ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

ענווה ולא פולחן אישיות

פרשה ומימושה – קרח -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

בעיצומו של המשבר עם דתן ואבירם נאמר: "ויקם משה וילך אל דתן ואבירם וילכו אחריו זקני ישראל" (במדבר טז כה). למרות מעמדו הרם משה רבנו, הענוותן, מחל על כבודו, והלך אל דתן ואבירם כדי לנסות לכבות את אש המחלוקת: "'ויקם משה וילך' - אמר רב אשי: מלמד שאין מחזיקין במחלוקת" (סנהדרין קי א). "כי אלמלא הלך משה להם היו קיימים במחלוקתם, ונסה הוא ללכת להם אולי ישקיע אש המחלוקת. וכו'. שהרי כן עשה משה שמחל על כבודו והלך לבעלי מחלוקתו" (תורה תמימה כאן).

על משה רבנו נאמר: "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג). בנוסף לביטויי הענווה בתחום הרוחני והבין אישי ענוותנותו עיצבה את דפוסי מנהיגותו ואת הדרך שבה התמודד עם המשברים הלאומיים במדבר: "אלא משמעות "עניו" שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו" (העמק דבר במדבר יב ג).

כבר בפרוץ המשבר הראשון, משבר השליו והמן, חודש אחרי יציאת מצרים עונה משה בענוותנותו לתלונות העם: "ונחנו מה כי תלינו עלינו" (שמות טז ז). "'ונחנו מה' - מה אנחנו חשובין" (רש"י שם). "וזאת דרך ענוה, כי מה אנחנו שתליתם עלינו שהוצאנו אתכם מארץ מצרים! הן אנחנו אין ופועלנו הבל!" (רמב"ן שם). אין באמירה הענוותנית של משה משום התבטלות נגטיבית - אי הכרת הערך העצמי היחודי שלו כנביא שלא קם כמוהו, שרק זה עתה הוציא אותם ממצרים. ואין בה התעלמות ממעמדו כמנהיג מורם מעם שכל הסמכויות והשליטה בידו. "ומשמעות 'עניו' הוא שאינו חושש לכבודו וצערו, ולא משום שהוא שפל בעצמו ואינו מכיר בעצמו שאינו ראוי לזה הצער והעדר הכבוד, אלא משמעות 'עניו' שהוא מתנהג בלי חשש על כבודו" (העמק דבר שם). הענווה היא גישה פוזיטיבית – היא תובנה שמזהה בדייקנות את האמת שמירב הכשרונות, הכוחות והיכולות האנושיות לא נוצרו ע"י האדם בעצמו. הוא קיבל אותם בלידתו כמתת אלוקים. אולם האדם נוטה להתעלם מכך, ולנכס לעצמו את כל כשרונותיו. ולתלות אותם במאמציו ובזכותו. כאילו הוא יצר את עצמו. הענווה היא גישה נחוצה במיוחד לנמצאים בעמדות הנהגה שניתנות להם סמכויות יתר. שלא יטעו לחשוב שהם מורמים מעם ובעלי תכונות על אנושיות, שבגללם הם ראויים לכך. "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח כז): 'ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן, אמר (שמות טז ז): 'ונחנו מה', לדוד, אמר (תהלים כב ז): 'ואנכי תולעת ולא איש'. וכו'" (חולין פט א).

ההתנהלות המנהיגותית של משה באה לידי ביטוי גם במעמד קבלת הפנים ליתרו:של משה אהרון ונכבדי העם: "... ויבא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים" (שמות יח יב). הכתוב מעלים את משה שהוא הדמות העיקרית במעמד: "ומשה היכן הלך? והלא הוא שיצא לקראתו וגרם לו את כל הכבוד? אלא שהיה עומד ומשמש לפניהם!" (רש"י שם). משה מחל על כבודו, כמנהיג העם, ומשרת את אורחיו בסעודה שערך לכבוד חותנו! בפשטות אנושית, ללא גינוני כבוד וטכסי שררה.

בהתנהלות הענוותנית של משה רבנו יש גם רובד נוסף. משה רבנו נלחם נגד 'פולחן האישיות'!

לכל אדם יש נטיה אנושית לפתח לעצמו 'פולחן אישיות' להעריץ את עצמו ליחס לעצמו תכונות על, ולהתעלם מחסרונותיו. יש שהנטיה הזו חזקה מאד אצלם, יותר מהנורמה. הם נוטים לחתור לעמדות הנהגה ציבוריות, שבה הם עשויים לזכות להערצה שתחזק להם את פולחן האישיות. פעמים רבות הם יוזמים גינונים וטכסים שמעצימים את פולחן האישיות. מאידך, קיים בציבור צורך נפשי אנושי להנהגה. לסמכות שתקנה לו ביטחון אל מול תחושת חוסר האונים הקיומית בדברים שאינם בשליטתו. לדמויות-על שיוכל לתלות בהם תקווה, להעריצם, לבטוח בהם ולהפקיד בידם את גורלו. על כן קיימת נטיה לייחס למנהיגים תכונות על-אנושיות להמציא אגדות על יכולותיהם הנדירות (שגרעין האמת שלהם קטן עד לא קיים), כדי להצדיק את יחסו אליהם. 

'פולחן אישיות' עלול להיות הרסני לציבור ולמנהיג. לציבור - שיתאכזב כשבשעת מבחן יגלה את האמת. ולמנהיג, שכשפולחן האישיות יתעצם הוא עלול להאמין שהוא באמת בעל יכולות על-אנושיות וראוי להערצה. במצב שכזה הוא עלול להאמין שמותר לו 'להרשות לעצמו' דברים שאסורים לאחרים ראויים לו. ומכאן המדרון החלקלק שעלול להוביל להתרסקותו (מזכיר משהו?... על אחריותכם!..).

משה רבנו פועל ככל יכולתו כדי למנוע מהעם ומעצמו את 'פולחן האישיות'.

כנראה שזאת היתה אחת הסיבות להתנגדות הרב קוק זצ"ל ל'דבקות בצדיק' שהתפתחה בחסידות. (אורות ישראל ג ג).

יש לקשור לכך גם את העלמת מקום קבורתו של משה רבנו, כחלק ממורשתו לנצח. כדי שגם אחרי מותו לא יהפוך קברו למוקד עליה לרגל ול'פולחן האישיות': "ומפני מה לא נודע קבורתו של משה? כדי שלא יהו ישראל הולכין ומניחין שם בית המקדש ומזבחים ומקטרים שם" (מדרש לקט טוב, פרשת וזאת הברכה).

יצר הכבוד והשררה והבחירה

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת קרח – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

פרשת קרח קרויה על שמו של מחולל המחלוקת יוצאת דופן, שהיתה למשל ולשנינה, כ'מחלוקת שאינה לשם שמים': "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (אבות ה יז).

מחלוקת קרח איימה לקרוע ולפלג את עם ישראל ולערער על מנהיגותו של משה רבנו. מחלוקת קרח גרמה לאחד המשברים הקשים במדבר ולמגפה קשה ומשונה של פתיחת פי הארץ וקבורת החולקים במחלוקת.

קרח היה איש מעלה: "אמרו חכמים חכם גדול היה קֹרח ומטועני הארון" (במדבר רבה יח ג).

קרח בחר להצית את אש המחלוקת בדרך מתריסה בקושיות מניפולטיביות שנועדו להגחיך לכדי אבסורד את הוראת ההלכה של משה רבנו ולקרוא תיגר על מנהיגותו: "אמר לו קרח למשה רבינו: משה, טלית שכולה תכלת, מהו שתהא פטורה מן הציצית? אמר לו משה: חייבת בציצית, אמר לו קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה, וארבעה חוטין פוטרין אותה?! בית שמלא ספרים, מהו שיהא פטור מן המזוזה? אמר לו: חייב במזוזה! אמר לו: כל התורה כולה רע"ה פרשיות יש בה, ואינן פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?! אמר לו: דברים אלו לא נצטוית עליהם, אלא מלבך את בודאם וכו'" (תנחומא קרח סימן ד).

השאלה המתבקשת היא מה המניע האמיתי שגרם לקרח לחולל את המחלוקת?: "וקורח שפיקח היה, מה ראה לשטות זו?!" (במדבר רבה יח ח).

על פניו טוען קרח שהוא מייצג את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס האישי שלו: "מה עשה קרח? הלך כל אתו הלילה מפתה ומענה את ישראל, ואומר להם: מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול הגדולה לעצמי?! איני מבקש אלא שתהא הגדולה חוזרת על כולנו! כי משה נטל המלכות לעצמו ולאחיו כהונה גדולה. והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט עד שנתפתתו עמו" (מדרש ילמדנו סה, במדב"ר יח י).

אולם חכמים הצביעו על כך שלמעשה המחלוקת אכן פרצה על רקע של שיקולי כבוד ואגו. קרח היה פגוע ומתוסכל באופן אישי. הוא ביקש לעצמו גדולה ושררה וראה את עצמו כמועמד הטבעי לתפקיד הנשיא. ומשלא התמלא מבוקשו ראה את עצמו מקופח: "על ידי מה נחלק? על ידי אליצפן בן אחי אביו, שנעשה על משפחתו נשיא, שנאמר: 'ונשיא בית אב למשפחת הקהתי אליצפן בן עוזיאל (במדבר ג ל), אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא, 'ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל' (שמות ו יח), עמרם הבכור זכה אהרן בנו לכהונה גדולה, ומשה אחיו למלכות, ומי ראוי ליטול השניה, לא השני, 'ובני קהת עמרם ויצהר', ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא של משפחתי, והוא עשה בנו של עוזיאל, קטן של אחי אבא יהא גדול עלי, הרי אני חולק ומבטל כל דבריו כל מה שעשה, לפיכך היתה מחלוקת" (תנחומא קרח סימן ד). קרח מבקש גדולה ושררה שאינה לפי מדתו. תאוות הכבוד שיבשה את שיקול דעתו ולא אפשרה לו לבחור ולקבל החלטות על דרכי הפעולה בהגיון.

האם קרח ש'חכם היה' לא הבין את הסכנה שקיימת במחלוקת עם משה והקב"ה? שמא שיקולי הכבוד והאגו מנעו ממנו להבין את הסכנה?!

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על  השפעת בקשת הכבוד ושיקולי האגו על הבחירה האנושית. על האופן שיצר הכבוד מטה את שיקול הדעת ומשבש את היכולת של האדם לבחור בחירות נכונות ולקבל החלטות מועילות.

הכבוד והאגו מעוורים את שיקול הדעת והשכל הישר של האדם בקבלת ההחלטות. פעמים אפילו כשהדבר כרוך בסכנה. "רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד כא). "כי ההוצאה מן העולם יאמר על הפסד השכל הישר כי בהפסדו הרי הוא כאילו עבר מצד שהוא אדם ובטל מן העולם" (פרקי משה - אלמושנינו אבות שם). על צריך האדם לעמול על ניקוי שיקוליו והחלטותיו מכל נדנוד ל אגו וכבוד. ואז יזכה לקבל החלטות טובות ולהצליח בדרכו. "על דבר זה נכשלו רבים ונאבדו. ירבעם בן נבט לא נטרד מעולם הבא אלא בעבור הכבוד! הוא מה שאמרו חז"ל שתפסו הקב"ה בבגדו ואמר לו: חזור בך! ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש. אמר לו: בן ישי בראש. אמר לו: אי הכי לא בעינא" (מסילת ישרים פרק יא). על כך אמרו חכמים: "נגד שמא אבד שמה" (אבות פ"א מי"ג), הרוצה לגדל את שמו בעולם כדי לזכות בכבוד, שאינו ראוי לו, עלול לאבד גם את שמו שקנה לו מכבר.  שכן הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו: "אמרו יבוא זה שרץ אחר כבוד אחר זה שברח מן הכבוד" (ירושלמי עבודה זרה ג א). האדם צריך להתחזק באמונה שהקב"ה מיעד לו את מה שמגיע לו ואם מתקנא במה שלא נועד לו הוא מסכן את עצמו. "ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה שעה דוחקתו וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו" (עירובין יג ב).

 

 

פרשתנו פותחת במחלוקת קרח וכל עדתו, שהיתה טרגדיה לאומית וגם טרגדיה אישית של קרח, שהיה מגדולי דור המדבר אולם הגדולה והעושר העבירו אותו על דעתו ועל דעת קונו.

'מקסם העושר', הוא אחד האשליות שרווחות במין האנושי מאז שחר ההסטוריה, מיני אז סבר האדם שה'עושר' יעשה אותו 'מאושר', ויהווה עבורו מדד של הצלחה. ה'חלום' להיות עשיר ("לו הייתי רוטשילד") עצמאי ובלתי תלוי, שיכול להשיג באמצעות הכסף כל העולה על הדעת, הוא אחד מהמנועים שמניעים את האנושות.

 

התורה לא שללה את העושר, היא לא נמנעה מלתאר את עושרם של האבות. באברהם נאמר: "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב"(בראשית יג ב). ביצחק נאמר: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה ויקנאו אתו פלישתים". (בראשית כו יב). וביעקב נאמר: "ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגמלים וחמורים". (בראשית ל מג).

חז"ל אף מנו את השלכותיו החיוביות של העושר כאחד מהתנאים שנדרשו כדי לזכות בנבואה: "אין השכינה שורה אלא על חכם, גבור, ועשיר, ובעל קומה. (חכם - דכתיב (משלי כא): "עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה". גבור ובעל קומה - דאמר רב: משה רבינו עליו השלום, עשר אמות היתה קומתו, שנאמר (שמות מ): "ויפרוש את האהל על המשכן". עשיר – דכתיב (שם לד): "פסל לך" משלך)". (שבת צב א, גרסת עין יעקב אות סו). אולם התורה ראתה בעושר 'חרב פיפיות' וביקשה להעמיד אותו בפרופורציות, וראתה בעושר אמצעי ולא מטרה. התורה הצביעה על הסכנה שיש ברדיפה אחרי העושר והסגידה ל'עגל הזהב', שאינה יודעת שובע ומנוח, "אוהב כסף לא ישבע כסף". (קהלת ה ט).

התורה גם ביקשה להצביע על המרכיב האשלייתי שבו, שכן יותר משה'עושר' הביא ל'אושר', הרדיפה אחריו העבירה את האדם על דעתו, והורידה אותו לדיוטא האנושית הנמוכה ביותר. יותר משהעושר הביא לעשיר גדולה ועצמאות הוא נהפך למלכוד של גאווה, כבוד וקנאה שגרמה לא פעם לעשיר לעבור על דעת קונו ולאבד את עולמו.

 

בניגוד למקובל הצביעה התורה על "השמח בחלקו" כעשיר האמיתי. "איזהו עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכח): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך". אשריך, בעולם הזה. וטוב לך, לעולם הבא ". (משנה אבות ד א)

קורח היה מגדולי דור המדבר: "אמרו חכמים חכם גדול היה קרח ומטועני הארון, שנאמר (במדבר ז) "ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם", וקרח בן יצהר בן קהת ". (במדבר רבה יח ג).

מה גרם לנפילתו של קורח? "וקרח שפקח היה מה ראה לשטות הזו? אלא עינו הטעתו וכו'!". (תנחומא קרח ה). נפילתו היתה קשורה גם בעושרו המפולג. קרח גם היה אחד האנשים העשירים בתבל (מכך צמח הביטוי "עשיר כקרח": "וכן שני עשירים עמדו בעולם אחד מישראל ואחד מאומות העולם קרח מישראל והמן מאומות העולם ושניהם נאבדו מן העולם למה שלא היה מתנתן מן הקב"ה אלא חוטפין אותה להם". (במדבר רבה כב ו).

עושרו של קרח הושג בדרכים לא כשרות, וכדרכו של עושר היה חרב פיפיות שיכל לשמש שתי פנים: "זה שאמר הכתוב: " יש רעה חולה ראיתי תחת השמש: עושר שמור לבעליו לרעתו, ואבד העושר ההוא בענין רע והוליד בן ואין בידו מאומה". (קהלת ה יב-יג). יש עושר שמור לבעליו לטובתו, ויש 'עושר שמור לבעליו לרעתו'. 'שמור לבעליו לרעתו', זה עשרו של קרח, שנאמר: "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" (במדבר טז לג). ועשרו של המן וכו'. שמור לבעליו לטובתו, זה עשרו של יהושפט, שנאמר: " ויהי ליהושפט עושר וכבוד לרוב". (דה"ב יח א). ומה היה לו? "ויזעק יהושפט וה' עזרו" (שם שם לב). (תנחומא שמות כב ח, סנהדרין קי א). עושרו של קרח וגדולתו גרמו לנפילתו: "שע"י עושרו נתקנא להיות ראוי למעלות משה ואהרן ובניו". (מהרש"א על סנהדרין קי א).

 

 

הגדולה, הקנאה, והרדיפה אחרי העושר העבירו אותו על דעתו ועל דעת קונו, לבקש כבוד, שררה וכהונה. "ויקח קרח", מאי 'ויקח'? נסיב עיטא בישא לגרמיה (לקח עצה רעה לעצמו)! כל דרדיף בתר דלאו דיליה, איהו עריק מקמיה,(כל הרודף אחר דבר שאינו מיועד לו הוא בורח ממנו) ולא עוד אלא מה דאית ביה אתאביד מניה, (ולא עוד אלא מה שיש בו נאבד ממנו). קרח רדיף בתר דלאו דיליה, דידיה אביד, ואחרא לא רווח. (קורח רדף אחרי דבר שאינו מיועד לו, את עולמו איבד ולא השיג את מבוקשו)". (זוהר ח"ג קעו א)

בכל דור ודור עלינו לזכור את הלקח מפרשת קרח, ובמיוחד את הלקח על 'מקסם העושר' והסגידה ל'עגל הזהב' שמפילים את העולם.

 

 

השנה נקרא את הפרשה בשבת מברכים של חודש תמוז. בפתגמו לחודש עסק הרב קוק זצ"ל במחיר הסגידה ל'עגל הזהב' : "בכל דור, עבודת עגל הזהב תסבב שברון לוחות העדות". (מגד ירחים תרע"ב). שכן "בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די גרם שעשו את העגל. וכו'. משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו (ארנק) והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?" (ברכות לב א).

בכל דוד ודור מהדהדת הקריאה: "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו'. פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים". (דברים ח יא).

 

"באשר ראוי להחזיק את כל אדם מישראל, בפרט אנשים נדיבים, אנשי מעלה וסגולה, שהם ברוב עשרם יוסיפו טובה, יגדלו צדק וחסד בעולם ויחזקו ידי האמת, ע"כ ראוי לבקש להם ברכה של הצלחה מאדית. אבל כל אדם לעצמו ראוי לו להחזיק לעצמו המדה הבינונית, ולחוש שהעושר הרב יוכל להעבירהו מדרך הישר, אורח החיים, ועם החכם מכל אדם ראוי שלא יאבה עושר רב "פן אשבע וכחשתי" וגו'". (הרב קוק זצ"ל עולת ראיה ח"א שסט).

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון