ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

לא הכל רציונאלי

על רציונאליות איזון וביקורת

פרשה ומימושה – חוקת -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

 

 

מצות פרה אדומה מהוה בנין אב לברור גבולות היכולת של הרציונאליות האנושית: "'כל זה נסיתי בחכמה'. וכו'. אמר שלמה: לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה, 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני'" (מדרש זוטא - קהלת ז כג).

שלמה המלך היה החכם מכל אדם: "הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך" (מלכים א, ג' ט'). חכמתו של שלמה המלך הביאה את הרציונאליות האנושית לפסגה הגבוהה ביותר ולמיצוי יכולתה. ממנה כמעט כל דבר היה יכול להתברר ע"י ההגיון והתבונה האנושית: "ויתן אלוקים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים; ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים; ויחכם מכל האדם, וגו'. ויהי שמו בכל הגויים סביב" (מלכים א ה' ט-יא). עיקר יתרונו הבלעדי היה בהבנת החכמה וההגיון שבמציאות העולם: "לא היה לפניך - אפילו משה רבינו בחכמת הטבע לא היה כמוהו, אבל בחכמת האלוקות היה חכם יותר ממנו" (הרד"ק שם).

חכמתו של שלמה אפשרה לפתוח בפני הציבור הרחב גם את שערי החכמה, ההגיון והעיון הרציונאלי שבתורה: "א"ר יוסי: לקופה (משל לכלי א.ש.) גדולה מלאה פירות ולא היה לה אוזן (ידיות אחיזה א.ש.) ולא היתה יכולה להיטלטל, ובא פקח אחד ועשה לה אזנים והתחילה להיטלטל ע"י אזנים. כך עד שלא עמד שלמה לא היה אדם יכול להשכיל דברי תורה וכיון שעמד שלמה התחילו הכל סוברין תורה" (שיר השירים רבה א ח, עירובין כא ב). ממנו ואילך 'התחילו הכל סוברין תורה' – גם ברובד ההגיוני והרציונאלי. נקודת המוצא של שלמה היתה שהחכמה והרציונאליות האנושית היא הכלי העיקרי להבין את העולם, את הנהגתו של הקב"ה ואת תורתו.

המדרש מתאר את המפנה הדרמטי שהתחולל בעת ששלמה המלך עסק בפרשת פרה אדומה "זהו שאמר הכתוב 'ביקש קהלת למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת' (קהלת יב י), בקש שלמה לעמוד על עסקי פרה אדומה, דאמר ר' יצחק: כל העוסק בפרה מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאים" (מדרש שוחר טוב תהילים ט).

הסיסטמטיות של הרציונאליות האנושית אינה יכולה להכיל סתירה לוגית שכזו. כאשר אותו דבר עצמו הוא דבר והיפוכו.  הוא זה שמטהר את הטמאים ובו זמנית הוא מטמא את הטהורים. דבר זה גורם לשלמה להבין שלתבונה ולרציונאליות האנושית יש תקרת זכוכית, שממנה ואילך היא נמצאת במבוי סתום. שתמונת העולם מורכבת גם מדברים שלא ניתן להכניס לתבניות הרציונאליות. שהיומרה של 'אמרתי אחכמה' על כל דבר שקיים, ועל כל מצוות התורה, נאלצת להגיע למסקנה ש'והיא רחוקה ממני'.  לקבל שיש דברים שהם מעל להגיון ושם נדרשת קבלה ואמונה תמימה: "אמר לו הקב"ה: 'וכתוב יושר דברי אמת' (שם), כבר כתבתי לך על ספרי יושר, שנאמר: 'הלא היא כתובה על ספר הישר' (יהושע י יג), עשה בישרות, עשה בתמימות, עשה באמונה, גזירה גזרתי, חוקה חקקתי, ואין להרהר אחריה, שנאמר: 'זאת חקת התורה' (במדבר יט ב)" (שם).

המורשת של פרשת פרה וחכמתו של שלמה רלוונטית מאד גם היום. האנושות המודרנית חייבת לנהל את עצמה בהגיון וברציונאליות. אולם אסור לה להתעלם מכך שיש במציאות ובהתנהלות האנושית מרכיבים לא רציונאליים, שהנסיון להכניסם לתבניות רציונאליות נועד לכשלון. במערכות מסויימות של העולם המודרני ניתנת בלעדיות לרציונאליות וזלזול בכל דבר שנתפס כלא רציונאלי. אולם כדי לקבל תמונה שלימה על העולם צריך לשלב בין השניים בצורה מאוזנת. להפעיל מערכת בקרה מאזנת שתסמן את גבולות הרציונאליות. מצד שני. ישנן מערכות אחרות בעולם המודרני שמממשות את יעודן דווקא מתוך שימוש בכלים לא רציונאליים, רגשיים וחברתיים, כמו: פוליטיקה, פרסום, יחסי ציבור ועיצוב דעת קהל ועוד. שמציפים את האדם מכל עבר כדי להשפיע בעיקר על הרבדים האנושיים הרגשיים והלא רציונאליים. מולם צריך להפעיל מערכת ביקורת מאזנת של חשיבה רציונאלית ביקורתית שתאזן את ההשפעות הלא רציונאליות.

גם בעולם היהדות התורה והאמונה נדרש היום יותר מכל איזון בין השימוש בכלים של היגיון ורציונאליות ובין האמונה והקבלה שת מציאות רוחנית אלוקית על שכלית. מצד אחד יש באמונה רבדים שניתן להבינם בהגיון אנושי רציונאלי. בבחינת: "אמרתי אחכמה". מאידך, יש באמונה רבדים עליונים שאינם 'לא שכל ולא רגש', בבחינת: "והיא רחוקה ממני".  

קיים צורך בברורים מעמיקים של תורה ואמונה, תוך מיצוי של כלי ההגיון האנושיים. עולם האמונה והתורה אינו יכול להתבסס רק על קבלה ואמונה תמימה.

אולם מצד שני יש לדעת שהבנת ההגיון והרציונאליות של המצוות אינם תנאי בקיום המצוות! וגם אם מתברר שהמצוה היא בבחינת 'והיא רחוקה ממני' ולא ניתן להבין את תכליתה ואת טעמה של המצוה, אין זה פוטר מלקבל את עולה של תורה ולקיים את המצוה מתוך קבלה ואמונה תמימה.

אדרבא, סופו של שלמה המלך ושקיעת גדולתו כשנכשל במצוות שטעמן נכתב במפורש בתורה ,מלמדת שאסור להתבסס רק על החמה והבנת טעם המצוה בצורה בלעדית: "אני אמרתי ארבה סוסים ולא אשיב את העם מצרימה ובסוף השיבותי, אני אמרתי ארבה נשים ולא יסורו לבבי והרי נכתב עלי (מלכים א יא) נשיו הטו את לבבו" (וש"י קהלת א יז).

הסר כעס מבחירותיך

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  חקת  – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

המשבר של 'מי מריבה' עליו אנו קוראים בפרשתנו בולט מאד ברצף משברי המדבר, בשל העונש שהוטל בעקבותיו על משה ואהרון: "ויאמר ד' אל משה ואל אהרון: יען לא האמנתם בי להקדישנילעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם!" (במדבר כ יב).

מתאור המשבר בתורה קשה להבין מה היה חטאם של משה ואהרון ומה גרם לכך שלא יתקדש שם ד' לעיני ישראל: "החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב" (רמב"ן שם פס ח).

המפרשים פרשו את החטא באופנים שונים ואנו מבקשים להתעמק דווקא בפירושו של הרמב"ם, שפירש אותו ברובד המוסרי – בשל הכעס שהביא להחלטה להכות את הסלע במקום לדבר אליו. שכן בכך נגרם 'חילול השם' בעיני העם, שגדולים כמותם לא עמדו בניסיון הכעס: "ואתה יודע שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ', י"ב), "על אשר מריתם את פי למי מריבה" (שם, כ"ד) "על אשר לא קידשתם אותי" (דברים ל"ב, נ"א). – כל זה וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה כלפי אחת משתי הקצוות ממעלה אחת מן המעלות – המידותיות, והיא המתינות, כאשר נטה כלפי הכעס, באומרו: "שמעו נא המורים" (במדבר כ' י'), מחה ד' בו שאיש כמוהו יכעס בפני קהל ישראל, במקום שאין הכעס ראוי בו, וכגון זה ביחס לאותו האדם חילול השם! לפי שכל תנועותיו ודבריו כולם למדים מהם ובהם מקוים לזכות לאושר העולם הזה והבא. והיאך יבוא ממנו הכעס, והוא ממעשה הרע, כמו שביארנו, ולא יבוא אלא מתכונה רעה מתכונות הנפש. וכו'". (שמונה פרקים פרק ד' מהדו' קפאח).

מקור דבריו של הרמב"ם הוא בספרי: "משה רבינו לפי שהיה בכלל כעס בא לכלל טעות. ר' אלעזר אומר בג' מקומות בא לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר שם: 'ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר קודש הוא לכם' מהו 'אומר' 'מדוע לא אכלתם את החטאת וגו''. כיוצא בו אתה אומר במדבר: 'ויאמר אליהם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים' מהו אומר: 'וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים'. וכו'. משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות" (ספרי מטות פסקה ה).

הרמב"ם ראה במידת הכעס חטא חמור, משום שהוא משבש את שיקול הדעת וגורם לאבדן שליטה עצמית. במיוחד בעת משבר כאשר מנהיגים אמורים לקבל החלטות ולשקול את דרכי הפעולה בדעה צלולה. תגובה מוחרפת עלולה לשקף לעם את דבר ד' בצורה מעוותת: "והוא שלא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה, אבל עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרוהו חכמים, וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס, אמרו, שהוא עליו השלום ודאי אין עליו פחיתות מדה, ולולא שהיה יודע שהשם יתברך כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנוהו יתברך לא היה כועס, ואנו לא מצינו שהשם יתברך כעס בדברו אליו בזה הענין אבל אמר (במדבר כ' ח'): 'קח את המטה והקהל את העדה'". (שמונה פרקים פרק ד מהדו' אבן תיבון).

הרמב"ן התקשה לקבל את פרושו של הרמב"ם לחומרת הכעס והמעשה ולחומרת העונש. אולם המהר"ל צודד בפירושו ודחה את קושיות הרמב"ן. על פי המהר"ל חומרת הכעס נובעת מכך שהיא משקפת מידה מסויימת של חוסר אמונה: "ופירוש זה כאשר אמר משה 'שמעו נא המורים' - דרך כעס, וכן מה שהכה הצור פעמיים הכל דרך כעס, ודבר זה לא היה ראוי לו. כי מאחר שעשה הקדוש ברוך הוא נס ראוי היה לו להתחזק ולהתגבר באמונה בהקדוש ברוך הוא. ואם היה מתחזק ומתגבר באמונה, היה מתחדש לו השמחה לא לעשות דרך כעס. וזהו 'אשר לא האמנתם' שהיה ראוי למשה להיות חזק באמונתו, ואם היה חזק באמונתו בהקדוש ברוך הוא היה נוטה אל מעלה נבדלת, והיה עושה בשמחה ולא היה מתפעל לכעוס, ואז היה זה קדושה לעיני ישראל, שהיה משה ואהרן מראים האמונה בו יתברך ואז היה שמו מקודש לעיניהם על ידי האמונה. וזהו שאמר: 'יען אשר לא האמנתם בי להקדישני', כלומר: היה לכם להתחזק באמונה. ואם עשיתם זה לא היה לכם לכעוס,כי האמונה מביא לידי שירה ושמחה, ומשה הכה פעמים דרך כעס ואמר שמעו נא המורים וזה הפך האמונה" (מהר"ל גבורות השם ז).

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על  השפעת הכעסים על הבחירה האנושית. על האופן שהכעס מטה את שיקול הדעת ומשבש את היכולת של האדם לבחור בחירות נכונות ולקבל החלטות מועילות: "כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים דף סו ב). הכעס הוא הימשכות אחר אינסטינקטים לא תבוניים וכניעה ל'יצרים' הפועלים באדם: "כי אין השכל שולט בו כלל והוא סר טעם ממש ככל החיות הטורפות" (מסילת ישרים פרק יא). "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד" (שבת קה ב). על כן השליטה בכעס מהווה מדד לצלם אנוש שבאדם: "בשלשה דברים האדם ניכר (שהוא 'אדם' א.ש.): בכוסו, בכיסו ובכעסו" (עירובין סה ב). "דעו בני כי מדת הכעס היא מן המידות המגונות והפחותות, והיא גם היא אוצר  הסכלים ומטמון עניי הדעת, כענין שנאמר (קהלת ז ט): 'כי כעס בעיני כסילים ינוח'" ('מעלות המידות' המעלה הי"ד).

בבוא האדם לבחור ולקבל החלטה בענין מסויים עליו להיות מודע לעצמו ולהתבונן האם הוא כועס וכעסו עלול להטות את שיקול הדעת לצד מסויים בצורה לא רציונאלית. או כאשר אחת האפשרויות המונחות על כפות המאזניים מעוררות בו כעס, ועל כן הוא לא מצליח לשקול אפשרות זו לגופה, את תועלתה ואת יתרונותיה. "דבר קשה הוא הכעס, שכל הכועס עיניו כהות, ודומה כאילו אינו רואה, כענין שנאמר (איוב יז ז): 'ותכה מכעש עיני וגו'' וכן הוא אומר  (תהילים ו ח) 'עששה מכעס עיני וגו'' וכו'. וכל מי שהוא כועס, איוולתו נראית וחרפתו נגלית בעיני הבריות, מפני שהכעס גורם לו טירוף הדעת, שנאמר (משלי יב טז): 'אויל ביום יוודע כעסו ואיוולתו' וכו'" (מעלות המידות שם). ככלל חשוב לאדם לבנות את אישיותו באופן שימנע מכעס: "את הכעס צריכים אנחנו לשנוא בכל עומק הוייתנו. בכעס גדול, אבל מתון ומיושב, אנחנו צריכים לשנוא את הכעס הרתחני, המערבב את הדעת, ופוסל את כל היתרונות הגדולים של האדם, היחידי והציבורי" (אורות הקודש ח"ג טו).


משבר 'מי מריבה' שבפרשתנו מצטרף למערכת משברים סביב הצורך הקיומי הבסיסי במים, ובמיוחד בעת מסע עם ישראל במדבר. אנו מבקשים לעמוד על ההתייחסות המיוחדת של התורה לצורך במים ולמשברים סביב משק המים, כבר ממאבק האבות על חפירת הבארות, וממנה ללמוד על התפיסה האיסטרטגית היחודית של עם ישראל לסוגיית המים.

כבר ביציאת מצרים בסמוך לקריעת ים סוף פורץ משבר המים הראשון במרה (שמות טו כב), ולאחר מכן היתה תקופת רגיעה בנווה המדבר באילימה, אך הוא מתפרץ במלוא עוצמתו במשבר המים 'מסה ומריבה' ברפידים (שמות יז א), שם נעשה לראשונה נס הוצאת המים מן הסלע. שם התגלה הנס יוצא הדופן, השמור לכך מששת ימי בראשית, של "פי הבאר" (אבות ה ו). ומאז, בזכותה של מרים, מלווה "בארה של מרים" את עם ישראל במסעותיו במדבר. בכל מקום שעם ישראל חונה בו במדבר, על אף שהוא מקום ללא מים עם ישראל מצליח למצוא בו מים באופן ניסי (כמהר"ל בדרך החיים אבות שם, וכרמב"ן כאן, ולא כרש"י שבת לה א - שהסלע עצמו היה הולך ומתגלגל עמהם). "ולפיכך שוב אין אנחנו שומעים תלונה על חוסר מים". (רש"ר הירש במדבר כ ב). זהו נס עצום בהיקפו! במיוחד אם מתחשבים בתנאי היובש המדברי ובכמות העצומה של המים שנדרשה כדי להשקות אוכלוסיה גדולה כל כך למשך זמן רב כל כך.

משבר 'מי מריבה' שבפרשתנו מתרחש בשנת הארבעים, בסוף תקופת המדבר ערב הכניסה לארץ ישראל. בעת שעם ישראל כבר יצא מהשטח המדברי והגיע לאזור המיושב של קדש. בשלב זה עם ישראל נמצא בתקופת מעבר והסתגלות בין המדבר והנהגתו הניסית, לבין הכניסה לארץ ישראל והמעבר להנהגה בדרך הטבע (הנצי"ב העמ"ד במדבר כ א,ה). ו"עתה, מיד אחרי מות מרים (ראה תענית ט ע"א), חרב המעין, והעדה וכו' היתה נטולת התנאי הראשון של המשך הקיום: "ולא - היה מים לעדה"! וכו'. כשהגיעו לקדש שמחו על שחזרו לארץ נושבת, והנה לפתע חשו בחסרון מים שלא סבלו ממנו בכל המסע במדבר. משום כך סברו שמשה ואהרן איכזבו אותם - ורימו אותם!" (רש"ר הירש כאן ב-ג). יש לשים לב שיש לגיטימציה בכתוב לצורך הקיומי במים ולבקשת העם למים בקדש, "לא לקו עכשיו כמו שלקו בשאר תלונות, כי הדין עמהם מאחר שלא היה להם מים". (חזקוני במדבר כ ב)

על כן הכתוב לא מגנה את את עצם הבקשה אלא את האופן שבה התבקשה ואת המקום שאליו התדרדרו בעקבותיה. (ספורנו במדבר כ ג). מאידך, קיימת הבנה שהצורך של היקום והאנושות במים הוא רגיש ונפיץ מאז ששת ימי בראשית. "בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה כי אם על עסקי מים שתי פעמים. כאן, ובמסה ומריבה (שמות יז ז) לפי שמן המים נברא המחלוקת כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה ד ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני לפי שבו נברא המחלוקת שנאמר (בראשית א ו) ויהי מבדיל בין מים למים. ומפורש בקבלה (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, מה שנפטרו ונבדלו המים זה מזה זה ראשית מדון והתחלה לכל מריבה, וכן מריבת רועי יצחק על אודות המים כי כל זה נמשך בטבע ממים הראשונים, ורבו עם משה שנמשה מן המים וידו משלה במים בים סוף ובצור, ולמה לא יוציא לנו מצור החלמיש גם עתה". (כלי יקר במדבר כ ג).

משבר "מי מריבה" מסתיים בהכאת הסלע והוצאת מים, ובענישה חמורה למשה ואהרון אם כי "החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב וכו' וטענות רבות למפרשים בחטא הזה".(רמב"ן במדבר כ ח וכן באברבנאל סקר עשר פירושים חוץ מפירושו). אולם הרמב"ם פירש שהחטא היה בתגובה הכעוסה והבלתי מידתית של משה רבנו לדרישה הלגיטימית למים, שכביכול היה בה כדי ללמד שזה גם יחסו של הקב"ה לבקשתם. (סוף פ"ד לח' פרקים לרמב"ם, וראה ברמב"ן ובאברבנאל שחלקו עליו).
הפרשה מסתיימת ב"שירת הבאר" על הנס הגדול של הוצאת מימיו. "שבני ישראל אמרו שירה זו על משה שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים". (כלי יקר במדבר כא יז).

הפרשה מחדדת את הצורך הקיומי של האדם במים. כשמדובר בעם זהו צורך אסטרטגי ומהווה אחד מאדני הקיום והכלכלה של המדינה. המים הם משאב טבע איסטרטגי שבו תלויים הקיום הפרטי, במים לשתיה וצריכה ביתית, החקלאות, התעשיה, ושאר המעטפת האקולוגית הסביבתית. מקורות המים קובעים את המפה הלאומית האסטרטגית. היקף אספקת המים לכל מקום במדינה קובע את יכולת ההתפתחות שלה. על כן נושא המים מעסיק את הנהגה העליונה באופן קבוע.

מקורות המים עמדו לאורך כל ההסטוריה במוקד של מתחים ומאבקים בין מדינות. בארץ ישראל שבה מקורות מים מוגבלים ואזורים מדבריים מתקיים מאבק על המים שהחל במאבק של האבות על הבארות ונמשך עד ימינו ב'מלחמה על המים' בשנות החמישים, על מקורות המים של הכינרת, לאחר בנית מפעל המוביל הארצי – שנועד להוביל את מי הכנרת למרכז ולנגב.
בארץ ישראל משק המים תלוי בחסדי שמים, ובגשמים, "למטר השמים תשתה מים". (דברים יא א). כמו בכל התחומים האסטרטגיים יש בו שילוב בין מעשה אדם ועזרת שמים, מרכיב פיזי ורוחני. גם בניהול של משק המים עלינו לעשות ככל יכולתינו כדי לפתח אותו, להוביל מים לאזורים שונים, לתכנן, לחסוך, וכיום אף להעשיר אותו במים מותפלים, (כיום כעשרים אחוז מהצריכה!) אולם יש עדיין מרכיב שאינו תלוי בנו, אלא בהשגחה אלקית. "ארץ אשר ד' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ד' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה". (שם).
בימי הבית עמד ההיבט הרוחני של הצורך במים במרכזה של עבודת המקדש בחג הסוכות, שבו "נידונין על המים" (משנה ר"ה א ב), בניסוך המים ובשמחת בית השואבה. וכן במרכז תפילתו המיוחדת של הכהן הגדול בקודש הקדשים ביום הכיפורים (יומא דף נג ב). גם כיום הוא תופס מקום מרכזי בתפילתנו מידי יום בהזכרת 'גבורות גשמים' ו'בבקשת גשמים' בעיתם, ולעיתים אף בתעניות ובתפילה מיוחדת על הגשמים משאלה אחרו לבוא.


Mei Merivah – The Unique Strategy of the Water Economy in Israel

Parshat Chukat – Rabbi Eliezer Shenvald

 

The crisis of "Mei Merivah" (the waters of conflict) in our parsha joins a series of crises around the essential need for water, especially during Israel's journey in the desert. We need to take a close look at the Torah's special outlook on the need for water and at the crises arising from this, like the struggles of the Avot to dig wells. From this we can learn about Judaism's unique strategic approach to the subject of water.
As early as the exodus from Egypt, before the splitting of the Red Sea, the first crisis over water erupts at Marah. (Shemot 15:22) Afterwards was a period of calm in the oasis of Elim, but the problem returned more severely in "Masah u Merivah" at Refidim (Shemot 17:1) where for the first time water was miraculously drawn from a stone. An exceptional miracle was revealed there, one that was "reserved" from the six days of the Creation: "The mouth (opening) of the well." (Avot 5:6) And from then on, by virtue of Miriam, "Miriam's well" accompanies Am Israel on its journeys in the desert. Everywhere that Israel camped in the desert, even though it was in a place devoid of water, they were miraculously able to find water (according to the Maharal, Derech HaChaim on the aforementioned Avot, and the Ramban here. And not like Rashi in Shabbat 35a – that the stone itself followed them.) This is a great miracle in its scope! Especially when we consider the parched conditions in the desert and the vast quantities of water needed for a great population over such a long period of time.
The Mei Merivah crisis in our parsha occurs in the fortieth year, at the end of the period on the desert and on the eve of our entry into the Land of Israel. At this time Am Israel already left the desolate desert and reached the inhabited region of Kadesh. Am Israel is at an "interim" stage, ending the period in the desert under miraculous leadership, and preparing for the entry into the Land of Israel and living under natural leadership. (Hanatziv, HaEmek Davar, Bamidbar 20:1,5) "And immediately after the death of Miriam (See Ta'anit 9a), the spring was dried up, and the people were deprived of the first condition for their continued existence: "And there was no water for the people"! And when they reached Kadesh, they rejoiced in returning to a settled land, but suddenly they felt the lack of water, which they didn't suffer from during all their travels in the desert. Because of this they thought that Moshe and Aharon had disappointed them – and deceived them! (Rabbi S.R. Hirsh, here, 2-3) We must be aware that the Torah gives legitimacy to the essential need for water and the nation's request at Kadesh: "They weren't punished like they were for other complaints, because they were in the right because they didn't have water." (Chizkuni, Bamidbar 20:2)
Therefore the Torah doesn't criticize the request itself, but only the way it was expressed and the deterioration of the situation as a result. (Sforno Bamidbar 20:3) On the other hand, there is the understanding that the need of the world and humanity for water is a sensitive and volatile issue since the days of Creation. "In no other complaint do we see the expression "conflict" except about water, (and this we see in the Torah) twice. Here, in Masa and Merivah (Shemot 17:7) since water is the source of discord, as the Sages said (Bereshith Rabbah 4:6): Why wasn't it written "and it was good" on the second day of Creation? Because that was the day that controversy was created, as is written: (Bereshith 1:6) "And (He) separated between water and water." And the Kabbalah says explicitly: "He who begins a dispute releases water" (like one who opens a dam) (Mishlei 17:14) the fact that the waters were parted and were separated from each other is the origin of dispute and the beginning of every controversy, as we see in the quarrel against Yitzchak's shepherds over the water, since all this has been in its nature since the first waters, and (a second time): they argued with Moshe - who was taken from the water, and whose hand ruled over the waters at the Red Sea and at the stone – (saying) why don't you draw water from the flintstone now as well?" (Cli Yakar, Bamidbar 20:3)
The crisis of "Mei Merivah" ends with Moshe striking the stone and water emerging, and with the severe punishment of Moshe and Aharon, although "the transgression of Moshe and Aharon at Mei Merivah isn't publicized in the Torah…and there is much discussion among the commentators about this sin." (Ramban on Bamidbar 20:8 and Abarbanel) However the Rambam explained that the transgression was Moshe Rabbenu's angry and disproportional reaction to their legitimate demand for water, and that potentially could have shown that this was also G-d's 'attitude' toward their request. (Rambam Shmonah Prakim, end of Perek 4. See Ramban and Abarbanel who disagreed with him.)
The parsha ends with Shirat HaBe'er (the Song of the Well) on the great miracle of its supplying water. "That Bnei Israel sang this about Moshe, that by his merit the well resumed after it had stopped when Miriam died."
The parsha sharpens man's essential need for water. In the national context, this is a strategic need which comprises one of the foundations of the economic existence of a country. Water is a strategic natural resource which the survival of individuals and households depends on, as well as agriculture, industry and the rest of the ecological environment. Water sources dictate the map of national and strategic boundaries. The quantity of water supplied to a region defines its potential for development. So water is a subject of great importance to every national leadership.
Over history, sources of water have been at the center of tensions and struggles between states. In the Land of Israel, where sources of water are scarce and there are desert regions, there is a struggle over water which began with the Avot and their struggle over the wells, and continues today in the "war over the water" of the '50's about the water sources of the Kinneret after the construction of the Movil HaArtzi which is intended to carry water from the Kinneret to Israel's center and the Negev.
In the Land of Israel, the water economy is dependent on the kindness of Heaven and on rain: "You will drink from the rain of the sky." (Devarim 11:1) Like all strategic fields, there is a combination of human action and Divine aid - physical and spiritual elements. In the management of this economy we must do all we can to develop it: to make sure water flows to different areas, to plan, conserve and even to enrich the supply with purified water (today 20% of our consumption!) All that being said, there is still one factor which is not dependent on us but on Divine Providence: Israel is "A land which The Lord your G-d regards, His eyes are always upon it from the beginning of the year to the end of the year." (ibid)
In the days of the Beit Mikdash, on the Festival of Succot when we are "judged regarding water" (Mishna Rosh Hashana1,2) the spiritual aspect of the need for water stands at the center of the Temple service of the Water-Libation and Simchat Beit HaShoeva. It also is at the heart of the special prayer of the Cohen Gadol in the Kodesh Kodeshim on Yom Kippur. (Yoma 53b) Today as well it occupies a central place in our daily prayers: the seasonal "Gevurot Geshamim" (Mashiv HaRuach u Morid HaGashem) and "Bakashat Geshamim" (Ten Tal u Matar Livracha), as well as in special prayers and fasts when the rains are late in arriving.

 

נשיאה בעול עתיד התורה – לא כ"ברירת מחדל"
הרב אליעזר שנולד

הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'" הוא חלק מדיני הפרה. אולם בגמ' קושר אותו ריש לקיש לדרך לימוד התורה: "דאמר ר"ל: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם! שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל וגו'". (גיטין נז ב).

בד"כ ראו בכך הדרכה אישית ללומד התורה, כיצד עליו להתנהל בתהליך התגדלותו: "שלא תמצא תורה שבע"פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל", וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". (תנחומא נח ג). כבר פירשו שאין הדברים כפשוטם, אלא שבהקדשת החיים ללימוד תורה יש משום ויתור על רמת חיים, שהיה ניתן לזכות לה בתחומי עיסוק אחרים.
בימינו, יש לכך משמעות נוספת, כהדרכה כללית, ברמה הלאומית. בדורנו יש צורך מיוחד בלימוד התורה והנחלתה לדור בשל החשיבות העליונה שיש לתורה לקיום האומה. עלינו לגייס למשימה את טובי הכשרונות, גם (ובמיוחד) את אלה שיבחרו במסלול חיים של לימוד תורה רב שנים, לא משום שאינם יכולים להתפתח בתחומים שונים, אקדמיים עסקיים, בטחוניים וכו'. אלא מתוך בחירה! בחירה מתוך אידיאל! שיש בה משום ויתור מסויים, על אפשרויות אחרות ועל רמת החיים.

הדרשה בגמרא נאמרה ע"י ר"ל, ודבריו נאים לאומרם. ר"ל תואר בגמ' (ב"מ פד א) כבעל יכולות אתלטיות נדירות, ובעל אישיות חזקה, כמנהיג (של הליסטים, רש"י שם) בקריאת ר' יוחנן: "חילך לאורייתא!", "כמה כוחך יפה לסבול עול תורה". (רש"י). התגייס, וויתר על מה שאפשרו לו חייו הקודמים, כדי להקדיש את כל כוחותיו הפיזיים וכשרונותיו, ללימוד התורה, והנחלתה לדורות הבאים. עיון במימרותיו של ר"ל בגמ', מלמד עד כמה נסיונו הקודם, גוייס כערך מוסף, להארת התורה והנחלתה, מזויות מבט מיוחדות וחיוניות.

בבית מדרשנו אנו נוהגים להדגיש, שבית המדרש כ'אוהל' דווקא, לא כמבנה בר קיימא, שקיומו מובן מאליו, אלא כמבנה שלשם קיומו יש לתחזק אותו כל העת, למתוח את מיתריו ולחזק את יתדותיו, ולא, הוא עלול לפול על יושביו. כך יש להתייחס למעמדה של התורה בדור, שיש לעמול כל העת על חיזוקה.

לפני זמן מה שח לי שמיניסט מאחת הישיבות התיכוניות המובילות, על תכניותיו אחרי השמינית: "שנה שנתיים 'ישיבה גבוהה' ואח"כ שרות צבאי משמעותי, באחת הסיירות!". לטענתו רוב הניכר של בני מחזורו מתכננים את המסלול הזה. ביקשתי להקשות עליו, מדוע הם אינם בוחרים במסלול שיש בו לימוד תורה ארוך ומשמעותי יותר? ותשובתו: משום שהוא רוצה לתרום למדינה! האם לימוד תורה ארוך טווח הוא רק עניין אישי ואין בו תרומה למדינה? שאלתי. ניתן גם לשלב ביניהם בצורה משמעותית! האם עולם התורה אינו זקוק לבעלי אופי כמותו?!
הוא היה מופתע מעצם השאלה! לטענתו אמנם יש במחזורו חברים שמתכננים לימוד ארוך טווח אולם לטענתו עבורם זהו מעין "ברירת מחדל", כאלה שאין להם מוטיבציה, או בעלי "אופי רך", שכל מעיינם נתון ללימודים ואין להם כל צורך בעשיה בפעילות גופנית או בהובלה, וממילא שרות קרבי בצבא לא מתאים לאופיים.
קראתי לו "חילך לאורייתא!" כבחירה! וכהתגייסות למשימה שיש בה מידה של הקרבה וויתור. לא כ"ברירת מחדל"!

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון