ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

מנהיגות בתקופת משבר

פרשה ומימושה - בהעלותך -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

בפרשתנו מתחילה תקופה רצופת המשברים של המדבר. המשברים הקשים של 'המתאוננים' ו'קברות התאווה' מאתגרים את מנהיגותו היחידנית של משה. בעיצומו של המשבר והקושי פונה משה רבנו לקב"ה: "ויאמר משה אל ד' למה הרעות לעבדך?! ולמה לא מצאתי חן בעיניך, לשום את משא כל העם הזה עלי?!" (במדבר יא יא). "למה הרעות לעבדך - לשלחני בעל כרחי להוציא העם הזה ממצרים. ולמה לא מצאתי חן בעיניך. כשאמרתי שלח נא ביד תשלח לשום את משא כל העם הזה עלי. וזה עשית כדי לשים את משא כולם עלי, כאילו לא היה לך מנהיג זולתי, לפחות לשתפו עמי שיהיה טוב להם" (ספורנו שם). מודל ההנהגה של עם ישראל בתקופה משברית, העומס וכובד האחריות חייבים להתחלק. הם לא יכולים ליפול על כתפיים של מנהיג אחד, יהיה גדול ככל שיהיה, אפילו כמשה רבנו: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני" (שם פס' יד).

המשבר הזה הביא למינוי מועצת הנהגה לאומית של שבעים זקנים לצידו של משה, שמאציל להם מסמכויותיו ומרוחו: "ויאמר ד' אל משה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו, ולקחת אותם אל אהל מועד והתיצבו שם עמך, וגו'. ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. ונשאו אתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך" (שם פס' טז-יז). המפרשים לדורותיהם ביקשו לדקדק בפסוקים כדי לעמוד על המתכונת של מודל המנהיגות הזה וכיצד הוא אמור לתת פתרון בעת שגרה ובשעות משבר.

הפתרון של בחירת שבעים הזקנים נועד לחלק את הנטל, לשפר את הנגישות להנהגה שתוכל להיות קשובה יותר למצוקות, ולהוות דרג ביניים שמאפשר להנהגה העליונה של משה רבנו 'עומק', וריכוך הביקורת: "אבל חשב משה, כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם בעת תלונתם. ואפשר כי כאשר התנבאו הזקנים שנאצל עליהם מן הרוח וידעו העם כי נאמנים הם לנביאים, לא יתאספו כלם על משה, וישאלו תאותם גם מהם" (רמב"ן שם פס' יד).

הזקנים שנבחרו היו כאלה שלא היה להם בכך 'אינטרס אישי' שלא חיפשו 'קריירה פוליטית' ומעמד שלטוני, הם צריכים להיות מודעים לכך שהם 'באו לעבוד' עבור העם שאינו עושה חיים קלים למנהיגיו: "ונשאו אתך - התנה עמהם, על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים" (רש"י שם פס' יז).

נבחרו כאלה שרק טובת העם לנגד עיניהם, שהוכיחו כבר בעבר שמסרו את נפשם והיו מוכנים לשלם מחירים אישיים ואף לסבול לשם השגת טובתו של העם: "כי הם זקני העם ושוטריו - שידעת שהם זקני העם ושוטריו שלקו על הצבור במצרים מיד הנוגשים שהיו מצריים, והשוטרים הללו היו מרחמים עליהן ומקילים מהם עול העבודה, והיו מוכין על כך ע"י הנוגשים, שנאמר (שמות ה): 'ויוכו שוטרי בני ישראל', כי הם יודעים להנהיג את העם ולסבול אותם" (רבנו בחיי שם פס' טז). בבחירתם זכו הזקנים להאצלת הרוח הנבואית ממשה. בכך יש גם סוג של צדק וסגירת מעגל כלפי אלה שמסרו נפשם על עם ישראל בשעבוד מצרים: " כי הם שהוכו בשבילם במצרים כדאמר: 'ויוכו שוטרי בני ישראל'. שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לגדולה ולכבוד ולרוח הקדש" (דעת זקנים מבעלי התוספות שם פס' טז).

המתכונת של הנהגת שבעים הזקנים שמשה מאציל להם מסמכויותיו ומרוחו. הגם שהיה בה ציווי אלוקי והיא נבעה מאילוצי המציאות היא גם ביטאה את אצילות נפשו של משה שמוכן לוותר על סמכויות ולהעבירם לאחרים (ויתור קשה מאד למי שנושא בשררה). גם כאן מתדמה משה רבנו לקונו, ומועצת שבעים הזקנים לבית דין של מעלה: "והנה משה נתעלה באותה עצה עלוי רב בהדמותו לקונו יתברך המאציל אצילות שפע על שבעים שרים של מעלה שהם בית דינו, כן עשה למשה שיהיה הוא המאציל על שבעים זקנים למטה שהם בית דינו של משה והוא הנשיא על גביהם ועליון על כולן" (רבנו בחיי שם פס' יז).

בחירת הלב ופרשנות המציאות

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  בהעלותך – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

בפרשתנו מתחיל המסע שאמור להוביל את עם ישראל במסלול ישיר לארץ ישראל. כבר בשלביו הראשונים פורץ משבר המתאוננים: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד'. וישמע ד' ויחר אפו ותבער בם אש ד' ותאכל בקצה המחנה וגו'. ויקרא שם המקום ההוא תבערה כי בערה בם אש ד'" (פרק יא א-ג). הרצי"ה קוק זצ"ל סימן אותו כמשבר הראשון בסדרת המשברים של המדבר: "'ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד'' - כאן זה מתחיל. ביקורת, קשיא, על הקב"ה. וזה שייך לאוירה המדברית. העדר ישוב הדעת של שלמות הקדושה, שלמות הדבקות האלקית" ('מתוך התורה הגואלת' ח"ב חקת תשל"ו).

המפרשים חלקו בשאלה מה היה חטאם של המתאוננים שהביא לענישה כל כך חריפה? האם רק ה'ביקורת' על הקב"ה?

הספורנו ורש"י פרשו שמדובר בתלונה קנטרנית קיטוּרית ומתריסה של חלק מהעם, כנגד הקב"ה, על לא דבר: "כמתאוננים - על טורח הדרך, לא מתאוננים בלבם באמת, כי לא היתה אצלם שום סיבה ראויה לזה שיתאוננו, אבל היו מתאוננים בדבריהם" (ספורנו שם). אולם רש"י מיקד את חומרת התלונה הקנטרנית בהתייחסות למסע הראשון בן שלושת הימים: "תואנה שהיא רעה באזני ד' שמתכוונים שתבוא באזניו ויקניט, אמרו: 'אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים שלא נחנו מענוי הדרך'. 'ויחר אפו' - אני הייתי מתכוין לטובתכם שתכנסו לארץ מיד!" (רש"י שם).  המסע הראשון הרצוף בן שלושת הימים נועד 'לקצר טווחים' ולקצר את הזמן בדרך לארץ ישראל, כדי לצאת סוף סוף מהמדבר ל'ארץ נושבת', 'ארץ זבת חלב ודבש'. אולם הקנטרנים והמקטרים בחרו להפוך, בצורה מרושעת, את פרשנות המציאות מטוב לרע, ופירשו אותה כרצון אלקי בלתי מתחשב להקשות עליהם את הדרך. חומרת החטא היה נעוץ בהיפוך מדעת ומתוך כוונה תחילה, מרוע לב, שהביאה לקריאת המציאות ופרשנותה המעוותת ביחס לכוונה האלוקית הטובה – והצגתה כרעה.

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על תחום אחר של הבחירה האנושית שביכולתה להטות את ראית המציאות ופרשנותה.

עד כה עסקנו בהיבטים שונים של הבחירה האנושית בזיקה לעולם ההחלטות. ביכולת האנושית היחודית לבחור באופן חופשי ועצמאי ולקבל החלטות על הדרך בחיים או על  דרכי התנהלות. הצבענו על כך שההחלטות הללו  מבוססות על יסודות ראשוניים של אישיות והשקפת עולם. אולם פרשתנו נוגעת בפן נוסף של עולם הבחירה, ראשוני יותר, שמשפיע על עיצוב תפיסת העולם. הבחירה האנושית משפיעה על אופן ראיית המציאות והדרך שבוחרים לפרש אותה. הרס"ג בהקדמתו לספר אמונות ודעות מראה שישנם שלושה כלים אוניברסליים שמשמשים את התבונה האנושית כדי לברר את האמת, ולגבש השקפת עולם: החושים, השכל וההכרח, (שהוא ההכרה בדבר סמוי באמצעות הדברים הגלויים שהוא מחולל). למרות שעל פניו נראה שמדובר בכלים אובייקטיביים ולא תלויים, פעמים רבות גם המציאות הנקלטת בחושים נתונה לפרשנות המתבונן ומשאלות ליבו. בכוחה של הבחירה האנושית ונטיות הלב, להשפיע על כלי התבונה בפרשנות המציאות הנקלטת בחושים עד כדי עיוות התמונה באופן הפוך לגמרי ממה שהיא. לעיתים הדבר נעשה בצורה מודעת ולעיתים בצורה לא מודעת. הבחירה משפיעה על סוג המשקפיים שבאמצעותם תבחן המציאות והאופן שבו היא תראה בעיני המתבונן וכתוצאה מכך גם תשפיע על עיצוב תפיסת עולמו. ניתן לשייך לכך את דברי חז"ל שראיית העין תלויה בלב ובנטיותיו: 'ולא תתורו אחרי לבבכם' מגיד שהעינים הולכים אחר הלב. או הלב אחר העינים? אמרת: וכי ('והלא' א.ש.) יש סומא שעושה כל תועבות שבעולם, (שנמשך לחטא בלי לראות א.ש.) הא מה תלמוד לומר: 'ולא תתורו אחרי לבבכם' מגיד שעינים הולכים אחד הלב!" (ספרי פרשת שלח פיסקא ט). האג'נדה, האינטרסים ונטיית הלב עלולים לגרום לעין לראות את התמונה הכוללת באור מסויים. לעיתים אף לבחור שלא לראות בתמונה פרטים שלא נוחים לנטיית הלב ולא מתאימים לאג'נדה. כך פירש את המדרש הרב אליהו די וידאש, (מתלמידיו של הרמ"ק): "ואמר עוד לקמיה 'ליבא ועינא תרין סרסורין דחטאה שכתוב 'תנה בני לבך לי, ועיניך דרכי תצורנה' (משלי כג, כו) אמר הקב"ה: הן יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידענא דאת דילי' (ירושלמי, ברכות א ה). הרי מבואר היות הלב מקור לכל המדות, אם לטוב אם להפכו, ולכן הפסוק מקדים הלב לעינים" (ראשית חכמה שער הקדושה, פ"ז). באופן דומה מבאר מרן הרב קוק זצ"ל את הקשר שבין את ההשפעה של הרצון על השיפוט של השכל: "על הרצון הפנימי אפשר לומר, שהוא ההתגלות הראשונה של המהות הרוחנית, אבל ודאי גם הוא איננו עצמות המהות היסודית של הרוחניות הנשמתית. השכל והמדות הם התגלות שניה ושלישית. כשיש ברצון הפנימי קלקול, אי אפשר שלא יתגלה זה הקלקול בשכל וגם במדות, והחסרון שברצון הפנימי פוגם הוא גם כן את העצמיות הפנימית באיזה מדה" (אורות הקודש ח"א עמ' רנט).

תופעה זו מחייבת את האדם שמבקש את האמת בבחירותיו לפעול כל העת על מידותיו כדי לזכך את נטיות ליבו לבל ישפיעו עליו:  "על כן אי אפשר שאור החכמה, ומאור התורה, יאיר באדם בבהירות מובהקה כל זמן שלא שב בתשובה שלמה, המתקנת את היסוד הרוחני, שהיא גורמת שתהיה ההתגלות הרצונית התגלות בהירה ומבהיקה, ואז ממילא מזהירים הם גם כן הענפים השכליים והמדותיים, ואור התורה הולך ומתעצם, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק" (שם). "הרי לך שהלב הוא שורש ומקור הכל, ועל כן הסכים רבן יוחנן בן זכאי ואמר רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם, שאמר לב טוב, כי הנה כל המדות קנאה ותאוה וכבוד הם בלב, ויש בו דעות רבות מהמדות טובות ורעות, הגאוה והענוה הזיכרון והשכחה, היגון והשמחה. וכן הרבה דברים מסורים ללב, שעליהם נאמר ויראת מאלקיך, על כן התפלל דוד לב טהור ברא לי אלקים, ומחוייב לראות תמיד שיהיה קדש הקדשים נשאר בקדושתו שיהיה מדור לשכינה" (השל"ה שער האותיות אות ל).

 

 

ספר במדבר עוסק בתקופת המסע של עם ישראל במדבר לאחר מתן תורה בהר סיני והקמת המשכן. תחילתו בחודש לאחר הקמת המשכן – בחודש השני לשנה השנית. תקופת המסע במדבר לא היתה רק התווך שבין מצרים לירושלים, אלא מעין "סדרת חינוך" של עם ישראל, תקופה של עיצוב העולם הרוחני והמבנה הלאומי והחברתי. עם ישראל עובר במדבר תהליכי התבגרות לאומית קולקטיבית. כמו תהליכי התבגרות אחרים, יש בו גם הרבה משברים אשר מתחילים בפרשתנו. "עד אמצע פרשת "בהעלותך" נמצאות ההכנות לדרך: סדר המחנות, סדר השבטים, בכל שלמות בנינם, ומאמצע "בהעלותך" מתחילים הסיבוכים וה"שערוריות". בחלק הראשון של ספר במדבר, בפרשיות "בהעלותך שלח קורח" מופיעים משברים פנימיים, ובחלק השני, מפרשת "חוקת" ואילך - זעזועי המשברים מבחוץ". (שיחות הרב צבי יהודה קרח - תשכ"ח).

 

המשברים מאתגרים את ההנהגה הרוחנית והלאומית ומחייבים אותה למצוא דרכים כיצד ניתן לצמוח מתוך המשבר וכיצד להתאים את האיסטרטגיה של ההנהגה למצב המשתנה.

המשבר הראשון היה המתאוננים: "ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד' וישמע ד' ויחר אפו ותבער בם אש ד' ותאכל בקצה המחנה. ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ד' ותשקע האש". (במדבר יא א). התורה לא מציינת על מה היתה תלונתם, ולא בכדי. "לא מצינו מפורש במקרא מהו אנינות זה, ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש". (כלי יקר במדבר יא א). הרמב"ן מפרש שתלונתם היתה לרגל תחילת המסעות במדבר וההתרחקות ממקום ישוב בני אדם, והדאגה מפני היכולת להתקיים במדבר: "כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב, ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והענוי ומתי נצא ממנו וכו'. ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים - והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם". (רמב"ן במדבר יא א). הכשל היה בחוסר האמון והבטחון שלהם בד' ובמשה. יש המפרשים שהיא היתה תגובה על הקושי הגדול שהיה במסע הראשון של שלושה ימים ברציפות, ואולי החשש מפני המסעות הבאים. "שלא היה התואנה שחסר להם טוב כאנשי התאוה. אלא שיש להם רע. ולא ביאר המקרא התואנה, אבל בספרי פירש שהיה ההילוך דרך ג' ימים קשה עליהם. ואין זה מעין תאות האספסוף". (העמק דבר במדבר יא א, וכן ברש"י ורשב"ם במדבר י לג), ויש מפרשים שהחשש היה מפני המלחמה המתקרבת על הארץ: "היו קצרי רוח ומתאבלים על שהיה רוצה הקב"ה להכניסם לארץ ויבאו למלחמה, כי היו יריאים ומקטני אמנה". (בכור שור במדבר יא א). הסיבות הללו היו קשורות לסיטואציה המורכבת בה העם היה ואולי מפני כך הכתוב לא כתב את תלונתם באופן מפורש אולם רש"י מפרש שבאמת לא היתה כל סיבה אמיתית להתאונן, "כמתאוננים - אין מתאוננים אלא לשון עלילה, מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום, וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד) "כי תואנה הוא מבקש". (רש"י שם, וראה ב'כלי יקר' שם שתלונתם היה בהקשר לענייני עריות).

 

מה מביא את העם להתאונן? האם רוע לשמו? נרגנות ותסכול אישי שמביא יחיד או קבוצה לחפש רק מה רע ומה חסר? האם ערעור על המנהיגות והסמכות של משה רבנו? אולי ביטוי למצוקה פנימית? ומדוע דוקא בעיתוי הזה? שמא עצם ההמצאות במקום לא טבעי למגורי אדם? הניידות והעראיות שמבקשת להגיע כבר (אחרי יותר משנה במדבר) אל המנוחה והנחלה לישוב של קבע? או שמא חוסר היכולת לראות את היתרון שיש במנהיגות של משה עפ"י ד'? או לחילופין התחושה שאין להם מספיק קשב של המנהיג למצבם?

המשבר הראשון מסתיים בתפילתו של משה, לכיבוי התבערה, אולם מיד לאחריו מתעורר משבר קברות התאווה (יש מפרשים הקושרים ביניהם, עי' כלי יקר ועוד). בעיצומו של המשבר: "וישמע משה את העם בוכה למשפחתיו איש לפתח אוהלו ויחר אף ד' מאד ובעיני משה רע" (במדבר יא י).

מצב זה מביא את משה למסקנה שמתכונת ההנהגה היחידנית אינה מתאימה להנהגה מול העומס הגדול ומול אתגרי המסע הקשים במדבר: "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני". (במדבר יא יד). המשבר לימד על הצורך לבצע שינוי ולהתאים את איסטרטגית ההנהגה למצב המשתנה. השינוי צריך להביא לצמיחה ולתיקון מתוך המשבר.

המתכונת של ההנהגה שנדרשה לשם כך היתה הנהגה מבוזרת: "ויאמר ד' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושטריו ולקחת אותם אל אוהל מועד והתיצבו שם עמך". (במדבר יא יד).

הביזור לא נועד כדי לתת מענה טכני לצרכי העם אלא מתוך ההבנה שלעם יש צורך באוזן קשבת למצוקותיו, צורך שאינו יכול להתמלא ע"י מנהיגות יחידנית, ומתוך הצורך של משה רבנו לחלק את המעמסה הכרוכה בהנהגת העם: "וטעם "לא אוכל אנכי לבדי" - לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר, כי מאין להם, ועוד, אפילו בהיות להם פרנסים רבים לא יתלוננו רק על משה רבינו שהוציאם ממצרים, כמנהגם לאמר לו "למה העליתנו ממצרים", והוא שיתן להם בתפלתו כל משאלותם ותאותם יביא להם. אבל חשב משה, כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם בעת תלונתם, ואפשר כי כאשר התנבאו הזקנים שנאצל עליהם מן הרוח וידעו העם כי נאמנים הם לנביאים, לא יתאספו כלם על משה, וישאלו תאותם גם מהם". (רמב"ן במדבר יא יד).

 

 

על כן שבעים הזקנים שנבחרו היו דוקא מזקני העם ושוטריו במצרים: "שלקו על הצבור במצרים מיד הנוגשים שהיו מצריים, והשוטרים הללו היו מרחמים עליהן ומקילים מהם עול העבודה, והיו מוכין על כך ע"י הנוגשים, וכו', כי הם יודעים להנהיג את העם ולסבול אותם". (רבינו בחיי שם טז).

השינוי בהנהגה היה אמור להביא את העם לתהליך של צמיחה, אלמלא המשברים הנוספים שפקדו אותו מכיוונים אחרים.

 

 

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון