ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

אחריות, ערבות ואכפתיות

פנחס וקורונה ב'בין המצרים'

הפרשה בחיי המעשה - לפרשת פנחס – בין המצרים - הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

עם ישראל מוקיר את זכרו של פנחס שהציל אותו מכליה, כשעצר את ההתדרדרות במשבר עם בנות מואב: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה יא). "ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל ישראל! בדבר בקנאתי" (א"ע שם). בעיצומו של המשבר הנורא ואבדן השליטה של המנהיגות הוא היה ה'מבוגר האחראי' ש'לקח אחריות' על המצב ועל גורלו של עם ישראל: "'ויקם מתוך העדה'. כלומר, שקם על עמדו ונתחזק ויצא מתוך העדה ונצטער בצרתם, ושם נפשו בכפו להושיע צאן מרעיתו. ויצא מן השורה וכו'" (צרור המור במדבר כה ז). פעולה זו היתה כרוכה בסיכון חייו, שכן אם היה "נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו (זמרי א.ש.), שהרי (פנחס א.ש.) 'רודף' הוא" (סנהדרין פב ב). ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל, ידעה משברים גורליים ומסוכנים ואלה לא פעם הוכרעו ע"י יחידים שלא נשאו בכל תפקיד רשמי, שגילו אכפתיות וערבות הדדית ולקחו על עצמם את האחריות לפתרונו פעמים תוך כדי סיכון עצמי ותשלום מחיר אישי, ואף כשלא עמדו במוקד המשבר.

כתגמול על כן בפרשתנו: "הודיע הקב"ה למשה שישלם שכר טוב לפנחס על קנאתו אשר קנא לאלהיו, ועל הצדקה שעשה עם ישראל לכפר עליהם, ולא מתו כולם במגפה" (רמב"ן שם).

לרוע מזלנו, בימי חורבן בית שני לא זכינו לכך. היו אלה ימים של מחלוקת ופילוג בתוך העם של שנאת חינם ומלחמת אחים עקובה מדם. בתוך האנרכיה שנוצרה לא זכינו שיקום משהו כזה שיקח אחריות, ולא זכינו שהערבות ההדדית תכריע את המחלוקות. אוייבנו התבוננו מן הצד כיצד אנו בעצמנו מייטיבים לעשות את מלאכתם ל"ע: " וכל שרי צבאות הרומאים שמחו על מריבות האחים בקרב שונאיהם כמוצאי שלל רב ורצו למהר ולעלות על העיר, וגם האיצו באספסיינוס, בחשבם כי יצליח כל חפצו בידו הפעם, ודיברו עליו, כי עתה האלוקים נלחם להם, בסכסכו את אויביהם איש באחיו, וכו'. ולדברים האלה ענה אותה אספסיינוס: וכו', הן אם תמהרו לעלות על העיר מיד, תקימו בידיכם ברית שלום בין שונאינו, ובעוצם ימינם ישתערו עלינו. ואם תתנו להם ארכה, ימעט אחרי כן מספר שונאינו, כי תאכל אותם אש המריבה.כי האלוקים מיטיב לערוך את המלחמה ממני (אספסיינוס א.ש.), והוא יסגיר את היהודים בידי הרומאים חנם וייתן את הניצחון לצבאותינו בלי עמל וסכנה. ובעוד האויבים הולכים וכלים איש בידי רעהו, כי קמה עליהם קללה נוראה, מלחמת אחים, טוב לנו להתבונן אליהם מרחוק ולשבת במנוחה, מאשר להתערב בריב אנשים הולכים למות, הנלחמים ביניהם ברוח שיגעון" (תולדות מלחמות היהודים ספר רביעי).

גם מי שבאופן פוטנציאלי היה יכול למנוע את החורבן ואת ההתדרדרות במצב לא לקח אחריות כדי להוביל לפתרון המצב והעדיף להיות ב'שב ואל תעשה' כפי שבא לידי ביטוי בתיאור של חז"ל על 'קמצא ובר קמצא': "סבור רבנן לקרוביה (את הקרבן של קמצא א.ש) משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי מזבח! 'סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא' (סברו חכמים להורגו שלא ילך וילשין לקיסר רומי א.ש.) אמר להו רבי זכריה: יאמרו: מטיל מום בקדשים יהרג! ... אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו!" (גיטין נו א). רבי יוחנן מבקש לחרוט בזכרוננו ההסטורי שחוסר המעש הענוותני של מנהיג הדור הביא לחורבן ל"ע.

השבוע, במקביל לעליה בתחלואה של נגיף הקורונה נכנסנו לתקופת בין המצרים. תקופה של חשבון נפש תקופתי על מחדלי העבר מתוך החובה להפיק לקחים להווה ולעתיד: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם, מפני הצרות שאירעו בהן, כדי לעורר הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה; ויהיה זה זיכרון למעשינו הרעים, ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות: שבזכרון דברים אלו, נשוב להיטיב, שנאמר 'והתוודו את עוונם ואת עוון אבותם' (ויקרא כו מ)" (רמב"ם תעניות ה א).

בימים אלה של התעצמות מגיפת הקורונה אנו נדרשים לסוג מיוחד של אחריות אישית אכפתיות וערבות הדדית. היקף ההדבקה אינו תלוי רק ביחיד הוא מושפע מההקפדה על ההנחיות וההגבלות של הסביבה כולה. יש אוכלוסיות, בעיקר מקרב הגילאים הצעירים, שרואות את עצמן כפחות פגיעות ואינן מקפידות על ההנחיות וההגבלות. אין כל ביטחון שאוכלוסיות אלה אינן פגיעות אולם גם אם כן יש לנהוג באחריות ואכפתיות ובערבות הדדית כלפי האוכלוסיות הפגיעות שעבורן מדובר בסכנת חיים.

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון