ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

להכיר בזכות - להודות ולקחת אחריות

פרשה ומימושה – ואתחנן -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

פרשת 'ואתחנן' פותחת בתחינה של משה רבנו לקב"ה לזכות להיכנס לארץ ישראל: "ואתחנן אל ד' בעת ההוא לאמור: וגו', אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג כג – כה). חכמים דרשו שמשה התפלל על כך לקב"ה תקט"ו תפילות כמנין 'ואתחנן': "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים? שנאמר (דברים ג): 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור', 'ואתחנן' בגימטריא הכי הוי" (דברים רבה יא י). גם לאחר חמש מאות וחמש עשרה תפילות לא זכה משה רבנו להיכנס לארץ, רק להביט בה מרחוק, והוא מצטווה למנות את יהושע שהוא אשר יכניס את עם ישראל לארץ: "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ אשר תראה" (שם פס' כח).

מה ניתן ללמוד מפרשתנו, במוצאי ט' באב, השנה, בעיצומה של מערכת בחירות הכוללת הבלטת המפריד בין איש לרעהו, הכפשות הדדיות עד כדי ליבוי שנאה ושיסוי איש באחיו?

קשה לדמיין את הסיטואציה האינטנסיבית של חמש מאות וחמש עשרה תפילות, אולם היא מלמדת עד כמה הכניסה לארץ ישראל היתה יקרה  וחשובה למשה רבנו! לא מפאת איזה שהוא צורך אישי וגשמי אלא מבחינה ערכית טהורה: "דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבנו להיכנס לארץ ישראל? וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך?! אלא כך אמר משה רבנו: הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי וכו'. (סוטה יד א). ואף על פי כן משה רבנו לא זכה.

ארץ ישראל היא מתנה טובה ויקרה שניתנה לנו ע"י הקב"ה: "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין; אלו הן: תורה, וארץ ישראל, והעולם הבא" (ברכות ה א). משה רבנו לא זכה להכנס לארץ ישראל ולזכות במתנה זו במלואה.

הגמ' מספרת (כתובות קיב א), שכאשר עלה רבי זירא לארץ ישראל לא רצה להמתין למעבורת כדי לחצות את הנהר.  וחצה אותו על גשר חבלים תוך סיכון מסויים וכאשר גער בו צדוקי אחד על כך שהוא מסכן את עצמו ענה לו: "דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה אנא מי יימר דזכינא לה". 'המקום שלא זכו להכנס אליו משה ואהרון מי מבטיח לי שאני אזכה'. (עי' בירושלמי שביעית פ"ד הל' ז: "רבי זירא עבר במנוי". וב'מראה הפנים' פירש שם: שעבר בבגדיו את מימי הירדן). ואילו אנחנו, בדורנו, זכינו במתנת הארץ. זכינו להיות חלק מתקומת מדינת ישראל והתפתחותה הבלתי נתפסת.

דברים רבים למדתי ואני עדיין לומד מאבי מורי  ר' משה שנוולד שיחי' עמו"ש. ניצול שואה אב שכול, מדור הבונים והמייסדים של המדינה ומערכת החינוך הדתית. ב'ימי בין המצרים' השנה הוא לקח איתו כמה אנשים ובהם כמה מנכדיו לסיור ב'יד ושם'. ובספר המבקרים כתב מילות אמונה והודאה לקב"ה על הזכות להינצל ולראות בבנין הארץ ואיחוד ירושלים. רבים מבני משפחתו לא זכו. הוא מבין היטב את גודל המתנה ואת האחריות לשמור עליה מכל משמר! אנו נולדנו לתוך המציאות של קיום המדינה, עם חפשי בארצנו. גם אם נאלצנו להשתתף בלחימה על קיומה, עדיין היא נראית לנו לעיתים כמובנת מאליה כי אנו לא מכירים מציאות אחרת וקשה לנו להשוות. חובה עלינו להתבונן וללמוד כדי להכיר ב'זכות' ובמתנה הגדולה שזיכנו הקב"ה ולהודות לו עליה. 'זכינו' במה שלא זכו משה ואהרון ולא זכו אבות אבותינו בדורות הארוכים של הגלות והסבל. אולם בה במידה עלינו לקחת אחריות ולשמור על מתנה זו מכל משמר.

חכמים הצביעו על כך שדברי תורה: "קשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית" (חגיגה טו א). גם מדינה, ריבונות ועצמאות מדינית הם הישגים שבריריים. קשה לקנותם כ'כלי זהב' וקל לאבדם כ'כלי זכוכית'. בט' באב התאבלנו על אבדנן לפני שנות אלפיים. במה שאנו גרמנו לעצמנו יותר ממה שאוייבנו גרמו לנו. האם למדנו את הלקח?!  שאיננו יכולים להתנהל כאילו היא מפלדה ויש לנו 'תעודת ביטוח' לקיומה. כולנו חייבים לקחת אחריות על קיומה, שלא למתוח את החבל יותר מדאי. במיוחד בתקופת בחירות. ויכוחים אידאולוגים כן, הסתה בין איש למפלגת רעהו לא!

 

בחירה בלתי אפשרית

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת ואתחנן – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

הפרשה נפתחת ב'נסיון על' של משה רבנו לשנות את רוע הגזירה שנגזרה עליו שלא להיכנס לארץ ישראל: "ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור: ד' אלקים אתה החלות להראות את עבדך את גודלך ואת ידך החזקה וגו'. אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן, ההר הטוב הזה והלבנון" (דברים ג כג –כה). תקט"ו תפילות התפלל משה והעתיר לקב"ה, במאמץ עילאי, ללא לאות, כדי להפר את הגזירה: "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים שנאמר: 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא לאמור' 'ואתחנן' בגימטריא הכי הוי" (דברים רבה פרשה יא  י).

בכל המשברים הקודמים, בחטאים החמורים, חטא העגל וחטא המרגלים, שבהם נגזרה כליה על עם ישראל, היה נראה על פניו ששינוי הגזירה הוא בלתי אפשרי, משה התפלל ועשה מאמצי עילאיים כדי לשנות את הגזירה והצליח. אולם בגזירה זו הקב"ה עונה למשה שקיימת מניעה מוחלטת ואין אפשרות לבטלה: "ויאמר ד' אלי: רב לך! אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה וגו'" (שם כו). מי שבעבר הצליח להפוך מה שנראה 'בלתי אפשרי', לאפשרי ניצב כעת בפני ה'בלתי אפשרי' המוחלט שלא ניתן לשנותו: "אמר לפניו אני יחיד וישראל ששים רבוא. הרבה פעמים חטאו לפניך ובקשתי עליהם רחמים ומחלת להם. על ששים רבוא השגחת ועלי אין אתה משגיח?! אמר ליה: משה אין דומה גזרת צבור לגזרת יחיד! ועוד עד עכשיו היתה שעה מסורה בידך ומעכשיו אין שעה מסורה בידך" (תנחומא ואתחנן - פרק ו).

חכמים התקשו בדבר: מדוע קיימת מניעה אלוקית שאינה מאפשרת למשה לשנות את הגזירה, מדוע ננעלו בפניו שערי תשובה?: "למה לא נתקבלה תפלת מרע"ה כשהתפלל על כניסתו לארץ ולא נענה באומרו: 'ואתחנן אל ה' וגו'' הנה לך מבואר שלא נתקבלה תפילתו, ולמה נתקבלה תפילת דוד על ענין בת שבע ונתקבלה תפלתו על דבר עמלק?" (מהר"י קארו על התורה - דברים ג כג). מהר"י קארו משיב שם בדרכו, אולם רבנו בחיי מביא את דברי חז"ל שמדובר במניעה אלוקית מוחלטת שהשכל האנושי אינו יכול להבין את עומק סיבותיה: "ובמדרש תנחומא (ואתחנן ו): 'רב לך אל תוסף', כיון שאמר לו הקב"ה רב לך אל תוסף, אמר לו משה: רבונו של עולם יוכבד אמי שקהו שיניה בשני בניה יקהו עוד שיניה במיתתי!  אמר לו כך עלה במחשבה, וכך מנהגו של עולם!' עד כאן. ופירוש מחשבה העליונה שכולן נאצלו ממנה וכולן נכללות בה, וזהו לשון מחשבה, והמשכיל יבין" (רבנו בחיי על דברים ג כו). בדרך זו ניתן להבין גם את דרשת חז"ל, שגזירה זו היא כנדר אלקי שבלתי אפשרי להתירו: "אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע אם נדרת שלא אכנס לארץ התר נדרך כמו שהתרתי נדרי שנדרתי ליתרו. א"ל הקב"ה למשה: 'רב לך' כלומר יש רב עליך שיוכל להתיר נדריך אבל אני אין רב עלי, וא"כ אין לי מי שיתיר נדרי" (פירוש הרא"ש דברים ג כג).

למרות שמה ידע מלכתחילה  שמדובר בגזירה הוא לא מנע את עצמו מלנסות להפר אותה: "סמך לכאן 'ואתחנן אל ד' בעת ההיא'. להורות לנו מה שאמרו חכמים ז"ל: 'אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים' (ברכות י.). וכן בכאן, אע"פ שמשה ע"ה היה יודע הגזירה שנגזרה עליו שלא יכנס לארץ, והוא עצמו הודה בדבר, וצוה ליהושע ואמר לו עיניך הרואות מה שעשה השם לשני המלכים האלה כן יעשה השם לכל הממלכות אשר אתה עובר, שנראה מכאן שכבר נתיאש משה מעבור את הארץ. עם כל זה לא מנע עצמו מן הרחמים, וחזר להתחנן אל השם בעת ההיא, שהיא עת צוואת יהושע אחר נצחון סיחון ועוג" (צרור המור דברים ג כג).

אולם דווקא משום שיש מניעה אלוקית והשינוי בלתי אפשרי, מבקש הקב"ה ממשה שלא להוסיף לבקש כדי שלא תובלט המניעה ותתקבל, חלילה, תמונה מעוותת לגבי ההנהגה האלוקית: "רב לך - שלא יאמרו הרב כמה קשה, והתלמיד כמה סרבן ומפציר" (רש"י דברים ג כו).

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על מרכיב בבחירה שנוגע להערכת המציאות והאפשרויות שעומדות לבחירה. לעיתים הבחירה מוגבלת, משום שחלק מהאפשריות נאות בפנינו כ'בלתי אפשריות' באופן מוחלט, ואין סיכוי לממש אותן. על כן הן יורדות מעל הפרק וכלל אינן עומדות לבחירה, בעוד שהדבר לא באמת 'בלתי אפשרי' בצורה מוחלטת, ואם יושקע מאמץ גדול יהיה ניתן להפוך את ה'בלתי אפשרי' לאפשרי.

הדבר נובע ממספר סיבות: פעמים שהיא נובעת מהערכה שגויה של המציאות שנראית כבלתי אפשרית, ולעיתים מהערכת חסר של היכולת והמסוגלות האישית להתמודד עם המציאות והאתגר. מאידך ישנו מצב הפוך שבו עולה לבחינה אפשרות שהיא אכן 'בלתי אפשרית' למימוש באופן מוחלט, אולם כתוצאה מהערכה שגויה של המכשולים והאתגרים היא נראית אפשרית, או מהערכת יתר מגלומנית של היכולת האישית באופן שאינו תואם את המציאות. לעיתים גם אפשרות זו נבחרת, למרות שלמעשה אין יכולת לממש אותה. במצב כזה ישנה סכנה שהבחירה תתנפץ אל מול ה'בלתי אפשרי'.

האמונה והתפילה נותנים כח לבחור ולהפוך דברים בלתי אפשריים לאפשריים. אולם יש מצבים שגם הם אינם מאפשרים.

'שבת נחמו' היא אחת מהשבתות שזכו לשם מיוחד. היא חלה בדרך כלל בשבת פרשת ואתחנן ובאה לאחר ט' באב. שם השבת נקרא על שם פתיחת ההפטרה: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם. דברו על לב ירושלים וקיראו אליה, כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה, כי לקחה מיד ד' כפליים בכל חטאתיה". (ישעיה מ א). שבת זו היא הראשונה משבע שבתות הנחמה שבהן הפטרות נחמה מיוחדות.
הצמדת שבת נחמו לט' באב, קשורה למשמעות העמוקה של ה'נחמה' על החורבן, ברמה האישית והלאומית, עליה אנו מבקשים לעמוד. לנחמה מסוג זה יש משמעות רחבה ביותר, והיא אחת מאבני היסוד של העוצמה האיסטרטגית הלאומית.

חז"ל עמדו על כפל הנחמה המוזכר בהפטרה: "נחמו נחמו עמי", ועל הכפליים שלקחה מיד ד' בכל חטאתיה: "חטאו בכפליים דכתיב: "חטא חטאה ירושלים", ולקו בכפליים דכתיב (ישעיה מ'): "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפליים, דכתיב (שם): "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם". (איכה רבה א נז). כפליים מכופלים.
פירושים רבים נאמרו על התאמת כפל הנחמה לכפל החטאים והחורבנות, זה לעומת זה. אנו מבקשים להצביע על ה'כפל' לא במשמעות כמותית אלא כשתי פנים של אותה מטבע.
ל'מטבע' ה'נחמה' הכפולה מספר בחינות: הנחמה על החורבן הרוחני והקודש מצד אחד, ומצד שני על החורבן הפיזי של המקדש וירושלים. הנחמה השמימית מצד אחד, ומצד שני הנחמה והתיקון האנושי. הנחמה שבאה ברובד התודעתי מצד אחד, ומצד שני הנחמה שבאה ע"י עשיה מתקנת. הנחמה על החורבן האישי מצד אחד, ומצד שני על החורבן הלאומי, ועל חורבן האומה והגלות מצד אחד, ומצד שני חורבן המקדש וירושלים.
השניים האחרונים הוזכרו בנפרד במקומות אחרים: הנחמה בקיבוץ הגלויות -על חורבן האומה: "כי ניחם ד' עמו גאל ירושלים". (ישעיה נב ט). "כי נחם ה' עמו - שהוא קיבוץ גליות" (מלבי"ם שם). והנחמה בבנין חורבות ירושלים -על חורבן המקדש וירושלים: "כי ניחם ד' ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד'". (ישעיה נא ג)
גם בתפילת הנחמה שתקנו חכמים להוסיף בט' באב יש כפל נחמה, על חורבן האומה ועל חורבן ירושלים: "נחם ד' אלקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר האבלה והחרבה והבזויה והשוממה וכו'".
אולם אמירת 'נחם' היא: "רק בתפלת מנחה של תשעה באב. לפי שאז הציתו במקדש אש ולכן מתפללים אז על הנחמה". (רמ"א סי' תקנ"ז עפ"י הרוקח)
מדוע דווקא בשעה שהפורענות והקטסטרופה היתה בעיצומה אנו מתפללים על הנחמה?! (וכן מדוע דווקא בזמן זה הקילו במנהגי האבלות: יושבים על הכיסא (שו"ע תקנט ג) ומתעטפים בטלית ותפילין בברכה? (סי' תקנה א). נראה שהתשובה על כך כמו ההסבר על הצמידות של שבת נחמו לט' באב קשורים למהות ה'נחמה'.
'נחמה' אמיתית, מטרגדיה טראומטית, מחורבן ומאבדן, אינה השכחה והתעלמות ממה שקרה, והיא אינה הפלגה ל'עולם אחר', היא היכולת התודעתית והנפשית להתבונן בדבר שקרה מזוית מבט אחרת, מזוית שמאפשרת לזהות בינות לחורבות והאפר של החורבן, את הניצנים המבצבצים של הבנין העתידי שעתיד לצמוח ממנו.
נחמה היא היכולת הנפשית להפוך את הטראומה, הכאב והיאוש, מחידלון לתקוה, לכוחות חיים, ולתנופה של יצירה מחודשת.(ראה 'מאמרי הראי"ה' ח"ב 'נחמת ישראל').
החיים של האדם הפרטי מזמנים לו רגעי אושר והצלחה, בצד רגעים של כשלון ועצב, ולא פעם גם טרגדיות טראומטיות. כך גם בחייה של אומה ישנם הצלחות וישנם גם כשלונות וטראומות. המבחן של היחיד והאומה הוא האם הם מסוגלים להתנחם. האם הם מסוגלים לאסוף את השברים לקום על הרגלים ולהשתקם, או שהטראומה תגרום להפרקות סופנית.
כאשר מדובר באומה – היכולת להתנחם ולהשתקם מאירועים טראומטיים היא אחד ממרכיבי העוצמה והשרידות האיסטרטגית. עמים רבים במהלך ההיסטוריה התפרקו כתוצאה מקטסטרופה טראומטית שלא יכלו להשתקם ממנה. היכולת ל'התנחם' ממצבי משבר לאומיים, ולגייס תעצומות ומשאבי רוח לאומית ולחזק את החוסן הלאומי הם יעד איסטרטגי קיומי שיש לפתחו. עם ישראל עמד במבחן זה בהצלחה לאורך כל ההסטוריה וגם בדור האחרון.

החורבן של ט' באב – חורבן האומה והגלות, וחורבן הבית הלאומי המקדש וירושלים, איתגר את המשך הקיום הלאומי של עם ישראל. כח הנחמה בכפליים, מהשמים ומאדם, מנע מהאומה את היאוש וההתפרקות, לא בכדי בחרה האומה את המנון 'התקוה', לעם הנצח שאינו מפחד מדרך ארוכה! הנחמה הכפולה יצרה את התשתית להתגשמות חזון הנביאים, לתחית האומה וקיבוץ גלויות, ולבנין ירושלים וארץ ישראל, והיא שתניע את התהליך התודעתי להשלמתה בבנין המקדש בבב"א.

 

 

 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון