאלו יסמכו בדרכי הטבע לגמרי. וכן ראוי לעשות לפי הענין שזכרנו, ואשר לא יחלוק על האמת מרוע לב יודה בזה". (וכן הוא ברמב"ן וברבנו בחיי)

מכאן שהתפיסה האסטרטגית והבטחונית של התורה, של האמונה והביטחון הלאומי, היא שילוב של אמונה בקב"ה עם ניהול איסטרטגיה רבתי. מצד אחד עלינו לפעול על פי כל הכללים והנתונים העובדתיים ובשימוש בכלים שהקידמה מאפשרת, בהערכות מצב לזהוי מגמות, ולפעול בטווחים קצרים וארוכים, כמו בכל אומה מתוקנת. אולם יש גם כוחות שאינם בשליטתינו, שפועלים כנגדנו, והם עלולים לטרפד את פעולותינו, ובכך אנו שמים יהבנו ומבטחנו בד'.

איננו סומכים על הנס, אבל מאמינים בו!

 

 


איסור הלנת שכר בפרשה מכונה בשם עושק, דהיינו גזל-למרות שהמעסיק רק מתאחר בתשלום ובסופו של דבר משלם (דברים כד יד- טו):
לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. ביומו תיתן שכרו ולא תבוא עליו השמש.
(בחז"ל הבדילו בין מי שמאחר בתשלום השכר ומי שמתכחש אליו לחלוטין, אולם לא נעסוק בכך) האיסור הובא בפרשתינו לגבי נזקק "עני ואביון", שלוקח אחריות על גורלו ויוצא לעבוד לפרנסתו ולא על נזקק שהופך לנטל על הציבור ומבקש צדקה. מדובר על עני שחי בדוחק מהיד לפה, והשכר היומי הוא מקור הקיום שלו ושל משפחתו, על כן מצויין במפורש:
כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו
האיסור מביא לידי ביטוי את הרגישות החברתית של התורה למצבו. לתיסכול הגדול של העני, לניול וחוסר האונים שכרוך בתלות של האדם בפרנסתו במעסיקו, ש"אליו הוא נושא את נפשו", ולפגיעה ביכולתו לפרנס את עצמו להביא מזון לבני ביתו הרעבים (ספר החינוך רל ):
משרשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באיחור המזונות יאבד הגוף, ועל כן ציונו לתת שכר שכיר כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו, ולפי הנראה על כן שם גבול זמנו יום אחד ולא יותר, כי דרך בני אדם להתענות יום אחד לפעמים, ובפירוש הודיע הכתוב טעם הדבר באמרו: "ואליו הוא נושא את נפשו". וכו'.
בדרך זו גם עונה בעל החינוך לשאלה (עי' מלבים כאן) מדוע חייבה התורה שלא לאחר יותר מיום אחד. הדאגה של התורה לפועל העני, נובעת גם משום שלעיתים הרעב ללחם יכול להביא למות (רמב"ן דברים כד טו):
ויצוה הכתוב לפרעו ביומו בהשלים מלאכתו מיד, ושלא תבוא עליו השמש, כדי שיקנה בשכרו לו ולאשתו ולבניו מה שיאכלו בלילה, כי עני הוא כרובי הנשכרים, ואל השכר הזה הוא נושא נפשו, שיקנה בו מזון להחיות נפשו, ילמד אותנו בכאן, כי מה שאמר בתורה: "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר", הכוונה בו שתפרענו ביומו, שאם לא תפרענו בצאתו ממלאכתו מיד הנה ילך לביתו וישאר שכרו אתך עד בקר וימות הוא ברעב בלילה.
לעיתים גם, המצוקה הכלכלית מחייבת את העני לקחת על עצמו עבודות שכרוכות בסיכון חיים, באמצעותם יקיים ויפרנס את המשפחה כדי שלא ימותו ברעב(רש"י דברים כד טו):
ואליו הוא נושא את נפשו - אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות! עלה בכבש ונתלה באילן (פעולות שכרוכות בסיכון חיים א.ש.).
על כן מתייחס הכתוב בחומרה יתירה למעסיק שמלין שכרו של פועל נזקק (דברים שם):
ולא יקרא עליך אל ד' והיה בך חטא .
הגמ' מתייחסת בחומרה להלנת שכר כפגיעה בנפש (בבא מציעא דף קיב/א):
ד"א: "ואליו הוא נושא את נפשו"- כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו! רב הונא ורב חסדא: חד אמר נפשו של גזלן, וחד אמר נפשו של נגזל.
גם הזוהר מתייחס בחומרה למלין השכר (חלק ג דף פד/ב, וראה גם בהקדמת ה"חפץ חיים" לפרק ט' בספרו אהבת חסד).
רבי חיים בן עטר לומד מכאן שהלנת שכר בפרשה אינה רק סוגיה חברתית של יחסי עובד מעביד, אלא של דיני נפשות (אוה"ח דברים כד טו) :
הכוונה שהגם שעושק שכר שכיר אינו אלא גוזל ממון, אף על פי כן אין עונשו ממון אלא נפשות. והוא אומרו: "והיה בך" פירוש "בך" -מבנפשך "חטא", וכו', והקדים טעם העונש באומרו: "ואליו הוא נושא את נפשו", ומעתה יהיה המשפט נפש תחת נפש.
זו גם הסיבה שחלים כל כך הרבה איסורים בתורה על המלין שכר (גמ בבא מציעא דף קיא/ב):
מכאן אמרו: כל הכובש שכר שכיר עובר בחמשה שמות הללו, ועשה: משום: "בל תעשוק את ריעך" ומשום: "בל תגזול", ומשום: "בל תעשוק שכיר עני", ומשום: "בל תלין", ומשום: "ביומו תתן שכרו", ומשום: "לא תבא עליו השמש".
וברמב"ם (הלכות שכירות יא ב) : "ועובר בארבע אזהרות ועשה וכו'".

 

נהוג להשוות את הפסוקים בפרשתנו לאיסור הלנת שכר שמוזכר בספר ויקרא (סהמ"צ לרמב"ם עשה ר', לא תעשה רל"ח, חינוך מצ' ר"ל ותקפ"ח), אולם יש לדייק בפסוק (ויקרא יט יג):

לא תעשוק את רעך ולא תגזל לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר.

לא מדובר כאן על עני אלא עובד שכיר רגיל, והלאו בא להגדיר את מוסר התשלומים במשק-בין המעסיק לעובד.

משרשי המצוה, מה שמבאר בכתוב, כי כל שכיר ברב צריך לשכרו למזונותיו, על כן אין ראוי לאחר לו מזונותיו, וכו', והאל בחסדיו צונו ללמד נפשנו במדת החמלה והחסד, ונשלים לכל בריה חקה בעת הצרך, למען נזכה ונכשר לקבל טובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, כמו שכתבתי הרבה פעמים

אמנם הנצי"ב מפרש בפרשתנו (העמק דבר דברים כד טו) שאין מדובר בעני, דווקא, אלא על כל פועל, אולם אין זה פשט הפסוקים.

גם בס' ויקרא הלנת שכר נקראת גזל, מדוע? הרי המעסיק משלם את השכר בסופו של דבר, והוא רק מתאחר בתשלום?

הלנת שכר היא בראש ובראשונה בעיה מוסרית! יש מחויבות מוסרית בסיסית של המעסיק לעמוד בהתחייבותו, ואסור לבעל הממון לנצל את הנזקקים. הלנת שכר פוגעת באמון בין העובד והמעסיק ובתחושת הוודאות של העובד. אסור שיווצר מצב שהצורך הבסיסי של העובד – שעובד כדי להתקיים, ינוצל ע"י המעסיק. צריך ליצור איזון בין הצורך הכלכלי של המעסיק להעסיק והצורך של העובד להתפרנס.מוסר תשלומים נמוך במערכת כלכלית פוגע באקלים הכלכלי במשק בצמיחה וביציבות.

מפרשתינו למדנו גם את הפן ההלכתי של הלנת שכר, כפי שניסח הרמב"ם (הלכות שכירות יא א):

מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר: "ביומו תתן שכרו וגו'" ואם איחרו לאחר זמנו עובר בלא תעשה, שנאמר: "ולא תבוא עליו השמש", ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם.

מהניסוח של ההלכה אנו למדים שיש מצות עשה לשלם שכר בזמן, אולם יש גם איסור לאו בהלנת שכר. אנו מבקשים לבחון מהו הגדר ההלכתי של איסור הלנת שכר, האם הוא עצם העיכוב, או ההחזקה בכספו של השכיר שלא כדין? 

נדמה ששאלה זו מתבררת לאור דברי הרמב"ם, שאין לוקין על לאו זה, שכן הוא יכול לשלם בכל עת. ועל כך שאל ה"מנחת חינוך" הרי הוא עבר על האיסור בכך שעיכב את השכר, ומה בכך שישלם אח"כ? (מצוה רל – ה):

"ואיני מבין דברי רבינו הר"מ, וכו', ואם כן הכא נמי דאף דרוצה לשלם מ"מ אם אינו משלם בזמנו עובר על הלאו דהתורה גזרה שלא ילין אצלו, ודבר זה לא ניתן להישבון?

 

ניתן לומר שמבחינה הלכתית יש כאן שני גדרים (על האבחנה בין שני התחומים ראה במשנת יעב"ץ חו"מ סי' מ"ה, ובאהבת חסד פ' ט'): האחד קשור להיבט המוסרי של העיכוב בתשלום והוא לאו שאין בו מעשה (שעה"מ חמץ ומצה פ"א ה"ג, אנצ' תלמודית ג, עמ' שלא), ועל כן לא לוקים עליו. והשני קשור לכך שמרגע סיום העבודה וחלות התשלום, כמסוכם, השכר כבר שייך לעובד והמעסיק נחשב לגזלן כיוון שהוא מחזיק בידו כסף שלא כדין. אולם מבחינה זו אינו לוקה כי הוא "לאו הניתן לתשלומין" - וכשישלם את הכסף, למרות האיחור, הוא יפטר ממלקות.

 

 

שבתון

 

 בפרשתנו מצווה התורה על מצוות השבת אבידה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם, השב תשיבם לאחיך". (דברים כב א). חכמים למדו מכאן שיש שתי מצוות מצוות עשה "להשיב את האבידה לבעליה". (רמב"ם סהמ"צ עשה רד). ומצוות "לא תעשה" שלא להתעלם ממנה ולהתחמק מהמחוייבות האנושית שלו לזולתו - לעסוק בהשבתה. (רמב"ם סהמ"צ ל"ת רסט).

במבט ראשון המצווה להשיב את האבידה הינה מחוייבות מוסרית בסיסית שבין אדם לחברו, להשיב לו את רכושו שאבד. אולם בהתבוננות מעמיקה יותר מתברר שהמצווה נוגעת באחד מהיסודות האסטרטגיים של הקיום האנושי והחברתי – הסדרת הקניין וזיקת הבעלות של האדם על רכושו.
"שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה. שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב". (החינוך מצוה תקלח).
בעל החינוך מצביע כאן על השלכה רחבה של המצווה על זיקת הבעלות - הגדלת "טווח הבעלות".
מושג הבעלות של האדם על הרכוש, הוא מושג מופשט משום שהחפץ הוא ישות עצמאית ואינו מחובר באופן פיזי לבעליו. אולם לבעלות יש לו השלכות משפטיות ממשיות. הבעלים הוא בעל זכויות השימוש בחפץ והוא רשאי לעשות בו כרצונו, ואף רשאי להעביר את זכויות השימוש למשהו אחר. מי שאינו בעלים שלוקח את החפץ ללא רשותו נקרא גזלן, וניתן לנקוט כנגדו צעדי ענישה ממשיים.
אבידה היא חפץ שהקשר בינו ובין בעליו נותק. בעולם, הבעלות היא בעלת טווח מוגבל, היא משתמרת כל זמן שהחפץ נשמר פיזית ע"י הבעלים, או ברשותו, או שיש קשר עין, השגחה, או קשר אחר בינו ובין החפץ. האדם אינו נמצא בכל מקום, ברגע שנותק קשר העין – עם החפץ יש חשש שמשהו אחר יקח אותו והזיקה תתבטל. עצם המחשבה הזו פוגמת בזיקת הבעלות וגורמת לפרימתה וביטולה ("יאוש") עד כדי אפשרות לזכות בו ע"י אחר (בדומה ל"הפקר").
מצוות השבת אבידה ואיסור ההתעלמות ממנה, היא סוג של "ווייז" שבו השיתוף של החברה, שנמצאת ביותר מקומות מאשר הבעלים של החפץ, מסייעת לו לאתר את החפץ שאבד ולשמר את הבעלות על החפץ. בכך גדל "טווח הבעלות על החפץ".
סוגיית הבעלות של האדם על רכושו עמדה במרכזו של פולמוס רב שנים בעידן המודרני. האנושות היתה קרועה בין שתי גישות: בין הגישה הקפיטליסטית (ג'ון לוק, יום, קנט, הגל ועוד) לבין הגישה הסוציאליסטית, קומוניסטית (הובס, רוסו, מרקס, ובר ועוד).
הגישה הקפיטליסטית גרסה שראוי לו לאדם שיהיה לו רכוש פרטי, כ"זכויות על" שאסור לפגוע בה. זכותו של האדם לרכוש משלו היא זכות טבעית אשר עומדת בראש סולם הערכים והזכויות האנושיות, ואף יותר מהזכויות הנקבעות ע"י המדינה. ואף יש בה ביטוי לעליונות האנושית על שאר הבריות שבטבע: "הדרך היחידה שבה אדם מוותר על חירותו הטבעית ומקבל על עצמו את קשרי החברה האזרחית, היא דרך של הסכם עם בני אדם אחרים להתחבר ולהתאחד כעדה לשם חיי רווחה משותפים, חיי בטחה ושלום, כשהם נהנים באין מפריע מקניניהם ומוגנים יותר מלפנים מפני כל מי שאינו מבני חברתם." (ג'ון לוק, המסכת השנייה סעיף 95). וכן: "עיקר התכלית שלשמה מתאחדים בני אדם במסגרת של קהילות, ומקבלים על עצמם את מרותו של ממשל, היא שמירה על קנינם." (שם סעיף 124). וכן: "שהרי לא היו בני האדם מוותרים למען [מחוקקי החוקים] על החרות שבמצב הטבעי וקושרים את עצמם בקשריהם, אלו לא התכוונו לשמור בדרך זאת על חייהם, על חרויותיהם ועל רכושם". (סעיף 137)
הגישה הסוציאליסטית, קומוניסטית סברה (קארל מרקס), כי הזכות לרכוש אינה זכות טבעית, היא מניפולציה שהומצאה ע"י אנשים אשר ביקשו באמצעותה לצבור רווחים לעצמם בהתעלמות מוחלטת מצרכיהם ומזכויותיהם של שאר האנשים. הרכוש הוא תוצר של שותפים רבים שיש להם זכויות, והוא נועד לשרת את הצרכים של כלל האנושות ולא קבוצה מצומצמת של בעלי הון. צבירת ההון גורמת להשתלטות החמרנות על חיי האנושות וגורמת לאי שוויון בין אנשים. על כן היא עשתה אבחנה בין בין 'רכוש אישי' המשמש את הקיום האישי (חפצים, דיור, מזון וכו') לבין 'רכוש יצרני'. המשמש את אפשרויות היצור והרווחים (אמצעי יצור, שדות, מפעלים וכו). אלה שייכים למעשה לכלל האנושות ולפיכך הם והתוצרים שלהם אמורים להתחלק באופן שוויוני בין כלל האנושות ולא בידי אנשים פרטיים.
הרב קוק זצ"ל מבאר ששתי הגישות הללו הן קיצוניות ומבטלות האחת את חברתה אולם התורה מתייחסת לשניהן בצורה סינתיזית. יש בתורה התייחסות חיובית לבעלות האדם על רכושו, אולם יש לעיתים שהיא מקנה זכות לכלל שגוברת על הזכות האישית, משום שגם לכלל יש זיקה לחפצים.
המתח בין הבעלות של הפרט על רכושו הפרטי לבין זיקת הכלל לחפצים בא לידי ביטוי במצוות השבת אבידה: "והנה ההכרעה בין שיתוף הקנין, המעביר קו על כח הצדק של "שלי שלי ושלך שלך", ובין הגבלת זכיות כל יחיד ויחיד, זה אחד מהדברים הקשים שבעמקי המשפט. והנה על הדבר הנאבד באמת הכריעה תורה, שאחר היאוש כבר כח השיתוף גובר בו על כח היחוד, והשיקול האלקי השוה בזה את כף המאזנים לצד הקומונא, שגם בה נמצא גרעין טוב, ובלא יאוש נתן מקום להכריע על ידו את יתרון השימוש לטוב ולצדק בכח הרכוש". (אג"ר א פט).

ניתן לומר שהשייכות שיש לכלל בחפצים "רדומה" ומתעוררת כאשר נוצרו התנאים להפעלתה. בעת שנאבדה אבידה מן האדם.

 

 

 

 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון