ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

הקידמה המדבר ומתן התורה

פרשה ומימושה – נשא – שבועות -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

 

פרשתנו מהווה המשך לפרשת במדבר – למפקד ולהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל.  קריאת פרשתנו מקבלת משמעות מיוחדת כשהיא סמוכה לחג השבועות זמן מתן תורתנו. יש בה גם קריאת כיוון להתמודדות עם אחד האתגרים המורכבים של העידן המודרני והתקשורת חוצת היבשות שהופכת את העולם לכפר גלובלי.

המדבר אינו רק התווך המפריד בין מצרים לארץ ישראל. תקופת המדבר בכללה היא תקופת ההכנה והעיצוב הרוחני היחודי של עם ישראל לפני כניסתו לארץ. עם שזה עתה נולד וקיבל את התורה במדבר סיני. בתעודת הלידה שלו, בשורה של מקום הלידה נכתב: 'במדבר'. משום ש"כל המעלה והדיבור שקנו ישראל הוא מן המדבר! וכן הוא אומר (שיר השירים ח ה): 'מי זאת עולה מן המדבר', עילוין של ישראל הוא מן המדבר, תורה מן המדבר, מן מן המדבר, שליו מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, הלבישם רקמה והעדם עדי והנעילם תחש ונשא את ראשם ונתיחסו למשפחותם ונתחבבו לפני המקום, הכל מן המדבר, שנאמר (דברים לב י): 'ימצאהו בארץ מדבר', וכו'. וכן הוא אומר (ירמיה לא א): 'מצא חן במדבר'". (שפתי כהן במדבר א א).

תקופת העיצוב הרוחנית נועדה להיות הכנה רוחנית לפני ההגעה לארץ נושבת, שיש בה אילוצים רבים של קיום החיים והפרנסה, ויש בה 'מסיחי דעת' רבים שעלולים להסיח את הדעת מהעולם הרוחני. "לא תמצא (התורה א.ש.) לא בסחרנים ולא בתגרים (שכבולים למלאכתם יומם ולילה א.ש.)" (עירובין נה א). על כן לא במקרה נבחר המדבר להיות המקום שבו עוצב עם ישראל כהכנה לכניסה לארץ נושבת. כמרחב סטרילי שבו היה משוחרר מהעיסוק בקיום הפיזי היום יומי ופנוי לעיסוק רוחני. לא במקרה גם נבחר מדבר סיני להיות המקום שבו ניתנה התורה שכן: "בשלשה דברים ניתנה תורה: במדבר ובאש ובמים, מה אלו חנם לכל באי העולם אף אלו חנם לכל באי העולם" (מכילתא פרשת החדש פרשה ה). המדבר הוא רשות נגישה ופתוחה לכל, ובכך השהות בו היא  ב'חינם'. מקום ללא ערך נדלנ"י. כך גם התורה היא אינה נחלתו של סקטור כזה או אחר, היא 'חינם' ונגישה לכל, וכל מי שרוצה להתייגע ולקנותה רשאי. "שלא יהא אדם אומר אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה אלא אבותיך גרים היו" (מדרש תנחומא ויקהל פרק ח). "ומה שהתורה היא הפקר, לפי שהתורה אינה מעולם הזה רק מעולם העליון, ולכך התורה היא אל הכל בשוה ואין לאחד חלק יותר מאחר" (מהר"ל נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק ב).  

התורה היא 'חינם' גם במובן שמי שקונה אותה זוכה בנכס ערכי ורוחני ממדרגה ראשונה ולא קונה לעצמו מקצוע מכניס.

יש מובן נוסף לכך שהתורה ניתנה במדבר. המדבר הוא מקום של ענווה ושל פרופורציות נכונות בין העיקר והטפל: "אמר רב מתנה מאי דכתיב (במדבר כא, יח): 'וממדבר מתנה' אם משים אדם עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. (עירובין נד א). "פירוש דבר זה כמו שהתבאר לפני זה, כי אין התורה שייכת רק אל מי שאין לו גאוה והכל שוה אצלו ולזה ראוי התורה" (מהר"ל שם).

דווקא בעידן של קידמה זקוק העם היהודי למסגרות מעצבות כדמות המדבר שתאפשר לו להמשיך את המהלך הנצחי של 'מתן תורה'.

הקידמה וכלי התקשורת שהיא פיתחה הביאה ברכה לעולם. היא הפכה את העולם לכפר גלובלי, שבו המרחק הפיזי כבר אינו מהווה מחסום בין עמים ותרבויות. היא מאפשרת לעמים להסתייע זה בזה, ולהתברך במשאבי זולתם. אולם השכלול הזה הפך להיות זירה שבה מושקעים מאמצים רבים ללכידת תשומת ליבו של האדם. שכלולו גורם היצף של מידע ומשיכת תשומת לב השתלטות ומחנק, עד כדי התמכרות. בכך הוא גורם להסחת הדעת מהעצמיות, מהעולם הרוחני ומהאלוקות. ומהמשך המימוש של 'מעמד הר סיני'. דווקא בעידן זה זקוק האדם ל'פינת מדבר' למרחב סטרילי משוחרר מהשפעות חיצוניות שבו הוא יכול להתנתק לשעות  איכות מכל מסיחי הדעת למיניהם, למלא מצברים ולהתייחד עם עצמיותו ואלוקיו, עם נפשו דעתו ודתו.

 אנחנו עם שנולד מן המדבר -

לספר במדבר ולכבודה של ירושלים

אנחנו עם שנולד מן המדבר

אנחנו נולדנו במדבר

המדבר הוא תבנית  נוף מולדתנו

אנחנו אנשי המדבר

בהיותנו שכאלה

אנחנו מסוגלים לראות את הערך  האמיתי של כל דבר

ללא פאר ללא הדר

ללא יפוי ללא האדרה

רק הדבר על פי ערכו כמות שהוא ולא יותר

בהיותנו שכאלה אנחנו נולדנו מתוך הנס

במקום שאדם לא יכול  להוולד

ובמקום שאדם לא  יכול  להתקיים

על כן הנס אינו מפתיע אותנו

הוא מובנה עמוק בעומק ישותנו האישית והלאומית

בהיותנו שכאלה  אנחנו חשים את ההשגחה האלקית

אשר מלווה אותנו מאז  מיני קדם

בלעדיה לא היינו מתקיימים

המציאות הקיימת לא יכולה  להטעותנו

גם זמן רב מאז שיצאנו מן המדבר

לארץ נושבת

אנחנו עם שעלה מן המדבר\

ממדבר העמים מהגלות הארוכה

שם לא יכולה רגל אדם לעמוד

שם לא יכלה אומה לשרוד

והנה עלינו מן המדבר ונתקומם

 אנחנו עם שעלה מן המדבר

ופנינו לירושלים

כי אנחנו גם אנשי ירושלים

ולציון יאמר איש ואיש יולד בה

בחירה בהתעלות ובנזירות

'ובחרת בחיים' – הבחירה בפרשה – לפרשת -  נשא – תשע"ח  – הרב אליעזר שנוולד

הניסוח של פרשת הנזיר חושף בפנינו את הגישה המורכבת של התורה למעשה הנזירות ולהלכי הנפש של האדם שמביאים אותו לקבל על עצמו נזירות: "איש או אישה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לד'" (במדבר ו ב).

מצד אחד, התורה קושרת בביטוייה לנזיר כתרים, כמי שמבקש להתעלות מעל המכנה המשותף הנמוך של הציבור: 'כי יפליא לנדור'; "יפליא – יפריש, או יעשה דבר פלא, כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם וכו', ועשה זה לעבודת השם! כי היין משחית הדעת ועבודת השם" (אבן עזרא שם). לאורך הפרשה מבליטה התורה את יחסה באמצעות צירוף המילים 'נזיר לד'' כביטוי לרצון הטהור שמוביל לנזירות; להתקדש, לשם שמים: "להזיר לד' - להבדיל עצמו מן היין לשם שמים" (רש"י שם). "להזיר לד' - להפריש עצמו מכל אלה למען יהיה כולו לד', להתעסק בתורתו וללכת בדרכיו ולדבקה בו" (ספורנו שם).

מצד שני, במלאת ימי נזרו, נדרש הנזיר להקריב קרבן חטאת: "וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו וגו', והקריב את קרבנו לד' וגו', כבש וגו  לעולה, וכבשה אחת וגו' לחטאת, ואיל וגו'לשלמים" (שם פס' יג – יד). בגמ' נחלקו על מה מובאת חטאת זו. לדעת רבי אלעזר הקפר היא באה על עצם הנזירות והפרישות שהנזיר גזר על עצמו: "רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' וכי באיזה נפש חטא זה?! אלא שציער עצמו מן היין! רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש! שנאמר: 'קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו'" (תענית יא א). על פניה מדובר במחלוקת קוטבית: רבי אלעזר הקפר סבור שהתורה מתייחסת לנזיר הפורש כ'חוטא' ואילו רבי אלעזר סבור שהיא מתייחסת אליו כ'קדוש'! גם מחלוקתם נוגעת במורכבות של הנזירות.

על פי הרמב"ן קרבן החטאת המובא בתום הנזירות אינה על עצם הנזירות אלא על כך שהנזיר סיים אותה ולא המשיך בה: "וטעם החטאת שיקריב הנזיר ביום מלאת ימי נזרו, לא נתפרש. ועל דרך הפשט כי האיש הזה חוטא נפשו במלאת הנזירות, כי הוא עתה נזור מקדושתו ועבודת השם, וראוי היה לו שיזיר לעולם ויעמוד כל ימיו נזיר וקדוש לאלקיו, כענין שאמר (עמוס ב יא): 'ואקים מבניכם לנביאים ומבחוריכם לנזירים', השווה אותו הכתוב לנביא, וכדכתיב (לעיל פסוק ח): 'כל ימי נזרו קדוש הוא לד'' והנה הוא צריך כפרה בשובו להטמא בתאוות העולם" (רמב"ן שם  פס' יא).

יש לשים לב שהנזירות בתורה היא פרישות מסוייגת ומוגבלת. רק משלושה דברים: מיין ותוצרתו, תספורת וטומאת מת. הנזיר אינו מקבל על עצמו סיגופים וצומות המצערים את הגוף, ולא הינתקות ופרישה מן הציבור: "מיין ושכר יזיר. לא יסגף עצמו בצום, שממעט במלאכת שמים כדבריהם ז"ל, ולא יצער גופו במכות פרושים כמנהג צבועים וכומרים, אבל יפריש עצמו מן היין, שבזה הוא ממעט את התיפלה מאד ומכניע יצרו, ולא יתיש כוחו בזה כלל" (ספורנו שם פס' ג). הנזיר המתואר כאן אינו פורש מהחיים מתוך תסכול מהמשקולות הרוחניות שמטיל עליו עולם החומר והגופניות, ולא מתוך יאוש מחיי השגרה החומריים השוחקים, הנזיר של פרשתנו מבקש קדושה, התעלות רוחנית ודבקות אלוקית, מעבר לנורמה המקובלת בחברה. הוא חותר לשלמות ומרגיש שאין הוא יכול להסתפק במינימום, בפשרה וברסיסים של קדושה. "כדי להכניס את יסוד הקודש הטבעי בתוך החיים החברתיים הכלליים, נתנה פרשת נזיר לישראל, שגם אחד משאר אישי האומה, בתולדתו, יכול להמשיך עליו, בבחירתו ורצונו הטוב, את המשך של קדושת הכהונה העליונה" (עולת ראיה ח"א עמ' קעד).

מאידך, קובע הרמב"ם שהדרך האידיאלית אינה דרך הפרישות אלא שלמות של 'דרך האמצע' שאינה פשרה, אלא מינון נכון וראוי של כל דבר: "וזאת התורה התמימה המשלמת אותנו, וכו', לא זכרה דבר מזה, ואמנם כונתה להיות האדם טבעי הולך בדרך האמצעית, יאכל מה שיש לו לאכול בשווי, וישתה מה שיש לו לשתות בשווי, ויבעול מה שמותר לו לבעול בשווי, וישכון במדינות ביושר ובאמונה ולא שישכון במדברות ובהרים, ולא שילבש הצמר והשער, ולא שיענה גופו, והזהירה מזה לפי מה שבא בקבלה ואמר (במדבר ו' י"א): 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'. ואמרו רבנן זכרונם לברכה: 'וכי על איזה נפש חטא זה? אלא שמנע עצמו מן היין! והלא דברים קל וחומר, מה זה שציער עצמו מן היין צריך כפרה - המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה'" (שמונה פרקים לרמב"ם פ"ד).

נראה לומר שהמתח בין שני הקצוות והדעות החלוקות בגמרא, ובראשונים, מכתיב גם את הדרך השלישית המכריעה שביניהם; גם אם לשם הקדושה והדבקות מתבקשת פרישות מסויימת, עליה להיות מתוחמת ומוגבלת (לשלושה דברים אלו), ולא להינתק ולפרוש לגמרי מהחיים.

בעיון שלנו בפרשיות השבוע אנו מבקשים ללמוד על סוגיות הבחירה; הבחירה הגדולה של החיים ביעוד ובמטרה של החיים, בחירה שמכוונת את מכלול החיים של האדם ליעדם, והבחירה היום יומית הנגזרת ממנה. בפרשתנו אנו מבקשים להצביע על ההשפעה של שאיפות האדם על ההחלטות והבחירות בחיים, הן כאשר נמצאים בצמתי דרכים ונדרשים לבחירה גורלית וארוכת טווח והן בבחירות היום יומיות קצרות הטווח. השאיפות מכוונות את הבחירה וקובעות את המשקל שינתן לכל אחת מהאפשרויות העומדות על הפרק. מי שמבקש את הקדושה בחיים ואת התעלות הרוח מעל לנורמה המקובלת, נדרש לתת העדפה לשיקולים, למעשים ולרכישת כלים שיממשו אותה בחייו הלכה למעשה. מי ששואף לנהל את החיים לאור עקרונות וערכי קדושה נעלים ולא מתפשרים, גם אם הם מעבר לנורמה המקובלת בחברה, להיות בן עליה ששואף לנשגב שבחיים, נדרש להיות נכון בבחירותיו ובהחלטותיו להקריב ולוותר על דברים מקובלים בחברה הנורמטיבית. אולם כפי שראינו גם בנזיר. התורה מגדירה שגם אדם ששואף להתעלות בקדושה צריך להגביל את עצמו, ולנהל את בחירותיו והחלטותיו באופן שלא ימצא את עצמו מנותק מהחיים ומהחברה.

בלב פרשתנו מספר נושאים סמוכים זה לזה: שילוח הטמאים מן המחנה, מעילה, סוטה, נזיר וברכת כהנים. חכמים בארו את הקשר והמשותף שבינהם במספר אופנים, אולם בפשטות בקשה התורה לסמוך בין ממדי הקדושה היחודית בישראל: קדושת המחנה, הרכוש, עם קדושת התא המשפחתי והצניעות הישראלית, וקדושת האדם המתנזר עם קדושת הכהונה.

אנו מבקשים ללמוד מפרשת הסוטה על הגישה האסטרטגית היחודית של היהדות למערכת היחסים בין המינים. על תפיסת 'הצניעות הישראלית האידאולוגית' מול עקרונות 'הצניעות הפונקציונאלית'. ועל הסטנדרטים הגבוהים של הצניעות שהיהדות מבקשת לעצב בתוכה.

הפרשה גם חושפת בפנינו אמצעי בדיקה ניסית, השקאת המים המאררים, לגילוי וזיהוי פגיעה חשאית בצניעות ובקדושת התא המשפחתי. זו קשורה לחשיבות העליונה שיש ביהדות לקדושת התא המשפחתי, ולנאמנות של בני הזוג זה לזה. "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו (סוטה מז א): "משרבו הנואפים פסקו מי סוטה", וכו'. שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה, וכו'". (רמב"ן במדבר ה כ).

במקרה שנעברה עבירה, המים גורמים לפגיעה בשני עוברי העבירה, באשה ובאיש. "כשם שהפורענות פוקדתה כך הפורענות פוקדתו". (ספרי נשא טו), ואם התברר שהיה זה חשד שווא, המים גורמים לפצוי האשה בברכת פרי הבטן. "ונקתה ונזרעה זרע". (במדבר ה כח).

מאז שחר ימיה, הכירה האנושות ביצר הטבעי הקיים בה כלפי המין השני, ובכוחו להשפיע על ההתנהלות, לטוב ולרע. היא ביקשה לנתב אותו ליעדו, ככח מניע להקמת תא משפחתי ולשימור הקיום האנושי. לשם כך היא קבעה כללי הבדלה ברורים בין המסגרת המשפחתית ובין יחסים בין המינים בחברה.
האדם הוא "נזר הבריאה"."מותר האדם מן הבהמה" שהוא נברא "בצלם אלקים", וניחן בתכונות נעלות. היצר עלול להטות את תשומת הלב, בהפיכתו ל'אובייקט' ליצר נמוך, להאפיל על סגולותיו האישיות ולהוזיל את ערכו.
האנושות חשופה לניצול הציני של החולשה האנושית מול היצר, להפיכתו לכלי בידי גורמים אינטרסנטיים – מסחריים ואחרים לשם קידום אינטרסים מסחריים או אינטרסים אפלים.
לשם כך האנושות גיבשה כללי מוסר וצניעות ואת חלקם עיגנה בחוק.

אולם יש להבחין בין שתי רמות: הראשונה - הצניעות הפונקציונאלית. במהותה היא מערכת של כללים ועקרונות שנועדו למניעה והגנה. למנוע מהאדם נפילה ברשתו של היצר, וכשלון בפריצת גדרי הצניעות. תמציתה, איפוק, כיבוש היצר, ונקיטת אמצעי זהירות מחמירים מפני כשלון, בבחינת "אין אפוטרופוס לעריות". (תוספתא כתובות א ט). לדידה, כללי הצניעות בין המינים בחברה, בלבוש, באיסור יחוד, הם סוג של העמדת מחסומים וגבולות ליצר, וקביעת טווחי בטיחות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ולנטרל פיתויים וגירוי יצרים.

השניה, היא 'הצניעות הישראלית האידיאלית'. היא מגמה פוזיטיבית ולא מגננתית - שמבקשת לעצב יחס של כבוד אצילי ל'צלם האלקים' שבאדם, ולסגולותיו, ולהציב סטנדרטים גבוהים של אצילות עדינות וכבוד מירבי במערכת היחסים שבין המינים בחברה.
אלה באים לידי ביטוי דווקא מתוך יצירת מרחק מסויים ממגע וקירבה, ממש כשם שהאנושות יוצרת מרחק מכבד מאנשים רמי מעלה בעלי תפקיד יצוגי שיש לכבדו.

מכך גם נגזרת עליית סף הרגישות, והקניית משמעות לניואנסים עדינים ולמשמעותם, בדומה לתחומים דומים שבהם ככל שמדובר באיכות גבוהה יותר כך יש תשומת לב לניואנסים עדינים. הצניעות בלבוש היא סוג של כבוד לצלם האנוש ולא רק מניעה מגירוי. ההקפדה על הלכות יחוד, היא סוג של סטנדרט גבוה ולא רק מחשש לכשלון.
סוג זה של צניעות זיהה בלעם במבטו החד, כשצפה על מחנה ישראל ונאלץ לברך "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!".



Idealistic and Functional Strategies of Modesty
Parshat Naso – Rabbi Eliezer Shenvald



At the heart of our parsha are several subjects in succession: the distancing of impure people from the camp, me'ilah (misuse of consecrated items), sotah (a married woman suspected of adultery), Nazir, and the blessing of the Cohanim (priests). The Sages offer several explanations as to the connection between them, but the simplest one is that the Torah wanted to link between various dimensions of Israel's unique holiness: the holiness of the camp, of property, of the family unit and Jewish modesty, of those who become Nezirim and of the priesthood.
From the chapter on the sotah we can learn about the unique Jewish strategic approach to the relationship between the sexes, "The Israeli Ideological Modesty" in comparison to "Functional Modesty" and the high standards of modesty that Judaism raises for us.
The parsha also details the sotah's drinking the bitter "cursing" water, the miraculous means of discovering and identifying concealed violations of modesty and the holiness of the family unit. This is connected to the utmost importance which Judaism places on the holiness of the family, and the loyalty of husband and wife to each other. "In no realm of the Torah besides this one does the judgment depend on a miracle, and this is a wonder and a miracle that will occur in Israel permanently, as long as most of the nation is doing G-d's will. And He desires in His righteousness to warn the women (and men) not to act immorally like the other nations, and also to purify Israel from mamzerut (children conceived in adultery) so that His Divine Presence can dwell among them. Therefore this (practice of checking the sotah) ceased when they were corrupted with sins, as it says (Talmud Sotah 47a): 'When the adulterers multiplied, the (checking by) the sotah waters ceased.' In order that this great miracle will not happen for them, for their honor and being a holy nation, and they will not recognize or want this good thing." (Ramban Bamidbar 5:20)
In the case that a sin occurred, the water causes retribution against both of the sinners, the man and the woman. "Just as she is punished, so is he." (Sifri, Naso 15) And if it turns out that the suspicion was false, the water gives the woman "compensation" in the form of a blessing for fertility: "And she will be acquitted and will conceive." (Bamidbar 5:28)
From the dawn of history, the human race has recognized the natural inclination of one sex toward the other, and on its power to influence our conduct, for good or for bad. It has tried to channel it to its purpose, as a motivating force for establishing a family and continuing mankind. For this it established clear boundaries between the family framework and relationships between men and women in society.
Man is the "crown of creation." "The man is above the beast" in that he is created "in G-d's image" and was given elevated characteristics. The lustful inclination is liable to distract his attention, to turn him into an "object" for low desires, and cloud his personality's talents and cheapen his value.
Humanity is exposed to cynical abuse of human weakness against the inclination. People with commercial and perverted interests exploit it systematically to their own advantage.
For this reason humanity accepted guidelines of morality and modesty, and some of them are enforced by law.
Nevertheless we must differentiate between two levels. The first – functional modesty, is essentially is a set of rules and principles whose purpose is prevention and protection, to keep people from falling into the net of lust, and transgressing the bounds of modesty. In a nutshell, this includes restraint, conquering the inclination, and strict precautions against transgressions. This is in the spirit of "ain apotropus le'arayot" (Tosefta Ketubot 1,9) meaning: no man has a guarantee that he will be able to resist temptation. By this approach, the rules of modesty between the sexes in society, dress, and prohibition of yichud (being alone together) are all a form of placing barriers and boundaries before the urge and creating "safe zones" to distance people from sin, in order to neutralize temptations and stimulation of inclinations.
The second approach is "The Ideal Israeli Modesty." It is a proactive, positive approach and not a defensive one. Its purpose is to instill an attitude of dignified respect for human attributes, especially G-d's image, which is in every person. It sets high standards for maximum nobility, gentleness and honor in the relationship between the sexes in society.
All of the above are expressed most strongly by creating a certain distance from contact and intimacy, exactly as it is universally accepted to keep a respectful distance from very important people – public figures who command our respect.
Along with this comes heightened sensitivity, as well as an understanding of the meaning of delicate nuances, similar to other fields where high quality goes together with attention to fine nuances. Modesty in clothing is an expression of respect to man's image, and not just a way to prevent temptation. Observance of the laws of yichud is another type of high standard, and not just a way to prevent falling into sin.
This is the kind of modesty that Bilaam recognized with his sharp eye, when he gazed at the camp of Israel and was forced to bless: "How good are your tents Yaakov, your habitations Israel."

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון