ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

זיכרון קצר טווח

פרשה ומימושה – פנחס -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

פרשת בלק ובלעם והחטא עם בנות מואב מלווים אותנו גם בקריאת פרשיות פנחס ומטות. בקריאת התורה מידי שנה אנחנו משמרים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ביחס למזימה של בלעם ובלק עם בנות מואב והשלכותיו הטראומטיות גם אלפי שנים אחרי שאירעו. כשאר האירועים המכוננים מהעבר הרחוק שלנו. ושל דמויות מפתח בהיסטוריה שאנו שוקדים על זכרונם.

בפרשתנו פנחס זוכה לציון לשבח מאת הקב"ה על אופן התנהלותו במשבר עם בנות מואב: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה יא). כגמול על כך הוא זוכה לברית שלום ולמעמד 'כהונת עולם' נצחית: "לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינאלאלקיו ויכפר על בני ישראל" (שם פס' יב-יג). בפרספקטיבה הסטורית אכן זכה פנחס שמסירותו תונצח לדורות והכהנים הגדולים יצאו מזרעו: "ברית כהונת עולם - כל כהנים גדולים שהיו במקדש אפילו בתחלת בית שני היו מפנחס" (חזקוני שם פס' יג ובא"ע שם).

בהפטרה של פרשת בלק אנו קוראים את דברי הנביא מיכה על החובה לזכור אירוע זה לדורות: "עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ד'" (מיכה ו ה). לזכור את שאירע ואת ההשגחה האלקית ששמרה על עם ישראל מפני הקללות של בלעם. מפאת חשיבות זיכרונה: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור!" (ברכות יב ב). אמנם נקבע שלא לומר אותה מידי יום משום 'טרחא דצבורא', אולם יש ללמוד מעצם הכוונה להזכירה, שיש בפרשה יסודות כלליים ועקרוניים שראוי שנזכירם לעצמנו מידי יום. ואכן אנחנו מזכירים אותה במידת מה באמירת "מה טובו" בכל בוקר, ויש מעדות המזרח הכוללים את זכירתה ב'עשר זכירות' שמידי יום. הזיכרון של האירוע הספציפי נכלל בחובת שימור הזיכרון של האירועים המרכזיים המכוננים בתולדותינו: "בכמה סידורים יש לאחר התפילה רשימה של פסוקים שנקראים "זכירות". ברוך השם, לא חסר לנו זיכרון. אנו זוכרים! יש לנו כשרון וחיוב של זכירה. זכירה היא גבורת הכישרון, הכוחות הרוחניים ואף הפסיכופיסיולוגיים. שכחה היא חולשה. בספרים יש ביטוי מיוחד: שכחה היא סטרא אחרא, טומאה. לפעמים אדם שוכח את עצמו. עלינו לזכור מי אנחנו, "מה אנו, מה חיינו", וכו'. (שיחות הרצי"ה בהעלותך תשל"ז). כח הזיכרון של האירועים המכוננים של האומה, וזיכרון של היעוד הלאומי הם ממרכיבי העוצמה הלאומיים. התורה מדגישה פעמים רבות את "זכירת יציאת מצרים", כשורש הקיום הרוחני והלאומי של עם ישראל, שורש שמקרין לעתיד. שכן אם נזכור מניין באנו נדע לאן אנו הולכים! ונחתור לכך בכל מאודנו. כמאמר אחד מקדמוננו: "בזכירה סוד הגאולה"!

דווקא בעידן המודרני יש חשיבות לשימור הזיכרון הקולקטיבי של אירועים מכוננים ומעשיהם של דמויות מפתח לאורך ההסטוריה. מהעבר הרחוק וגם מהקרוב. 

התקשורת המודרנית יוצרת היצף של מידע המעמיס על הזיכרון. הדרמות התקשורתיות האמיתיות והמדומות שמזינות את זמן השידור התקשורתי מידי יום ומידי שעה גורמים לקיצור טווח הזיכרון הציבורי. בבחינת "צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (ברכות יג א). קיצור הזכרון הציבורי פועל לשני הכיוונים. שכחת אלה שפעלו לטובת הציבור ולא זוכים להוקרה הראויה להם, ושכחת אלה שכשלו וסרחו וגרמו נזק לציבור. גם אם מדובר על אירועים מהעבר הקרוב שבעומס המידע הם נשכחים. לעיתים יש למאן דהוא אינטרס שבעטיו הוא מבקש לשלוף מ'תהום הנשיה' אירועים מהעבר, ולעיתים תוך כדי שכתוב העבר, על פי צרכיו. ומאידך יש לא מעט גופים ואנשים שבונים על הזיכרון קצר הטווח של הציבור. אירועים שהם היו שמחים שהציבור ישכח, אולם לטובתו של הציבור כדאי שהוא יזכור ולא ישכח את פעלם ומעשיהם. ואם לרגע פרח הדבר מזכרונו כדאי שיהיו כאלה שיזכירו לו.

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון