ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

משנה תורה – לִשנות כדי לְשנות

פרשה ומימושה – דברים -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט 

חומש 'דברים' נקרא על שם הפתיח של פרשתנו: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן" (דברים א א). בחז"ל הוא נקרא 'משנה תורה' על שם: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר" (דברים יז יח). 'משנה תורה' היא מלשון 'לִשנות'; ו'לחזור שנית' על התורה – על ה'דברים'. ממנה בא גם המושג 'שינון' כ'לימוד' - כחזרה על הלימוד עד ש'יהיו משוננים' בפינו (עפ"י קידושין ל א). "ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה דף ט ב). בחומש זה נפרד משה רבנו מעם ישראל ומעביר את שרביט ההנהגה ליהושע. במעמד זה חוזר משה רבנו על חלק מה'דברים' שמוזכרים בחומשים הקודמים; על חלק מהמצוות ועל דברי המוסר וההדרכה לקראת אתגרי הכניסה לא"י.

ממה נובע הצורך לחזור ולשנות באזני העם את ה'דברים'? מדוע נדרש משה לחזור על הידוע?

מצד אחד, המילה 'משנה' מקפלת בתוכה את המשמעות  'לִשנות' אולם יש במילה 'משנה' כפל משמעות. היא מקפלת בתוכה גם את המשמעות של 'שינוי' כפי שדרשו חכמים: "וכתיב: 'וכתב את משנה התורה הזאת' - כתב הראוי להשתנות" (סנהדרין דף כב א). כי בכל 'חזרה' יש גם שינוי. היא אינה זהה לגמרי לקודמתה, יש בה משהו שונה שהתווסף מהפעם הקודמת.  פעמים שיש צורך לחזור שנית על הידוע כבר כדי להאיר אותו מזויות שונות, ולהבין אותו בצורה שלימה.

כאשר משה רבנו חזר באזני עם ישראל על ה'דברים' הוא האיר בהם צדדים חדשים ושונים כפי שהתבקש לרגל השינוי במצב לקראת הכניסה לא"י. (המפרשים עמדו על השינויים שבין ה'דברים' שבחומש 'דברים' לחומשים הקודמים ובארו אותם).

אולם יש משמעות נוספת לכפל המשמעות של 'משנה תורה' - בחיבור שבין 'לִשנות' לבין 'שינוי'. ארבעים שנות המדבר ומשבריו לימדו כמה קשה לשנות את ההרגלים והתודעה שעם ישראל קלט בשנות עבדותו במצרים. זו היתה ונותרה משימת המנהיגות הקשה ביותר של משה רבנו, והוא עסק בה עד יומו האחרון.

אם רוצים להוביל 'שינוי' בהתנהלות האישית והציבורית צריך 'לִשנות' - לחזור 'על הראשונות', לשוב ולשנות בהתמדה ובסבלנות פעם אחר פעם עד אשר יושג השינוי המיוחל, יוטמע כטבע שני, ויהפוך להיות הרגל. רוב השינויים לא מושגים במהלך חד פעמי, וככל שמדובר על שינוי גדול יותר כך צריך 'לִשנות' יותר פעמים כדי להפוך אותו להרגל. כך גם בתחום התודעתי כדי להטמיע מסר נצרך בתודעה האישית והציבורית צריך 'לחזור' עליו פעם אחר פעם, בסבלנות ללא לאות, למרות שמדובר בדברים 'נדושים' וידועים, שאין בהם חידוש, ולמרות שהשומעים 'מאותתים' שהם כבר שמעו אותם פעמים מספר, ונדמה שכבר לא יקשיבו או שיפטירו 'אוף' עוד פעם....

פרשת דברים נקראת בסמוך לתשעה באב. נדמה שאין מי שאינו יודע שבית המקדש נחרב בגלל 'שנאת חינם' ועתיד להבנות מתוך 'אהבת חינם'. לעם ישראל יש היסטוריה קשה של פלגנות ושנאת חינם שהביאו לחורבן. אנחנו גרמנו לעצמנו ע"י שנאת חינם ומלחמת אחים מה שגדולי אוייבנו לא הצליחו לגרום לנו. לגרום ל'שינוי' ולהתמודד עם 'שנאת חינם' זה אתגר לא פשוט. על כן בימים הללו באופן מיוחד חובה עלינו להשמיע את המסר הזה ו'לשנותו' אינספור פעמים. במיוחד כשברקע תקופת הבחירות, קמפיינים נגטיביים ומתחים פנימיים. גם אם יהיו ש'יאותתו' שמדובר על מסר 'נדוש'. לִשנות כדי לְשנות.

עולם הבחירה והבקרה

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  דברים – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

ספר דברים בכלל ופרשת דברים בפרט, מהוים אבן יסוד בבנין הציבוריות הישראלית לדורות.  ה'תוכחה' הציבורית; הביקורת ותהליכי ההשתפרות והתיקון שמובלים ע"י ההנהגה. כל אלה מקופלים בפסוק הפתיחה של הפרשה והספר:"אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן במדבר בערבה וגו'" (דברים א א). ב'דברי' הפרידה המנהיגותיים של משה רבנו כוללים הוא סוקר את התחנות העיקריות בהם עבר עם ישראל מאז יציאת מצרים ומצביע על ההישגים, הכשלים ודרך ההתנהלות של העם: "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן" (רש"י דברים א א). כדי שדברי הביקורת והתוכחה יהיו אפקטיביים הם נאמרו במעמד של כל העם: "אל כל ישראל - אילו הוכיח מקצתן, היו אלו שבשוק אומרים: אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך! אילו היינו שם היינו משיבין אותו. לכך כנסם כולם ואמר להם: הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב!" (רש"י שם). כוחה של ביקורת זו היה בכך שהיא נאמרה מתוך לב אוהב, וללא כעס וטינה, למרות שבחלק מהמקרים עליהם דובר נגרם למשה עוול אישי: "משל דמשה ובלעם למה הדבר דומה? לבן מלך שיש לו שני שרים אחד אוהבו ואחד שונאו. האוהב אומר לו: בני הזהר שלא תעשה עבירה שאביך מלך ודיין ואם ישמע שתעבור לא יחוס עליך אלא יהרגך. והשונא אומר לו: עשה כל תאות נפשך כי אביך מלך ואינך ירא משום דבר. וכו'" (הרא"ש דברים א א). סוד עוצמתה של הביקורת היה בכך שמשה רבנו היה מוכן לבקר את עצמו, מתוך שאיפה לשיפור עצמי: "דבר אחר 'ולמוכיחים ינעם', אלו שני מוכיחים נעימים שהוכיחו את ישראל לאביהן שבשמים ואלו הן משה ושמואל. בוא וראה חכמתן שלא ראו להוכיח את ישראל עד שהוכיחו את עצמן תחילה. וכו'. נמצאת למד שכל מי שהוא מבקש להוכיח את האחרים יוכיח את עצמו תחילה וכו'" (מדרש הגדול דברים א א). לפני המעמד בחן משה את הבשלות של העם לקבל ביקורת: "מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות" (ספרי דברים פיסקא א). ללא בשלות מתאימה הביקורת לא תועיל ואף תזיק: "וזהו אומרם זכרונם לברכה (יבמות סה ב): 'כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה לשתוק במקום שאין הדבר נשמע', לפי שיהיה בענין קלון למוכיח ולא תועלת לאשר הוכח" (החינוך מצות התוכחה רלט). כדי שהביקורת תשמע היא נאמרה בסגנון נכון, מרוכך, מאוזן ומדוייק: "ועכשיו דבר אלה הדברים, דברים רכים, דברים מסודרים על נכון, מה שאי אפשר לאדם אחר לדבר ולסדר דברים כאלו. ובפרט במעמד כל ישראל, עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, וזהו אל כל ישראל" (צרור המור דברים א א).

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; על עולם הבחירה החופשית, ועל המעגלים התומכים שלה שמאפשרים לה להתקיים תוך בקרה, איזונים, בלמים ומנגנוני תיקון ושיפור במקרה של בחירה לא נכונה.  בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על הביקורת כמרכיב חשוב במעגל התמיכה של עולם הבחירה.

 האפשרות שניתנה לאדם לבחור ולהחליט היא גם האפשרות שניתנה לו לטעות. על כן ללא מנגנון של בקרה וביקורת על הבחירה וההחלטות במקרה של החלטה ובחירה שגויה עלול האדם לדבוק בה ולשקוע בכשלונו. לאדם קשה להיות אובייקטיבי ביחס לעצמו, לראות את טעויותיו ולהודות בכשלונותיו: "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" (משנה נגעים ב ה), שכן: "אדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע" (סנהדרין ט ב, במשמעות מושאלת שקשה לאדם לראות את עצמו כ'רשע'). על כן היחיד והציבור זקוקים למנגנוני ביקורת חיצוניים שישקפו  את ההצלחות ואת הכשלונות ללא מורא וללא משוא פנים. מאידך לאדם ולציבור קשה לקבל ביקורת שמשקפת טעויות וכשלונות יש בכך פגיעה באגו. הרוצה להצליח להתייעל ולהשתפר עליו לרצות ושמוח בקיומם של מנגנונים כאלה: "אוהב מוסר אוהב דעת, וְשׂונֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (משלי יב א). "אוהב מוסר - מי שהוא אוהב מוסר במדות הוא אוהב דעת כי זה ממה שיישירהו לשלימות המושכלות, ולזה הוא מבואר כי מי שהוא שונא התוכחת ונפקד ממנו השלימות במדות הנה הוא בער, כי יפקד ממנו שלימות המושכלות גם כן" (רלב"ג שם).

ימי המבצע "צוק איתן" מעלים לדיון סוגיות צבאיות, אסטרטגיות, וציבוריות. לצד כל אלה עולות סוגיות חשובות ביותר של מנהיגות.

השבת אנו מתחילים לקרוא את ספר דברים – משנה התורה וספר התוכחה. מפרשתנו אנו מבקשים ללמוד על אסטרטגיה של ביקורת ציבורית כדי לתקן את העתיד, כיצד מובילים מהלכים ציבוריים של הפקת לקחים תיקון ושיפור.

ספר דברים מתעד את מעמד התוכחה של עם ישראל בערבות מואב, בשערי ארץ ישראל, ערב הכניסה לא"י, ותום כהונתו של משה רבנו כמנהיג של עם ישראל. במעמד זה חוזר משה רבנו על התורה באזני העם ו"מוכיח" אותו. כבר שאלו על כך: מה הצורך בחזרה זו? ומדוע שינה הכתוב בחלק מתאור האירועים והמצוות?וכן שאלו מדוע יש ארועים ומצוות שחזר עליהם וכאלה שלא? כפי שנאמר במדרש (ספרי דברים א א): "אלה הדברים אשר דבר משה", וכי לא נתנבא משה אלא אלו בלבד (המוזכרים בספר דברים)?! והלא הוא כתב כל התורה כולה (גם אלה שלא נשנו בספר דברים)? שנאמר (דברים לא) :"ויכתב משה את התורה הזאת". מה תלמוד לומר 'אלה הדברים אשר דבר משה' ? מלמד שהיו דברי תוכחות, וכו'". בספר דברים, משנה תורה, חזר רק על דברי התוכחות, וזהו היעוד של המעמד והספר 'להוכיח' את ישראל. (ספרי שם): "'בעבר הירדן', מלמד שהוכיחם על מה שעשו בעבר הירדן. וכו'. 'במדבר', מלמד שהוכיחם על מה שעשו במדבר. וכו'. 'בערבה', מלמד שהוכיחם על מה שעשו בערבות מואב. וכו'. 'מול סוף', מלמד שהוכיחם על מה שעשו על הים שהמרו על הים והפכו עורף כלפי משה שלש מסעות, וכו'".

 

בניגוד לשימוש המקובל, המושג "תוכחה" אינו 'הטפת מוסר' במובן הפשוט. אין מדובר על מנהיג שמטיח דברים ומלקה את צאן מרעיתו במילותיו, ומטיל בהם סרה.מדובר על ביקורת ציבורית בונה ואמיצה, של המנהיג, שאינה מנסה לייפות את המציאות, ולעשות אידיאולוגיה מהכישלונות. ביקורת אמינה המשקפת ראיה פרופורציונאלית של הליקויים, ולא מעצימה אותם. הביקורת של משה רבנו חודרת לעומק הליקויים ושורשם, ולא ח"ו מתוך טהרנות וצדקנות אלא לשם הפקת לקחים מכשלונות העבר – וליצירת מנוף לתיקון בעתיד כמאמר המדרש (דב"ר א ב): "אלה הדברים' זה שאמר הכתוב (משלי כח): "מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון", ר' פנחס בשם רבי חמא בר חנינא אמר: 'מוכיח' זה משה. 'אדם' אלו ישראל וכו', מהו 'אחרי'? אמר הקדוש ברוך הוא: בשביל להביאן אחרי". ובעץ יוסף מפרש (שם): "להוליכן אחר עבודתי, וכו', לזכות את ישראל שילכו אחרי ד'".

מכאן, שהסיבה לשנויים בין הניסוחים של ספר דברים, לשאר החומשים, משקף שתי זויות מבט: ההזכרה של הפרשיות במקומן, בכלל החומשים, משקפת את ההתרחשות בשעתן, ואילו הניסוח בספר דברים משקף את הלקחים שיש להפיק מהאירועים, לעתיד.
משה רבנו נמצא בשלהי כהונתו כמנהיג של עם ישראל, והוא מדריך את עם ישראל ומבקש לתת בידו כלים כיצד להתנהל בעתיד, בא"י. וכיצד יתמודד עם האתגרים היחודיים שיעמדו בפניו בארץ ישראל, "לזכות את ישראל שילכו אחרי ד'". לשם כך צריך להוביל מהלך של תיקון הליקויים בהתנהלות של עם ישראל שהתגלו במדבר, ועדיין לא באו לתיקונם השלם.

קשה מאד לשנות הרגלים והתנהלות של היחיד, ושל ציבור קשה שבעתיים. בספר דברים מלמד אותנו משה רבנו שיעור מאלף כיצד מגייסים את הציבור למהלך של תיקון והשתפרות. התנאי הראשון לכך הוא הנכונות של המנהיגות לביקורת על התנהלות לקויה של הציבור, ושל מערכותיו, באומץ וביושר, ולא לחשוש שמא הדבר יתפרש ככישלונה. והתנאי השני יצירת מערכת יחסים של המנהיג עם העם שתייצר נכונות למהלך משותף של תיקון, (ספרי שם) : "דבר אחר אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחות". והתנאי השלישי, לעמול על הטמעת הלקחים.

המהלך הזה אמור להכין את העם להתמודדות עם שני האתגרים העיקריים, שאיתן יאלץ להתמודד בא"י: האתגר הרוחני – שיווצר מהחיכוך עם העבודה הזרה של עמי כנען. והאתגר הבטחוני – שיווצר כתוצאה מהקושי לכבוש את הארץ. כל אלה משקפים את הדאגה ותחושת האחריות של משה רבנו על העתיד הצפוי לעם ישראל עם כניסתו לא"י, למרות שזה עתיד לקרות כשכבר לא יהיה המנהיג והעם לא יהיה באחריותו.

חזון 

פרשת דברים נקראת בדרך כלל בשבת "חזון" הסמוכה לתשעה באב. בפרשתנו חוזרת התורה בהרחבה על חטא המרגלים. הוא העשירי מבין הנסיונות שניסו ישראל את הקב"ה במדבר, (ערכין טו א) והוא גם החמור שבהם. בעקבותיו נגזר על דור שלם של ששים ריבוא למות במדבר: "ויקצוף וישבע לאמור: אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם". (דברים א לד). בשל חומרת חטאם "אין להם חלק לעולם הבא"! (משנה סנהדרין י ג). שלא כבחטא העגל למרות תפילותיו ותחינותיו של משה רבנו הקב"ה לא ויתר על העונש!

מדוע הוא חמור כל כך? האם רק מפני הצטברות ה'נסיונות' והחטאים במדבר, שבו כבר הודגשה הסאה? (תפא"י אבות ה ד).
שליחת המרגלים נועדה מלכתחילה לתור את הארץ ולהעיד בפני העם על טובה, ובכך לחבב אותה בעיני העם ולחזק הקשר שבין העם והארץ.

"ויתכן כי משה בעבור שידע כי היא שמנה וטובה וכו'. בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, ולכך אמר להם "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ", כדי שיראו בעיניהם בשבח הארץ וכו'". (רמב"ן במדבר יג ב).

החטא של המרגלים גרם לפגיעה אנושה בקשר לארץ!
זה אינו קשר רגיל של אדם למקומו, אלא ערך רוחני: "קשר הקודש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר הטבעי שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו". (עו"ר ח"א רג). "ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד' אשר על האומה בכללה". (אורות א"י א). מפאת יחודו של קשר זה הפגיעה בו נחשבת לחטא כל כך חמור.

חטא המרגלים היה ביחס לכל הארץ, אולם הוא פגע באופן מיוחד ביחס למקומו ונצחיותו של בית המקדש!
היום שבו חטאו המרגלים ו"מאסו בארץ חמדה" (תהילים קו כד) נהיה יום של "בכיה לדורות" (תענית כט א) ובו נחרב בית המקדש "בראשונה ובשניה". (משנה תענית ד ו).
בית המקדש הוא המקום שבו באה לידי בטוי הקדושה התמציתית של הארץ. הקדושה המיוחדת שיש בבית המקדש, משקפת את המרכיב הרוחני העליון שיוצר את הקשר המיוחד של עם ישראל לארץ ישראל, ועל כן הפגיעה בקשר פוגעת במקומו של המקדש.

סוד הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, קשורה לממד הרוחני שלו, שלא קיים בין שום עם למולדתו. על כן הוא בעל עוצמה גבוהה יותר והמשיך להתקיים גם בשנות הגלות, ולאחר נתק רב שנים מנופיה ומאדמתה. הוא שהביא יהודים לאורך כל שנות הגלות לנסות ולעלות לארץ. הוא זה שבעטיו רק ביחס לארץ ישראל קיים מושג של 'עליה' או 'ירידה' ולא 'הגירה'.

הפלא הגדול של 'שיבת ציון' שאין כדוגמתו בכל העולם, יש בו השגחה אלקית מיוחדת והתגשמות חזון הנביאים, אולם יש בו גם ביטוי של סוד הקשר הרוחני המיוחד של עם ישראל לארץ.
הקשר שבין עם לארצו הוא מרכיב אסטרטגי לאומי. הוא משפיע על העוצמה של המדינה והארץ, בתחומים האזרחיים והביטחוניים. היא משפיעה על עוצמת הנכונות של העם להתגייס ולהקריב למען הארץ, והמדינה, ואף למסור את הנפש.
סוד הקשר המיוחד בין עם ישראל לארצו, מהווה את אחד ממרכיבי העוצמה של מדינת ישראל. בהתעקשות ונכונות להגן עליה ולהתמסר לפיתוחה.

האבילות על חורבן המקדש שבו מתגלם סוד הקשר המיוחד לארץ, גם כשחלף זמן רב מהחורבן, מהווה בין היתר תיקון של חטא המרגלים והיא מחזקת את הקשר המיוחד לא"י. על כן אעפ"י שכבר א"י הולכת ונבנית אנו עדיין אבלים כל זמן שבית המקדש לא נבנה עדיין והקשר לא השתקם עדיין למלוא עוצמתו.




רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון