ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

מסורת וחידוש

פרשה ומימושה – לפרשת בחוקותי -  הרב אליעזר שנוולד - תשע"ט

אחת מהברכות שבפתיחת פרשת "אם בחוקותי תלכו"  היא על שפע היבול שיצמח מן השדה כשכר לקיום התורה והמצוות: "ואכלתם ישן נושן, וישן מפני חדש תוציאו" (ויקרא כו י). בפסוק זה, כביכול, יש סתירה בין תחילתו לסופו. בתחילתו - הברכה היא על היבול הישן, 'ואכלתם ישן נושן' - לזכות לאכול מיבול ישן, שמפאת שפע היבול יהיה ממנו די והותר גם לשנה הבאה, וההנאה מפירות מיושנים שכן ככל שהם מיושנים הם משובחים יותר: "הפירות יהיו משתמרין וטובים להתיישן שיהא ישן הנושן של שלש שנים יפה לאכול משל אשתקד" (רש"י שם). ובסופו – לכאורה הברכה היא דווקא על היבול החדש שמוציאין הישן מפניה, 'וישן מפני חדש תוציאו': "שיהיו הגרנות מלאות חדש והאוצרות מלאות ישן וצריכים אתם לפנות האוצרות למקום אחר לתת החדש לתוכן" (רש"י שם). ניתן לומר שיש כאן שתי ברכות שונות המשלימות זו את זו. ברכת הישן - לזכות לאכול מפירות מיושנים שהם איכותיים ועמידים יותר: "'ואכלתם ישן נושן' - מלמד שכל המיושן מחבירו הוי יפה מחבירו" (בבא בתרא צא ב). וברכת החדש -  שההתחדשות של היבול החדש שהתווסף היא סימן ברכה, נותנת ביטחון כלכלי לעתיד, ומהווה מקור של שמחה.

ה'שפת אמת' ראה בהעמדה של 'הישן' מול 'החדש' ביבול החקלאי עיקרון כללי יותר שקשור למתח הדיאלקטי המשלים שבין 'הישן' ל'חדש': "ואכלתם ישן נושן כו'. דאיתא (ברכות מ א): 'אם שמוע תשמע'  - אם שמוע בישן תשמע בחדש'. שצריך להיות האדם מתפעל ע"י ידיעת האמת ולא יצטרך להתעורר התפעלות רק ע"י השגת חדשות. והוא סימן אמת" (שפת אמת בחוקותי תרל"ח). 'הישן' הוא ההצטברות של כל העושר הרוחני שנרכש עד לרגע זה, והוא התשתית שעליה ניתן לבנות את ה'חדש'. אולם לעומת ה'ישן' המוכר, הידוע והארכאי, שמאבד את קסמו ואת כח המשיכה שלו, ב'חדש' יש כח של התחדשות, הוא רענן,  מסקרן, ממריץ ומעורר את הנפש, וממלא אותה תקוה ואנרגיות של עשיה על כן הוא מושך יותר. מאידך, ה'ישן' עבר את מבחן הזמן והוא מבוסס ויציב, ה'חדש' עדיין ארעי ויצטרך לעמוד במבחן ו'להוכיח' את עצמו. ההזנה מה'ישן נושן' דווקא, מבטאת את היכולת להיות ניזון מהעושר שב'ישן', בגלל האמת שבו, בלי הצורך בתימרוץ נפשי חיצוני שיש ב'חדש'.

המתח שבין 'ישן' ו'חדש' הוא חלק בלתי נפרד מההויה ומהעולם הרוחני שלנו. הוא נוכח בחיינו בעוצמה משתנה. מידי פעם הוא עולה על הפרק בעוצמה חזקה יותר כערעור על מסורת רבת שנים של מנהגים ועל רלוונטיות של תקנות הלכתיות מהעבר, וביוזמות כאלה ואחרות של שינוי וחידוש. לאחרונה, היו שביקשו לשנות את התקנה ההלכתית של קטניות בפסח, בתואנה שהיא אינה רלוונטית לימינו, הלבוש לנשים חצאית או מכנסים, נוסחי התפילה, ועוד. כמובן שיש להסביר על כל נושא בפני עצמו ומדוע אין לשנותו,  אולם יש לדון בהרחבה על פי המקורות על תוקפו של המנהג ועל חשיבות המסורת וחיוניותו של המנהג למרות שאין בו חיוב הלכתי מן התורה או מדרבנן. המנהג  הוא אחד מעמודי היסוד של קיום היהדות לדורותיה. "ומנהג אבותינו תורה היא" (תוס' מנחות כ, ב 'נפסל'). "ואל תיטוש תורת אמך" (ראה פסחים נ ב). ובמקרה שנתעלמה הלכה  מחכמים ביקשו ללמוד  עליה ממנהג ישראל: "הלכתא מאי? - אמר ליה: פוק חזי מאי עמא דבר (צא ולמד כיצד נוהג הציבור א.ש.)" (ברכות מה א). וכן: "הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים הן" (פסחים סו א). ו"אם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג" (תוספות ע"ז נט א). ו"לא יפרוש מן הצבור לעשות אגודות" (בית יוסף או"ח סי' לד). מנהג שהתקבל בעם ישראל והשתמר מקדמת דנא, בעיקר אלה שמקורם בחכמי הדורות יש בו בהכרח סיבה, גם אם היא לא תמיד ברורה ('חכמת ההמונים'). יש צד נוסף למנהג. יש עוצמה רוחנית וציבורית בקיומה של מסורת רבת שנים. הרציפות וההמשכיות של המנהג במהלך הדורות יוצרים יציבות לעומת חידושים ושינויים תכופים ארעיים שכל אחד מחדש  לעצמו.

יש לדון גם בבעייתיות שבמוטיבציה לערער על הקיים, להוציא 'ישן' מפני 'חדש'. הדחף לחפש חידוש במקום לעשות מאמץ להתעמק ולהבין את הערך הרלוונטי שיש בכל תקנה ומנהג. אמנם יש גם כמה 'מנהגי טעות' שהשתרשו במהלך הדורות אולם הם יוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. יש ערך גם בשמרנות לא פחות מהערך של החדשנות. אמנם החידוש והשינויים הם חלק חשוב בהוויה המשתנית כל העת, וכך גם בעולם הרוחני, אולם זה לא אומר שכל דבר צריך להשתנות, וגם מה שצריך לשנות לא תמיד טוב שישתנה בבת אחת אלא בהדרגה, באופן טבעי ולא באופן יזום.

'הישן יתחדש והחדש יתקדש' (הרב קוק זצ"ל אגרות הראיה א עמ' רי"ד)

רוצים לדבר?

רוצים לברר?

רוצים לבקר?

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון