ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

התא המשפחתי והצניעות כאידיאל

פרשה ומימושה – בלק -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

ה'ברכות' של בלעם שבפרשתנו הינן מקור מרתק להתחקות אחר כוונותיו המקוריות: "מ'ברכותיו' של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו" (סנהדרין קה ב). ניתן ללמוד מהם מה רצה לקלל כדי למלא את בקשת בלק. ומה היו ה'יעדים האסטרטרטגיים' הלאומיים של עם ישראל שאותם סימן ב'בנק המטרות' שלו. זוהי תמונת ראי המשקפת עבורנו את החוזקות והתורפות של עם ישראל שזיהה בלעם כמתבונן מהצד.

אחד היעדים היה ה'אהלים' וה'משכנות': "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל". בלעם נושא את עיניו ומבחין בסידור החריג של מחנה ישראל;  במקום שכל פתחי האהלים יופנו פנימה, למרכז המאהל: "ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה שלא יציץ לתוך אהל חבירו" (רש"י כד ב). הוא מזהה שהאהלים המשפחתיים של ישראל במדבר, מקבלים תשומת לב מיוחדת, כמסגרת שבה מתייחד התא המשפחתי היהודי היחודי: "עד שהן במצרים עבדו אלילים ואעפ"כ לא היו פרוצין בעריות שנאמר 'גן נעול' וגו'. ובשעה שירדו למצרים היו צנועים כל אחד ואחד בתוך אהלו שנאמר: 'איש וביתו באו', לא ראובן היה מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן, אלא כל אחד באהלו צנוע. ואפילו כשהיו ששים רבוא במדבר כך היו צנועים. ולא היה אחד מהם פותח פתחו כנגד פתחו של חברו. כיון שצפה בלעם וירא ישראל שוכן לשבטיו, התחיל משבחן מה טובו אהליך יעקב" (ילקוט שמעוני במדבר רמז תשעא).

"בלק שאל: איך אתה רואה את העם מראש הפעור, מה יחסו לצניעות ולמוסריות של המינים? וכו'. התשובה היתה: "מה - טובו": לא "מה יפו" אלא "מה - טובו"; "בתיך" מתאימים לחזון המוסר ולטובה האמיתית של אומה, וכו'. כל בית וכל ענף משפחה מעביר אל הדור הבא את ברכת השלום הגופני, הרוחני והמוסרי. וכו'. את נועם הרוחניות העדינה והאצילה עם האומץ וכח העמידה" (רש"ר הירש במדבר כד ה).

בלעם ראה בתא המשפחתי של עם ישראל יעד אסטרטגי, 'מולקולת יסוד' שממנה מורכב החוסן החברתי והלאומי, הנובע ממקור יחודי של 'קדושה' וביקש לתקוף אותו ולקעקע את עוצמתו. אלמלא שהקב"ה אילצו להפוך את הקללה לברכה.

בסופה של הפרשה, משלא עלה בידו לפגוע בעם ישראל באמצעות קללה, הציע בלעם להשתמש באמצעי פיתוי חילופי ציני ונבזי: "לכה איעצך וגו'. אמר להם: אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא וכו'. בוא ואשיאך עצה עשה להן קלעים והושיב בהן זונות וכו'" (סנהדרין קו א).  ה'עצה' נחלה 'הצלחה': "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה א), היה זה 'פיגוע אסטרטגי' רב נפגעים: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (שם ט), ובתוכם נשיא בישראל. אירוע שגרם למשבר נוראי.

אנו מבקשים ללמוד מהפרשה על הגישה היחודית של היהדות לצניעות ולמערכת היחסים בין המינים. ועל הסטנדרטים הגבוהים של הצניעות שהיהדות מבקשת לעצב בתוכה.

האנושות מכירה ביצר המשיכה הטבעי שבין המינים, ובכח השפעתו. היא ביקשה לנתב אותו ליעדו; להקמת תא משפחתי ולשימור הקיום האנושי. וקבעה כללי מוסר וצניעות ליחסים בין המינים ולבידול המסגרת המשפחתית. את חלקם עיגנה בחוק.

האדם "נזר הבריאה", נברא "בצלם אלקים"  ו"מותר האדם מן הבהמה". אולם יצרו עלול לגרום להתייחס לזולת כ'אובייקט' לסיפוק יצר נמוך, להאפיל על סגולותיו האישיות ולהוזיל את ערכו. האנושות חשופה לניצול הציני של החולשה האנושית מול היצר, ולהפיכתו לכלי בידי גורמים אינטרסנטיים – מסחריים ואחרים לשם קידום אינטרסים מסחריים או אינטרסים אפלים.

ישנן שתי רמות: א. צניעות פונקציונאלית - מערכת כללים של איפוק, כיבוש היצר, מחסומים ואמצעי זהירות, שנועדו למנוע מהאדם נפילה ברשתו של היצר, וכשלון בפריצת גדרי הצניעות. היא כוללת כללי התנהגות בין המינים בחברה, במגע, בלבוש, ובאיסור יחוד, וקביעת טווחי בטיחות כדי לנטרל פיתויים וגירוי יצרים, בבחינת: "אין אפוטרופוס לעריות" (תוספתא כתובות א ט).

לדידה, כללי הצניעות בין המינים בחברה, בלבוש, באיסור יחוד, הם סוג של העמדת מחסומים וגבולות ליצר, וקביעת טווחי בטיחות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ולנטרל פיתויים וגירוי יצרים. זוהי זוית מבט הרואה את כללי הצניעות כסוג של התמודדות עם חולשה.

ב. 'צניעות כאידיאל'. רמה גבוהה יותר של התייחסות לצניעות. מתוך גישה פוזיטיבית ולא מגננתית – שרואה ערך בעיצוב יחס מכבד ואצילי ל'צלם האלקים' שבאדם, ולסגולותיו. ומציבה סטנדרטים גבוהים של אצילות, עדינות וכבוד מירבי ביחסים שבין המינים. שכן יש בין המינים  פוטנציאל ליצירת קשר נאצל וקדוש של זוגיות והקמת תא משפחתי שבמסגרתו מתאפשר הדבר הנאצל והקדוש ביותר שהאדם יכול להעניק, יצירת חיים חדשים והולדה.

הצניעות כאידיאל היא אסטרטגיה כוללת. היא מבקשת להתנהג לפי כללי התנהגות מכבדים שיבואו לידי ביטוי דווקא מתוך יצירת מרחק מרחק מכבד. מרחק שאינו 'הדרה' אלא 'האדרה'.

על פי גישה זו כללי הצניעות הם כללי התנהגות שנועדו לכבד את בן המין השני ע"י יצירת 'מרחק מכבד', ממגע וקירבה, בדומה ליצירת 'מרחק מכבד' מאנשים רמי מעלה בעלי תפקיד יצוגי שיש לכבדם. מכך גם נגזרת עליית סף הרגישות, והקניית משמעות לניואנסים עדינים ביחסים שבין המינים ולמשמעותם, בדומה לתחומים דומים שבהם ככל שמדובר באיכות גבוהה יותר כך יש תשומת לב לניואנסים עדינים יותר.

מנקודת מבט זו היחס לצניעות בלבוש לא חושפני באה מתוך כבוד ל'צלם האנוש' ולא רק כמניעה מגירוי. (ככל אירגון המכבד את עצמו שקובע לעובדיו קוד לבוש יצוגי מכבד, ולא חושפני. ובדומה לאירועים מכובדים שבהם יש ציפיה שהמשתתפים בו יתלבשו בלבוש מכבד שיהלום את האירוע).

הקידמה האנושית התרבותית הכירה בערכו הנאצל של האדם וביקשה לבטאו בלבוש מכבד. לעומת השבטים הפרימיטיביים נעדרי התרבות שחיו בג'ונגל והיו לבושים בלבוש מינימאלי.

על פי גישה זו גם ההקפדה על הלכות יחוד שמייחסים משמעות אינטימית ליחוד שבין המינים, הם ביטוי לסטנדרט גבוה של הרחקה מכבדת ולא רק כחשש מכשלון שעלול להיווצר בשל כך. (כדוגמה לא כל אחד יכול לשבת לכוס קפה עם ראש הממשלה).

סוג זה של צניעות יחודית זיהה בלעם בעם ישראל במבטו החד, כשצפה על מחנה ישראל. וזה מה שאילץ אותו לברך "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!" 

בחירה מניפולטיבית

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  בלק – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

פרשתנו נקראת בגמ' גם 'פרשת בלעם' (בבא בתרא יד ב) ולא בכדי. האישיות הדומיננטית החורזת את אירועי הפרשה היא בלעם. דמותו ואופיו של בלעם מעצבים את חלקיה ואת השתלשלות האירועים שבין פרקיה. בלעם היה נביא גדול ויוצא דופן, שהושווה למשה, גדול הנביאים: "'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם! וכו', ואיזה נביא היה להם כמשה, זה בלעם בן בעור" (במדבר רבה יד יט).

חכמים הצביעו על חכמתו של בלעם ועל אופיו המניפולטיבי המשתקף בפרשה: "והוא (בלעם א.ש.) ג"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולות הרע" (פירוש המשניות לרמב"ם אבות ה יט). חכמתו הערמומית והמניפולטיבית הביאה בסופו של דבר למותו בחרב: "יש 'חכמה טובה לבעליה' ויש 'רעה לבעליה'! 'טובה לבעליה' זה יהושע! וכו', 'רעה לבעליה' זה בלעם!שנא' (במדבר כד): 'נאום שומע אמרי אל' ומה היה לו? 'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב' (שם לא). לכך נאמר: 'עושר שמור לבעליו לרעתו'" (שמות רבה לא ג).

המניפולטיביות של בלעם היתה קשורה באופן מובהק לסוד כוחו המיוחד: "ומי איכא ריתחא קמיה דקודשא בריך הוא (האם יש כעס לפני הקב"ה א.ש.)? אין! (כן! א.ש.) דתניא: 'ואל זועם בכל יום'. וכמה זעמו? רגע. וכו'. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה חוץ מבלעם הרשע דכתיב ביה: 'ויודע דעת עליון'. מאי למען דעת צדקות ד'? א"ר אלעזר אמר להם הקב"ה לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע שאלמלי כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. והיינו דקא אמר ליה בלעם לבלק: 'מה אקוב לא קבה אל, ומה אזעם לא זעם ד'', מלמד שכל אותן הימים לא זעם!" (ברכות ז א).

לבלעם היתה יכולת מיוחדת ויוצאת דופן לזהות את העיתוי של מידת הדין והכעס בהנהגה האלוקית, ולהשתמש בה להרע. והיא היתה סוד כוחו המיוחד, שאותו מבקש לגייס בלק במלחמה הלא-קונבנציונאלית נגד עם ישראל. המניפולטיביות של בלעם הנביא היתה באופן שהוא מנסה להשתמש כביכול בכלים של ההנהגה האלקית כדי לפעול כנגד הרצון האלוקי. כביכול הקב"ה אינו יכול להימנע מהכללים של ההנהגה שהוא בעצמו קבע לעצמו. כמובן שהקב"ה ניטרל את המזימה המניפולטיבית ע"י כך שהוא חרג ממנהגו באותם ימים (שם). הבחירה האלוקית היא מוחלטת וגם הכללים שקבע הקב"ה לעצמו אינם מגבילים אותו. מאידך הקב"ה לא מנע מבלעם להתנהל עפ"י בחירתו "שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו שמתחלה נאמר לו 'לא תלך' כיון שהעיז פניו להלוך הלך. וכו'. כיון שאמר לו הקב"ה רשע, איני חפץ באיבודן של רשעים, הואיל ואת רוצה לילך ליאבד מן העולם 'קום לך ואך את הדבר' ללמדך שבהתראה הלך מיד" (במדבר רבה כ יב).

הכתובים מבקשים גם להדגיש את ההבדל בין מטרת שליחותו של בלעם ובין האופן שהוא בחר להציג אותה בפני הקב"ה. גם כאן באה לידי ביטוי המניפולטיביות של בלעם  שניסה 'לרמות' את הקב"ה וליפות את מטרת שליחותו, כדי לקבל את ההסכמה האלקית. כביכול ניתן להסתיר מעיניו דבר מה ולרמות אותו, כפי שמבאר ה'אורח חיים' הקדוש: "צריך לדעת למה שינה (בלעם א.ש.) מדברי בלק? כי בלק אמר: 'הנה עם יצא', והוא אמר: 'הנה העם היוצא', ובלק אמר: 'הנה כסה' והוא אמר: 'ויכס', בלק אמר: 'ועתה', והוא אמר: 'עתה', בלק אמר: 'ארה' והוא אמר: 'קבה', בלק אמר: 'נכה בו', והוא אמר: ולהלחם בו'? ויתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו (במדב"ר כ ו): שבלעם טעה בדעתו כי יש דבר נעלם מד' ח"ו, וכו', וכיון שעינו הטעתו בזה חשב לשנות דברי בלק, לפי שנשמע מהם שנאתו של בלעם, וכו', וחש בלעם להיות בעיני ד' שהוא שונא לישראל, כי כבר נתפרסם לכל, כי עם בני ישראל הם אהובי המקום, ומעשה מצרים יוכיח, לזה שינה ואמר הנה העם היוצא ממצרים כידוע, כי יציאת מצרים מפורסמת לכל העולם היתה וכו'" ('אור החיים' במדבר כב יא, ועיי"ש כיצד באר עפי"ז את כל ההבדלים).

כיצד ניתן להבין שבלעם החכם והנביא מעלה על דעתו שהוא יכול לרמות את הקב"ה ולהסתיר דבר מעיניו?!

המניפולטור משוכנע שהוא יוכל להשיג את כל מבוקשו בין אם בדרך ישירה או בעורמה פתלתלה. הוא משכנע את עצמו בחכמתו ובכך שאף אחד לא יבחין במניפולציות שלו. במידה מסויימת הוא מפעיל בכך מניפולציה על עצמו ומשבש את יכולת האבחנה שלו בין אמת לשקר ובין יכולת אמיתית לדמיונית. כדרכה של מניפולטיביות וערמומיות סופה שהיא מכשילה את בעליה ופועלת נגדו כבומרנג.

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. עולם הבחירה כולל בתוכו מספר רבדים. לא רק בחירה בין אפשרויות אלא גם בחירה באיזה דרך לפעול. לא רק ה'מה' אלא גם ה'איך'. דרך הפעולה המניפולטיבית היא שלילית מבחינה ערכית ומוסרית. ככל עורמה ושקר. אולם פעמים שהאדם מתפתה להשתמש בה, ולחרוג מהדרך הישרה. לעיתים משום שהוא משוכנע שלא יוכל להשיג את מטרתו בדרך ישרה, ולעיתים כסוג של קיצור דרך, או כמטרה שמקדשת בעיניו כל אמצעי. על כן צריך לקבוע שגם מבחינה פרקטית המניפולציה לרוב אינה מצליחה. אנשים אינם טפשים, וגם אם כמה פעמים זה מצליח, באחד הפעמים הבאות המניפולציה תיחשף, ותפעל כבומרנג כלפי המניפולטור. לעיתים אף המניפולטור מוצא את עצמו מפעיל מניפולציות כלפי עצמו, והוא מתחיל להאמין במניפולציות של עצמו.

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון