ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

זיכרון קצר טווח

פרשה ומימושה – פנחס -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

פרשת בלק ובלעם והחטא עם בנות מואב מלווים אותנו גם בקריאת פרשיות פנחס ומטות. בקריאת התורה מידי שנה אנחנו משמרים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו ביחס למזימה של בלעם ובלק עם בנות מואב והשלכותיו הטראומטיות גם אלפי שנים אחרי שאירעו. כשאר האירועים המכוננים מהעבר הרחוק שלנו. ושל דמויות מפתח בהיסטוריה שאנו שוקדים על זכרונם.

בפרשתנו פנחס זוכה לציון לשבח מאת הקב"ה על אופן התנהלותו במשבר עם בנות מואב: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במדבר כה יא). כגמול על כך הוא זוכה לברית שלום ולמעמד 'כהונת עולם' נצחית: "לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קינאלאלקיו ויכפר על בני ישראל" (שם פס' יב-יג). בפרספקטיבה הסטורית אכן זכה פנחס שמסירותו תונצח לדורות והכהנים הגדולים יצאו מזרעו: "ברית כהונת עולם - כל כהנים גדולים שהיו במקדש אפילו בתחלת בית שני היו מפנחס" (חזקוני שם פס' יג ובא"ע שם).

בהפטרה של פרשת בלק אנו קוראים את דברי הנביא מיכה על החובה לזכור אירוע זה לדורות: "עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ד'" (מיכה ו ה). לזכור את שאירע ואת ההשגחה האלקית ששמרה על עם ישראל מפני הקללות של בלעם. מפאת חשיבות זיכרונה: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה? משום טורח צבור!" (ברכות יב ב). אמנם נקבע שלא לומר אותה מידי יום משום 'טרחא דצבורא', אולם יש ללמוד מעצם הכוונה להזכירה, שיש בפרשה יסודות כלליים ועקרוניים שראוי שנזכירם לעצמנו מידי יום. ואכן אנחנו מזכירים אותה במידת מה באמירת "מה טובו" בכל בוקר, ויש מעדות המזרח הכוללים את זכירתה ב'עשר זכירות' שמידי יום. הזיכרון של האירוע הספציפי נכלל בחובת שימור הזיכרון של האירועים המרכזיים המכוננים בתולדותינו: "בכמה סידורים יש לאחר התפילה רשימה של פסוקים שנקראים "זכירות". ברוך השם, לא חסר לנו זיכרון. אנו זוכרים! יש לנו כשרון וחיוב של זכירה. זכירה היא גבורת הכישרון, הכוחות הרוחניים ואף הפסיכופיסיולוגיים. שכחה היא חולשה. בספרים יש ביטוי מיוחד: שכחה היא סטרא אחרא, טומאה. לפעמים אדם שוכח את עצמו. עלינו לזכור מי אנחנו, "מה אנו, מה חיינו", וכו'. (שיחות הרצי"ה בהעלותך תשל"ז). כח הזיכרון של האירועים המכוננים של האומה, וזיכרון של היעוד הלאומי הם ממרכיבי העוצמה הלאומיים. התורה מדגישה פעמים רבות את "זכירת יציאת מצרים", כשורש הקיום הרוחני והלאומי של עם ישראל, שורש שמקרין לעתיד. שכן אם נזכור מניין באנו נדע לאן אנו הולכים! ונחתור לכך בכל מאודנו. כמאמר אחד מקדמוננו: "בזכירה סוד הגאולה"!

דווקא בעידן המודרני יש חשיבות לשימור הזיכרון הקולקטיבי של אירועים מכוננים ומעשיהם של דמויות מפתח לאורך ההסטוריה. מהעבר הרחוק וגם מהקרוב. 

התקשורת המודרנית יוצרת היצף של מידע המעמיס על הזיכרון. הדרמות התקשורתיות האמיתיות והמדומות שמזינות את זמן השידור התקשורתי מידי יום ומידי שעה גורמים לקיצור טווח הזיכרון הציבורי. בבחינת "צרות אחרונות משכחות את הראשונות" (ברכות יג א). קיצור הזכרון הציבורי פועל לשני הכיוונים. שכחת אלה שפעלו לטובת הציבור ולא זוכים להוקרה הראויה להם, ושכחת אלה שכשלו וסרחו וגרמו נזק לציבור. גם אם מדובר על אירועים מהעבר הקרוב שבעומס המידע הם נשכחים. לעיתים יש למאן דהוא אינטרס שבעטיו הוא מבקש לשלוף מ'תהום הנשיה' אירועים מהעבר, ולעיתים תוך כדי שכתוב העבר, על פי צרכיו. ומאידך יש לא מעט גופים ואנשים שבונים על הזיכרון קצר הטווח של הציבור. אירועים שהם היו שמחים שהציבור ישכח, אולם לטובתו של הציבור כדאי שהוא יזכור ולא ישכח את פעלם ומעשיהם. ואם לרגע פרח הדבר מזכרונו כדאי שיהיו כאלה שיזכירו לו.

בחירה שקונה עולם בשעה אחת

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  פנחס – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

פנחס זכה לברית כהונת עולם, שפרשתנו תקרא על שמו ומעשהו יחקק לנצח בזכרון החי של עם ישראל: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי. לכן אמור: הנני נתן לו את בריתי שלום!" (שם שם יא-יב).

פנחס זכה להציל את עם ישראל מכליה, ולעצור את ההתדרדרות עם בנות מואב: "ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי". "ולולי הוא שקנא הייתי מכלה כל ישראל בדבר בקנאתי" (א"ע שם). פנחס היה היחיד שהתעשת והתייצב בפני זמרי, למרות שהיה נשיא בישראל: "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה וגו'" (שם שם ז). "וכולם לא ראו? והכתיב (שם) לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, וכו'?!" (במדבר רבא כ כה). "ראה מה שעשה זה האיש (זמרי בן סלוא א.ש.) בעזות פנים, וראה איך העדה היתה בצרה גדולה עד שהיו בוכים. 'ויקם מתוך העדה'. כלומר, שקם על עמדו ונתחזק ויצא מתוך העדה ונצטער בצרתם, ושם נפשו בכפו להושיע צאן מרעיתו. ויצא מן השורה וכו'" (צרור המור שם שם ז). פנחס קיבל החלטה קשה וגורלית. ובחר לנסות לפגוע בזמרי כדי לעצור את ההתדרדרות, למרות שפעולה זו היתה כרוכה בסיכון חייו, שכן אם היה "נהפך זמרי והרגו לפנחס - אין נהרג עליו (זמרי א.ש.), שהרי (פנחס א.ש.) 'רודף' הוא" (סנהדרין פב ב).

האלשיך הקדוש בפירושו על פרשתנו שואל על פשט הכתובים: "אומרו 'בקנאו את קנאתי', כי הלא יראה שלא פעל ועשה דבר רק שקנא קנאה. והלא גם עשה מעשה והערה למות נפשו?"

האלשיך קושר בין הבחירה של פנחס לפעול, למרות סיכון החיים, לבין המעלה השלימה שזכה לה מאת הקב"ה 'הנני נתן לו את בריתי שלום'. עצם ההסתכנות והנכונות למסור את הנפש מחוללת שינוי דרמטי בחייו של פנחס בגוף ובנפש: "והנה על השתי הערות הראשונות, יתכן בא ללמדנו כמה מעלות העושה מצוה. כי זולת זכותו, גם כל עצמותו עם רוחו גויתו קונים איכות קדושה, ונעשים בריה חדשה ברוב כח קדושה הנשפעת בו על ידי המצוה.

וכו'. או יאמר, על פי ההקדמה שכתבנו. כי העושה מצוה איכותו מתחדש וקונה קדושה עצמיית. והוא במה שאמרו רבותינו ז"ל, (זבחים קא ב). 'לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי' והוא כי בהולדה עדיין לא נמשח אביו לכהן, נמצא שלא היה בן כהן. עד שעל ידי קדוש ה' הלזה נתקדש ויהי ראוי לכהונה. וכו'. על כן יעצוהו כליותיו לאמר, הנה כל מצוה שאדם עושה מקדש בה האבר שבו נעשית. ועל דרך זה אשר יעשה מצוה כוללת כל גופו ונפשו. האם לא יתקדש כל עצמו עם רוחו גויתו. על כן אמר בלבו, טוב לי אפגע ברשע הזה ואהרגנו, ואשים נפשי בכפי ליהרג על קדוש ד'. נמצא כי גוף ונפש מתקדשים כאחת. ועל ידי שפע קדושה אשר יתקדש גופי ונפשי. כזהב הניתך תוך כור שיתעלה איכותו. כן אתקדש ואהיה כבריה חדשה לשבח, ואהיה ראוי ליכהן. וזהו ויקח רמח בידו. והוא שאומרת תורתינו הקדושה ראו נא כח מעשה פנחס. כי דרך עושה מצוה לקדש בה האבר שנעשית בה. אך הנה פנחס קדש כל אבריו על ידי עשות מצוה באבר אחד. וזהו ויקח רמח בידו, כי בידו שהוא אבר אחד לקח כל הרמ"ח אברים לקיחה עצמיית. והוא שעל ידי כן הערה למות נפשו, ועם רוחו גויתו ונתקדש כולו: וכו'. כי מאז שנתן לבו וירא פנחס לקנא, קראו ה' בן אלעזר בן אהרן על שם סופו. כי מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה" (אלשיך שם).

העקרון שעליו מצביע האלשיך תואם לתורת האר"י ז"ל (בן דורו מצפת) ולדברי תלמידו של האלשיך רבי חיים וויטאל.

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על הבחירה הגדולה שמשנה את חייו של האדם מקצה לקצה. לעיתים מדובר על בחירה אחת גדולה, קשה ומתאגרת שבה 'האדם קונה עולמו בשעה אחת'.

הגמרא מספרת על מספר מקרים שלש בחירה אנושית שזיכתה את בעליה לקנות את עולמו בשעה אחת. קטיעה בר שלום מחשובי רומי שהתנצח עם הקיסר שביקש להשמיד את יהודה, ובייש את הקיסר, ונגזרה עליו מיתה. וכשהוצא להורג "יצתה בת קול מן השמים ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן  לחיי העולם הבא!" (עבודה זרה י ב). כאשר שמע רבי על כך: "בכה רבי, ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, והוא קטיעה בר שלום. ויש קונה עולמו בכמה שנים" (שם).  וכן ברבי אלעזר בן דורדיא שביקש לעשות תשובה: "אמר אין הדבר תלוי אלא בי! הניח ראשו בין ברכיו, וגעה בבכיה עד שיצאה נשמתו! יצתה בת קול ואמרה "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא"! (שם יז א) וגם שם "בכה רבי ואמר: 'יש קונה עולמו בכמה שנים, ויש קונה עולמו בשעה אחת" (שם). וכן ה'קלצטונירי' (התליין) הרומאי שהתמנה להוציא להורג את רבי חנינא בן תרדיון. וקירב את מיתתו כדי שלא יסבול אף הוא, קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא!" (שם יח א). וגם שם: "בכה רבי, ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים!" (שם).   פרשני הגמ' עסקו בשאלה מדוע בכה רבי? (עיי"ש במהרש"א, עבודה זרה י ב). הרב החיד"א באר את דבריו על פי דברי האלשיך כאן: "הפשוט הוא, דרבינו הקדוש בכה על מי שצריך לטרוח בכמה שנים וכמה יסורין, וזה הנהרג על קידוש ד' קונה עולמו בשעה אחת כמתקן כל גופו, על דרך מה שכתב רבינו מהר"מ אלשיך ז"ל, דהמוסר עצמו על קידוש ה' תקן כל אבריו וגידיו ברגע אחד". (החיד"א בספרו 'מראית העין' על 'עין יעקב' עבודה זרה י ב).

רבי בוכה לנוכח המציאות שיש שמזדמנת אדם החלטה אחת גורלית, שמשנה באחת את המשמעות של כל החיים ושל המציאות. החלטה קשה שכרוכה במחיר כבד. והאדם עומד בה ובכך הוא מכריע את גורל חייו ו'קונה עולמו בשעה אחת'. ויש שכובד ההחלטה מכריעה אותו והוא לא יכול לעמוד בה. ומחמיץ את הזדמנות חייו. לעומתם רוב באי העולם בונים את חייהם וגורלם באמצעות צירוף עמלני של בחירות יום יומיות קטנות וגדולות.

 תחילת פרשת פנחס קשורה בקשר הדוק עם סופה של הפרשה הקודמת.

זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשבט שמעון ניצב בראש המבקשים לאפשר נישואי תערובת בישראל. זמרי נוקט בצעד מתריס ופרובוקטיבי, בכך שהוא מתייצב בפני משה, לעיני כל ישראל, כשלצידו כזבי בת צור המדיינית. "אמר לו: בן עמרם זו (כזבי) אסורה או מותרת?! ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך?!" (בבלי סנהדרין פב א).

ובירושלמי: "אמר לון אין ציפורך (ציפורה) מדיינית?! ואין טלפיה סדוקות?! (וכי היא אינה כשרה וטהורה כמותה?!) זו טהורה וזו טמאה?! (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).

גם כאשר משה רבנו מבקש לענות לו באופן ענייני: "אמר לו משה: שלי עד שלא ניתנה התורה, (ציפורה, הצטרפה לעם ישראל לפני מתן תורה) ולא עוד אילא שלי היטבלתי אותה!"

החציף זמרי להטיח במשה, בצורה דמגוגית: "אמר לו מה שערב עליכם אתם דורשים! מיד בכה משה וכל ישראל". (מדרש ''פתרון תורה' בלק עמ' 191). "ושלמה צווח: "העז איש רשע בפניו"! (שמו״ר פל״ג-ה).

פנחס שנכח באירוע 'ראה מעשה ונזכר בהלכה' (סנהדרין פב א), בהלכה חמורה שניתנה למשה מסיני ובצוק העיתים נתעלמה ממנו: "אמר לו: אחי אבי אבא, לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את הנכרית קנאין פוגעין בו!" (שם).

גם כאשר לא מתקיימים התנאים לכך, עוברים הנישאים בנישואי תערובת בלאו מן התורה, ואם לא לקו על כך הם חייבים כרת. (רמב"ם איסורי ביאה יב).

נישואי תערובת פוגעים בצורה אנושה בעתידו הרוחני ובזהותו של העם היהודי. הם פוגעים בתא המשפחתי הישראלי ובקדושתו.

בנישואין אלה אין זיקה של 'קידושין', ואף הצאצאים אינם מתייחסים בזהותם ובדתם לאביהם: "עוון זה אף על פי שאין בו מיתת בית דין אל יהי קל בעיניך! אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו! שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב, אף על פי שהוא ממזר, והבן מן הכותית אינו בנו! שנאמר: "כי יסיר את בנך מאחרי" מסיר אותו מלהיות אחרי ד'! ודבר זה גורם להדבק בעכו"ם שהבדילנו הקדוש ברוך הוא מהם, ולשוב מאחרי ד' ולמעול בו". (רמב"ם שם ז-ח).

לנישואין יש משמעות אישית עמוקה, הם ביטוי לקשר אישי יחודי שנוצר בין בני הזוג. אולם לתא המשפחתי יש גם משמעות כללית. הוא מולקולת היסוד של האומה ובסיסה הדמוגרפי, שכן התא המשפחתי הוא המסגרת הממוסדת והמוסדרת של הרביה בחברה. ובזכותו נשמרת הזהות והשייכות של הצאצאים לדתם ולאומיותם ובכך הוא משמר את הרציפות וההמשכיות של הדורות. המאזן הדמוגרפי תלוי בראש ובראשונה ביחס שבין התמותה לילודה. נישואי תערובת מהוים יציאה מהמסגרת הלאומית והדתית ומשפיעים לשלילה על המאזן הדמוגרפי.

הדמוגרפיה היא מרכיב אסטרטגי משמעותי של המדינה בכלל ובמדינה דמוקרטית בפרט. במדינה דמוקרטית נקבעת המדיניות ע"י הרוב, על כן למאזן הדמוגרפי ולילודה בכל אחד ממגזריה יש השפעה על זהותה הקולקטיבי של המדינה ועל המדיניות שלה. במדינה שבטחונה מבוסס על 'צבא העם' יש לדמוגרפיה גם השפעה גם על גודל הצבא ואיכותו.

למגמות הדמוגרפיות של העם היהודי בעולם השלכות משמעותיות על עתידו על כן ההתבוללות ונישואי התערובת הינן האויב מספר אחת שמאיים על עתידו. במדינת ישראל יש לדמוגרפיה השלכות אסטרטגיות כבדות משקל על עתידה ועל עתיד המפעל הציוני. כמדינה יהודית ודמוקרטית שהיא הבית הלאומי של העם היהודי, עליה להבטיח את קיומו של רוב יהודי מוצק. על כן עליה לעמוד על המשמר בתחום עידוד הילודה, תמיכה במשפחות וברווחתן, ובעידוד העליה. ומעל לכל בחיזוק החינוך היהודי שהוא המחסום העיקרי בפני נישואי תערובת.

 

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון