ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

חזון ארץ ישראל ויסורי המורכבות

לפרשת שלח לך  -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

חטא המרגלים הוא אחד האירועים הטראומטיים שהשפיע דרמטית על ההיסטוריה של עם ישראל. בשעתו, הוא גרם לעיכוב של דור בכניסה לארץ, וכתוצאה ממנו דור שלם של יוצאי מצרים מת במדבר. בלילה של חזרת המרגלים היתה "בכיה של חינם" במקום שמחה חגיגית על בשורת הכניסה לארץ, שהפכה "בכיה לדורות" (תענית כט א). 'חטא המרגלים' פצע את הקשר התודעתי הראשוני, הפשוט שבין העם לארצו והותיר בו צלקת שמחייבת איחוי. הוא חוזר ונעור כאשר עולות על הפרק סוגיות מדיניות ובטחוניות המבקשות הכרעה. כדי ללמוד מנסיון כשלון העבר יש לחזור ולהתעמק בפרשה זו שבתורה על אינספור היבטיה. בשבועות האחרונים מתנהל ויכוח על תוכנית המאה של טרמפ ומורכבותה ואנו מבקשים להאיר צד אחד במורכבות הדיון לאור הפרשה.

בדיווח המודיעיני של המרגלים היו שני סעיפים ומסקנה אחת. בסעיף ה'קרקע והתשתיות' הם דיווחו על טוב הארץ: "ויראום את פרי הארץ, וגו'. ויאמרו: באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" (במדבר יג כו-כז). בסעיף ה'אוייב' דיווחו על עוצמתו הצבאית וביצוריו: "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם" (פס' כח). ובשני לא היה רק דיווח אלא גם 'הערכה' שחרגה מיעודם: 'אפס כי עז העם' - שהיא מורה על דבר אפס ונמנע מן האדם, שאי אפשר בשום ענין" (רמב"ן שם), שלהערכתם הכיבוש הוא בלתי אפשרי.

נחלקו המפרשים: לרש"י הסעיף הראשון היה דיווח אמת כחלק מהמניפולציה בסעיף השני: "כל דבר שקר שאין אומרים בו קצת אמת בתחלתו אין מתקיים בסופו" (רשי שם פס' כז). אולם לרמב"ן שני הסעיפים היו דיווח אמת: "ובכל זה אמרו אמת והשיבו על מה שנצטוו" (רמב"ן שם). חטאם היה ב'הערכה' הפסקנית שהמשימה בלתי אפשרית: "אבל רשעם במלת 'אפס' וכו'" (שם).

לרמב"ן ניתן לומר שהיתה מורכבות ודילמה בין שני הסעיפים: בראשון הצגת טוב הארץ ופירותיה, התגשמות החלום וההבטחה האלוקית להגיע לארץ זבת חלב ודבש, ומדוע כדאי להלחם ולכבוש את הארץ. ובשני, הצגת העוצמה הצבאית של יושבי הארץ ומדוע מסוכן עד בלתי אפשרי לכבוש אותה!  לרמב"ן זוהי תמונה אמיתית! למציאות מורכבת ומאתגרת. דווקא במצב כזה היו אמורים להיצמד לחזון ולא להתבלבל. וזו היתה תגובת כלב: "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה!" (פס' ל). אין התעלמות ממורכבות המצב אולם כשיש מצפן ערכי וחזון המורכבות אינה מניעה מנטרלת אלא אתגר שיש להתמודד אתו בהצלחה!

ה'היסטוריה חוזרת'. שלא כבכל אומה וארצה בכל צמתי ההסטוריה הארץ ישראלית היו מורכבויות ודילמות. "קשר הקדש של ישראל עם ארצו הקדושה אינו דומה לקשר טבעי, שכל עם ולשון מתקשר על ידו אל ארצו" (עו"ר ח"א  רג). "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, ('ואומות העולם מתאוין להם', גי' המכילתא), וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא" (ברכות ה א). מורכבות של 'מתנה' שמתקבלת ב'יסורין'! היסורין אינם רק יסורי הגוף אלא גם יסורי הנפש ושלוות הדעת בדילמות ובמורכבויות של ירושת הארץ וישובה.

החלת הריבונות הישראלית על ישובי יהודה שומרון והבקעה בחסות המעצמה האמריקאית היא אירוע רב משמעות, ואבן דרך משמעותית בקשר של עם ישראל לארצו ערש מולדתו. אולם אם היא מותנית בהסכמה ולו במילים בלבד להקמת מדינה פלשתינאית, היא לא באה בחשבון. האם נכון לקבל אותה ולזכות בריבונות, כבתוכנית החלוקה ב-47, בהנחה שאין סיכוי שהפלשתינאים אי פעם יסכימו לה? ומה יהיה אם כן?! ומי לידינו יתקע שהסכמה זו לא תנוצל בעתיד למהלכים חד צדדיים, ביוזמות פנימיות או בלחצים בינ"ל מבחוץ? והאם בגלל חששות אלה כדאי לוותר על ההישג של החלת הריבונות המוכרת ע"י ארה"ב?

דילמה קשה ומורכבת! גם כאן המצפן הערכי והחזון של ירושת הארץ ארוך הטווח צריך להנחות אותנו.  

בחירה לדורות

פרשה ומימושה – שלח לך -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

מה ניתן ללמוד לדורות מפרשת חטא המרגלים?

חטא המרגלים היה ללא ספק חטא חמור מאד. אנו עומדים על חומרתו ע"י חומרת העונש. דור שלם שימות במדבר ולא יכנס לארץ. הרושם שצרב החטא ותוצאותיו הקשות ממשיכים ללוות את עם ישראל לדורות, עד היום הזה. אם היה מדובר על חטא שהוא תוצאה של נסיבות מסוימות ונדירות הוא היה חטא לשעתו, מעידה יוצאת דופן שלא היה מה ללמוד ממנה לדורות. אולם לחטא המרגלים יש מאפיינים מסויימים שהם דומים מאד לחיים של הפרט והאומה בחיי היום יום, ועל כן יש וחובה ללמוד ממנו לדורות. לשם כך לא מספיק שנציין את חומרתו. עלינו ללמוד על מאפייניו בצורה מדוייקת יותר. נבקש להצביע על נקודה אחת.

"'ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא' - אמר רבה אמר ר' יוחנן: (אותו היום ערב) תשעה באב היה! אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות!  (תענית כט א). "ומן אותה שעה נגזרה על בית המקדש שתתחרב" (במדבר רבה טז כ).

המרגלים עמדו בפני העם. עשרה הוציאו את דיבת הארץ רעה, ויהושע וכלב שבחוה. עשרה מרגלים קראו להם, בקטנות הדעת וחולשת הרוח, בהתעלמות מהצו האלוקי ומבלי להבין את גודל החזון והשעה: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו!" (במדבר יג לא). לעומתם יהושע וכלב קראו להם, בגודל הדעת ועוצמת הרוח, מתוך הכרה בצו האלוקי ובגודל החזון והשעה: "עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה!" (במדבר יג ל). לבל יחמיצו את גודל השעה ולבל ימאסו בארץ חמדה. כי בחירתם היא לדורות.

עם ישראל כיחידים וכציבור נדרשו לבחור אחרי מי הם הולכים. והאם הם נכנעים לנרגנות ולבכיינות, לחולשת הרגע וחיי השעה. או שהם מתמלאים בעוז ותעצומות ומכירים בגודל השעה, והשלכותיה לדורות ולנצח נצחים.

בכייתם ובחירתם העדיפה את חיי השעה והרגע, החמיצה את ההזדמנות והפכה ל'בכיה לדורות'!

בשלב מאוחר יותר עם ישראל מבין את טעותו. יש המבקשים לתקנה ולהעפיל: " וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמור הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ד' כי חטאנו" (במדבר יד מ). אולם זו התעוררות מאוחרת , הנזק כבר נעשה והוא בלתי

הפיך: "ויאמר משה: למה זה אתם עוברים את פי ד' והיא לא תצלח" (שם).

מדרש מפורסם מתאר את הפער שבין היחס של האדם למעשה שלו 'בשעת מעשה' לבין האופן שבו המעשה נתפס אח"כ 'לדורות' – בפרספקטיבה של שנים קדימה: "אמר רבי יצחק בר מריון: בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקב"ה מכתיב עליו (בראשית לז כא): 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו (שמות ד יד): 'הנה הוא יוצא לקראתך', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בועז שהקב"ה מכתיב עליו: "ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע ותותר", עגלות מפוטמות היה מאכילה" (רות רבה פרשה ה ו). אז מה ניתן ללמוד מכך? שבשעת מעשה יש להתייחס לכל מעשה טוב ומתבקש ('מצוה'), כאילו מדובר על דבר שיש לו ערך גדול, וארוך טווח, לדורות, ולא דבר של מה בכך! כדי שלא תוחמץ השעה ולא תהיה 'בכיה לדורות'.

אסתר היתה יוצאת דופן. היא היתה 'בעל הנס שהכיר בניסו' (עפ"י נידה לא א), היא הכירה בגודל הנס והאירוע ההיסטורי לו היתה שותפה. לא כנס מיוחד, לשעתו, אלא כמסר לדורות. ועל כן ביקשה: "קבעוני לדורות וכו'. כתבוני לדורות" (מגילה ז א). וזכתה שיזכר לטובה, לנצח: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם"  (אסתר ט כח). "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר" (רמב"ם מגילה ב יח).

היחיד והציבור מתבקשים לבחור מידי שעה בחירות שונות. פעמים בשעה של קטנות הדעת וחולשת הרוח. והבחירות נעשות מתוך חשבונות של שעה, של כאן ועכשיו. קשה לראות בהחלטות הללו משהו גדול שישפיע לדורות. רק לאחר זמן מתברר שזו היתה 'בחירה לדורות', או שמא 'בכיה לדורות'. בדיעבד קשה להבין וקשה להסביר למה התרשלו באותה העת בבחירתם.

זה האופן שבו  חכמים מעבירים את הלקח מחטא המרגלים, לדורות, כ'בכיה לדורות'. מעתה ואילך, כבר בשעת מעשה צריך לבחון את המעשים כפוטנציאל של 'בחירה לדורות' כדי למנוע 'בכיה לדורות'. את המסר האקטואלי להיום, נפיק כל אחד לעצמו ולבחירותיו.

בחירה שמעצבת מציאות

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  שלח לך – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

פרשת המרגלים חוללה את אחד המשברים הגדולים ביותר בתולדות עם ישראל. מסתבר לומר שתוצאותיה נעוצות בראשיתה, בעצם שליחת המרגלים. "וידבר ד' אל משה לאמורשלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל. איש אחד איש אחד למטה אבותיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ד' כולם אנשים ראשי בני ישראל המה" (במדבר יג א-ג). חכמים השוו בין התיאור של חטא המרגלים בפרשתנו ובין התיאור בספר דברים. בפרשתנו מורים הכתובים ששליחת המרגלים לתור את ארץ כנען היתה על פי צו אלוקי, ואם כן לא מובן מדוע נענשו על כך. ואילו בספר דברים מורים הכתובים שהיא היתה פרי של בחירה אנושית, היוזמה באה מתוך העם, ומשה רבנו קיבל אותה: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו: נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן. וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט" (דברים א כג-כב). רש"י מיישב את הכתובים על פי הגמרא והמדרש, שאכן שליחת המרגלים היתה יוזמה ובחירה של העם, ובהתאם לכללי הבחירה החופשית היא קיבלה את הגושפנקא מאת הקב"ה. כך הוא גם מפרש את הפסוקים בפרשתנו: "שלח לך – לדעתך. אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו (דברים א): 'נשלחה אנשים לפנינו' כמה שנאמר (שם): 'ותקרבון אלי כולכם וגו'' ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה שנאמר (שמות ג): 'אעלה אתכם מעוני מצרים וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש', חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה" (רש"י שם יג ב, עפ"י במדבר רבה טז ז-ח, וסוטה לד ב). כלומר הציוי האלקי הוא נתינת רשות, בדיעבד, ליוזמה של העם. בעל ה'שפתי חכמים' מגדולי פרשני רש"י, באר את העומק שבדבריו, לאור כללי הבחירה החופשית שהקב"ה קבע בעולמו: "דקשה לרש"י הלא גלוי וידוע לפני ד' שעתידים לחטוא על ידי שליחות זה, א"כ למה צוה להם ד' יתברך שישלחו מרגלים לפניהם שעל ידם יבוא פורעניות להם שלא יבואו לארץ ישראל, כי ימותו במדבר? ועל זה פירש: 'אני איני מצוה לך!' וכו' ובהכרח הוא נתינת רשות ולא ציווי" (שפתי חכמים שם אות ב). יש קשר סיבתי ובחירי בין ההסכמה האלקית לבחירת העם: "וכדאמרינן: 'הבא ליטמא פותחין לו'" (שפתי חכמים שם אות ב עפ"י 'מנחת יהודה').

וכן מצינו בדברי המקובל רבי חיים ויטאל: "ואין ספק כי מה שחיסר פה (בפרשתנו א.ש.) נתפרש שם (בפרשת דברים א.ש.), כי ישאל התחילו לשאול ואז משה נתייעץ בשכינה ויגד לו את דברי העם, ואז נתן לו הקב"ה רשות ואמר לו: 'שלח לך אנשים' ועל זה אמרו רז"ל באומרם: 'לך - לדעתך וכו'' אבל אם לא שאלו הם את הדבר הזה מה ענין אומרו 'אם תרצה שלח וכו'' ומה שאמר: 'וישלח אותם משה על פי ד''  - ירצה: שהיו ברשותו ית', לא שהשם יתברך התחיל בעצה הזאת" ('עץ הדעת טוב' - פרשת שלח).

ה'שפתי חכמים' מבאר זאת לאור עיקרון שהוא אחד מיסודות הבחירה החופשית האנושית: "דאמר ריש לקיש מאי דכתיב: 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן'? בא ליטמא פותחין לו! בא ליטהר מסייעים אותו!" (שבת קד א). וברש"י שם מבאר שאם אדם בא לעשות מעשה רע לא ימנעו ממנו ואם יבוא לעשות מעשה טוב אף יסייעו לו: "מסייעין אותו - ומכינין לו פתח". ובכך הוא מפרש את הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ - מעצמו יליץ, לא יסייעוהו ולא ימנעוהו. ואם לענוים - ולמדה טובה הוא נמשך. יתן חן - יסייעוהו מן השמים". כלומר שעל פי הקביעה האלוקית לבחירה החופשית יכולת לעצב את המציאות ולהשפיעה עליה. למרות שהכניסה לארץ ישראל היתה חלק מהתכנית האלוקית להובלת ההסטוריה. לעם ישראל ובחירותיו יש השפעה על עיצוב המציאות ואף על התוכנית האלוקית. חטא המרגלים גרם לכך שהתכנית האלוקית התעכבה לשלושים ושמונה שנים.

עקרון זה מתבאר בניסוח שנוה במקום אחר: "אמר רבה בר רב הונא, אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב, (במדבר כב): 'לא תלך עמהם', וכתיב, (שם): 'קום לך אתם'. מן הנביאים, דכתיב, (ישעיה מח): 'אני ד' אלקיך מלמדך להועיל, מדריכך בדרך תלך'. מן הכתובים, דכתיב, (משלי ג): 'אם ללצים הוא יליץ, ולענוים יתן חן'" (מכות י ב). וברש"י שם: "בדרך תלך - בדרך אשר תבחר לילך. אם ללצים - בא אדם להתחבר. הוא יליץ - אין מעכבין בידו". המאירי שם מבאר שזהו יסוד בתורת הבחירה החופשית: "מיסודות הדת ומפינות האמונה להאמין שהבחירה ביד האדם להרע או להיטיב, ומפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אין מכריח עליו. שאם לא כן כבר בטלו המצות והתורות והוא שאמר 'ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע', 'ובחרת בחיים'. שזהו שדרשו כאן: 'מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'. מן התורה: 'לא תלך עמהם', 'קום לך אתם'. מן הנביאים: 'אני ד' מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך'. מן הכתובים: 'אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן' וכבר הארכנו בענינים אלו עד תכליתם בילדותנו בחבור התשובה" (המאירי מכות שם, וכן ברמב"ם בשמונה פרקים פרק ח, ובהלכ' תשובה פרק ה-ו)

יכולת הבחירה המופלאה של האדם מאפשרת לו לבחור בכל דבר והקב"ה אינו מונע זאת ממנו. ואף כביכול נעשה לו שותף ומאפשר לו שכלי המציאות יפעלו למימוש בחירתו של האדם, לטוב ולמוטב: "פירוש דבר זה ענין מופלג, כי הכל לפי האדם המקבל כמו שהתבאר דבר זה בכמה מקומות. ולפיכך אמר: 'בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו', מאחר שחפץ האדם בדבר עושין לו רצונו בין טוב ובין רעואין עושין לו דבר בעל כרחו, כמו ענין זה שהוא חפץ ללכת אף שהוא לרע אליו אין מוחין בידו, ואף שנראה דבר זה פשוט הוא דבר עמוק" (חדושי אגדות למהר"ל ח"א – מכות ע"א).

הבחירה האנושית לשלוח את המרגלים עיצבה את המציאות. ממנה עלינו ללמוד על כוחה בחיי היום יום של היחיד והאומה.

 

 

 

חטא המרגלים היה אחד הכישלונות הלאומיים הטראומטיים בתולדותינו. רשמיו והשלכותיו מלווים אותנו עד היום. כמו באירועים טראומטיים אחרים יש מקום להפקת לקחים מהכשלון לבל נשגה בעתיד. אולם יש לשים לב שבאירוע הזה יש גם לקחים חיוביים שיש להפיק ממנו לדורות, לקחים שלא כ"כ ניתן ללמוד מאירועים אחרים, ובשל המשקע השלילי של האירוע אנו מתקשים להפיקם.

הרמב"ן (במדבר יג ב. ובעקבותיו רבנו בחיי בהקדמתו לפרשה) פרס בפירושו 'מערכה' ('תזה') אמונית, שיטתית ומאלפת, על הצורך האיסטרטגי בשליחת המרגלים, והצביע על נקודת הכשל של המרגלים.

 

 

מדבריו למדנו ששליחת המרגלים לתור את הארץ, לקראת מלחמת ירושת הארץ היה מבחינה איסטרטגית ומבחינה אמונית מעשה נכון ומתבקש. למרות שבעידן המדבר היתה הנהגה אלקית ישירה, והתגלות מעל דרך הטבע, חלה חובה ש'לא לסמוך על הנס!' "כי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס. אבל יצוה בנלחמים להיחלץ ולהישמר ולארוב". (רמב"ן)

אדרבא, יש להתנהל בדרך הטבע - לאור עקרונות המלחמה ובהגיון אסטרטגי, ואין בכך חסרון באמונה ובטחון בקב"ה.

ההערכות למלחמה חייבת להתנהל לאור עקרונות הטקטיקה והאיסטרטגיה: לשלוח מרגלים שיתורו ויאספו מודיעין שטח טקטי (עפ"י הצי"ח של הפיקוד): על צירי התנועה, על העוצמה הצבאית של האוייב, כמות ואיכות לוחמיו. "וראיתם את הארץ מה הוא ואת העם הישב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב". (כאן יג יח).

 

 

וכן על איכות נשקם וביצוריהם. "ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים אם במבצרים". (כאן יג יט) "וכן הערים אם הם בצורות שישגבו בהן ויצטרכו לבנות דיק וסוללות או שיבואו מצד אחר" (רמב"ן).

במקביל יש לאסוף גם מודיעין איסטרטגי – על מצב האוכלוסיה, ומפלס תחושת הבטחון שלה. "סימן מסר להם אם בפרזים יושבין, חזקים הם, שסומכין על גבורתם. ואם בערים בצורות הם יושבין, חלשים הם". (רש"י יג יח).

ועל המשאבים הכלכליים, "ומה הארץ השמנה הוא אם רזה היש בה עץ אם אין".(כאן יג יט). וכו'.

המודיעין שיאסף ישמש לנתוח ולהערכה, כבסיס לתמונת מודיעין שלימה, שנצרכת לשם גיבוש התוכנית האיסטרטגית והטקטית של המלחמה. "ועל פיהם תתייעצו בענין הכבוש". (רמב"ן).

מדברי הרמב"ן גם למדנו שתכלית שליחת המרגלים היתה לשם העלאת מפלס המוטיבציה הלאומית בקרב העם בכללו, לצאת למלחמה בנחישות, ובמלוא הכח, ולשאת את 'מחיר' המלחמה. "בעבור כן אמר להם שיתנו לב לדעת כן, כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה, וכו'. ויעלו בה בחפץ גדול" (שם)

 

 

גם משה יהושוע וכלב הודו שהאתגר הצבאי שיעמוד בפניהם במלחמת ירושת הארץ יהיה גדול וקשה. 

"ואל תחשוב כי היה פשעם באמרם "ארץ אוכלת יושביה" (פסוק לב) בלבד, כי טרם שיאמרו להם כן היה מריבת כלב עמהם. וכן כתוב (דברים א כח): "אחינו המסו את לבבנו לאמור עם גדול ורם ממנו וגו'", ובכאן כתיב (להלן יד ג): "לנפול בחרב נשינו וטפנו יהיו לבז. והנה משה רבינו אמר לבניהם כדברים האלה, והפליג להם בחוזק העם ובמבצר עריהם וכח הענקים יתר מאד ממה שאמרו המרגלים!" (רמב"ן)

ניתן לומר שהכישלון של המרגלים לא היה בעצם שליחתם אלא באופן התנהלותם!

א. המרגלים נשלחו 'לאסוף' מודיעין ולא 'להעריך' אותו.

ב. ה'איסוף' לא נעשה ב'נקיות' מתוך יושרה מקצועית אוביקטיבית אלא במגמתיות ומתוך אג'נדה ו'דעה קדומה' על ה'נחיצות' בכיבוש הארץ בעיתוי הזה.

ג. התודעה הבסיסית של המרגלים היתה של הפחתה בערך העצמי שלהם, של העם ויכולותיו "ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם".

ד. ה'הערכה' של עוצמת האוייב היתה 'הערכת יתר', וב'העצמה' של יכולותיו. "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילדי הענק ראינו שם".

ה. לו היו מתנהלים המרגלים כפי שהתנהלו המרגלים ששלח יהושע, היו מגלים עד כמה יושבי הארץ מורתעים מפני עם ישראל: "ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ד' לכם את הארץ, וכי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל ישבי הארץ מפניכם. כי שמענו את אשר הוביש ד' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים וגו'. ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם וגו'." (יהושע ב ט)

ו. המרגלים התיימרו לבחון את ה'ערכיות' וה'נחיצות' של המשימה, ויצרו דלגיטימציה לכבוש הארץ בעיתוי הזה!

ז. הם חרגו מתפקידם כשבקשו 'להעריך' את 'יכולת כוחותינו' להתמודד עם ביצוע המשימה! (תפקיד המודיעין להעריך את ה'אוייב' ולא 'כוחותינו'! אין לו כלים וידע מקצועיים להעריך את יכולת 'כוחותינו'.) בניגוד ל'הערכת היתר' של האוייב ביחס לכוחותינו הם העריכו את יכולתו ב'הערכת חסר': "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו".

ח. המרגלים התעלמו מהממד האלקי והערכי של מלחמות ישראל - מהסייעתא דשמיא, שעומדת לצד עם ישראל כאשר הוא פועל בהכנה נכונה על פי צו ד', שהוא גורם "מכפיל כח", "סר צלם מעליהם וד' אתנו, אל תיראום". וכו'. "אם חפץ בנו ד' והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו". כאשר צבא ישראל מוסר את נפשו כדי לבצע משימה ערכית, אין כמעט משימה שהיא בלתי אפשרית והוא מסוגל לעשות את הבלתי יאומן.

ט. כדי לגייס את העם לצידם המרגלים משתמשים באמצעי הפחדה דמגוגיים: "הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ארץ אוכלת יושביה היא, וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות".

 

מדבריו של הרמב"ן ניתן ללמוד עד כמה הנסיבות האסטרטגיות לשליחת המרגלים לשם ירושת הארץ רלוונטיות כאז גם כיום. 'מצוות ירושת הארץ' על פי הרמב"ן היא משימה ומצווה תמידית שלא הסתיימה. (סהמ"צ עשה ד') עדיין מדובר באתגר קשה מבחינה צבאית. "ארץ ישראל נקנית ביסורין" ובכל הדורות היא רצופה אתגרים קשים. כאז גם עתה עלינו להתנהל עפ"י ההגיון האסטרטגי והטקטי, ומנגד לא לשגות בתפקיד המודיעין, ולא להעריך 'הערכת חסר' ולא 'הערכת יתר', וכך גם לגבי הערכת יכולותינו.

 

אסור לנו להתעלם מהערך המוסף של הממד הערכי שבמלחמותינו, את האמונה ואת "רוח הלחימה" שהם 'מכפילי כוח', והביאו גם בימינו לעשות את הבלתי יאומן. ובעיקר, עלינו לפעול מתוך המודעות המתמדת של המתנה הגדולה שניתנה לנו "טובה הארץ מאד מאד". וגו'. 

"עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה!"

 

 

 

 

The Strategy of Inheriting the Land

– In the Past and For All Time

 

 

Parshat Sh'lach – Rabbi Eliezer Shenvald

The Sin of the Spies is one of the most traumatic national failures of our history. The impression it made and its aftershocks affect us to this day. Like with other traumatic events, there are lessons we can learn so we won't make the same mistake again. But there are also positive lessons that we must notice and learn from for the future, lessons not readily evident from other events. But because of the negative aftermath

 

 

from this episode, it’s difficult for us to learn them.

The Ramban (Bamidbar 13:2, and Rabbenu Bechaii in his preface to the parsha) laid out a systematic, enlightening and Emunah-based 'plan' for the strategic need to send

the spies.

From his interpretation, we learn that sending the spies to see the land before the war for the possession of the land was the proper and necessary thing to do from the standpoint of both strategy and Emunah. Despite the fact that during our time in the desert we had direct divine guidance and supernatural revelation, we were obliged "not to rely on miracles!" "Because the Torah will not rely on miracles for everything, but commands the warriors to go forward, be on their guard and ambush."

To the contrary, we must prepare for war in a natural way – according to the rules of war and strategy, and this does not reveal any deficiency in Emunah or trust in G-d.

So we need to send spies "behind the lines" to collect tactical information on usable roads, the enemy's military strength, the quantity and quality of their soldiers. "And see the land, what it is, and the nation that dwells on it – are they strong or weak, few or numerous?" (Bamidbar 13:18)

And also information on their weapons and defenses: "And what (kind of) cities do they dwell in – are they camps or fortified cities?" (Bamidbar 13:19)

Additionally, strategic intelligence is necessary – on the condition of the population and its level of confidence: "He gave them a sign that if they dwell out in the open, they are strong and confident of their valor. And if they live in fortified cities, they are weak." (Rashi on Bamidbar 13:18)

Regarding economic resources: "And is the land abundant or meager? Does it have trees or not?" (Bamidbar 13:18)

The facts gathered will be used for analysis and planning, as the basis of a comprehensive information picture which is needed to formulate a strategic and tactical plan of action. "And according to them, make a plan for the conquest." (Ramban)

An additional purpose of sending the spies was to raise the level of national motivation of Am Israel, to go out to war with determination and in full strength, and to bear the "price" of the war. "And for this reason, Moshe told them to (bring back fruit from the land, and to) pay attention to the goodness of the land in order to tell the nation, so that they will rejoice and gain new strength and go up there gladly, with great desire." (Ramban)

Moshe, Yehoshua and Calev didn't deny that the military challenge involved in conquering the land was formidable. "And don't say that the spies sinned by saying 'a land that devours its inhabitants' because Moshe told their sons (the next generation) similar things, and emphasized the might of the inhabitants and the fortifications of their cities and the strength of the Anakim (giants) even more than the spies did!” (Ramban)

We can say that the failure of the spies wasn't because of the fact that they were sent, but because of their conduct on their mission!

The spies were sent to "collect" information, not to "analyze" it, and in fact the "collection" was not done objectively but with a specific intention and based on a "preconceived notion" about the necessity of the conquest. And they magnified the strength of the enemy: "the nation that lives in the land is fierce and the cities are fortified and very large and we saw there the sons of Anak (giants)."

And they overstepped their bounds when they presumed to assess the value and necessity of the mission, and to second-guess the nation's ability to deal with the challenge. And making this appraisal wasn't their task, and they weren't qualified to do it. "We cannot go up against the nation because they are stronger than us." (The job of military intelligence is to gauge the strength of the enemy, not our own!) Especially since, when Am Israel acts properly, then divine providence is at its side: "Their shade (shelter) has disappeared from above them and G-d is with us, do not fear them…If G-d favors us (He will) bring us into this land and give it to us."

We can see how much the strategic circumstances for sending the spies for the purpose of conquering the land are still relevant today.

The mitzvah of inheriting the land is a mission and a mitzvah which has not been completed. (Ramban, Sefer HaMitzvot, mitzvah 4) It is still a difficult challenge from a military standpoint. "Eretz Israel is acquired with issurim (suffering)." In every generation the path is full of difficult challenges. Just like then, we must act now according to strategic and tactical logic, and not make the mistake that the bringers of information asses our strength. Most importantly, we must act out of the constant awareness that "the land is very, very good."

"Let us go up and inherit it, because we can certainly succeed!"

 

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון