ישיבת מאיר הראל מודיעין - גרעין קהילתי וקריית חינוך ע"ש מאיר והראל ע"ר 580444826

לימוד תורה

המחלוקת עם הצדוקים – לא מה שחשבתם

הפרשה בחיי המעשה – פרשת אמור – ל"ג בעומר -  הרב אליעזר שנוולד - תש"פ

השבת נקרא את פרשת אמור וביום שלישי יחול ל"ג בעומר. בשל כך אנו מבקשים לעסוק בהיבט מיוחד ואקטואלי של מצוות קצירת וספירת העומר.

ידוע ומפורסם שהעיתוי של הקרבת העומר ותחילת ספירת העומר, עמד במוקד של מחלוקת חריפה ביותר בין הצדוקים לפרושים המוזכרת במגילת תענית הקדומה, במשנה ובגמ'. משמעותה של המחלוקת היתה כה גדולה שמשהוכרעה נקבעו בימים אלה ימי איזכור משמחים שאסור לספוד בהם. אולם מי היו הצדוקים? מה היתה תפיסת עולמם? (רמז, לא מה שרגילים להסביר) מה היו יסודותיה של המחלוקת?  

על הקרבת העומר נאמר: "והניף את העמר לפני ד' לרצונכם ממחרת השבת וגו'" (ויקרא כג יא). ועל ספירת העומר: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (שם טו). פסוקים אלה נצרכים ל'תורה שבעל פה' שתבאר מהו 'ממחרת השבת'? הצדוקים טענו שהוא כפשוטו, יום השבת, והפרושים קיבלו במסורת מדור לדור שהכוונה ליום טוב ראשון של פסח, שכן גם 'מועד' קרוי 'שבת' משום שיש בו שביתת מלאכה. יש לכך משמעות מרחיקת לכת משום שעפ"י חכמים ישנה אפשרות שקצירת העומר תחול גם בשבת ותדחה את השבת! לעומת הצדוקים שלפיהם הקצירה תחול תמיד במוצאי שבת.

הצדוקים והבייתוסים קרויים על שם צדוק ובייתוס שהיו תלמידיו של אנטיגנוס איש סוכו, וחיו בראשית התקופה ההלניסטית, כמאתיים שנה אחרי שיבת ציון. "אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים שהיו שונין בדבריו והיו שונין לתלמידים ותלמידים לתלמידים וכו', עמדו ופירשו מן התורה ונפרצו מהם שתי פרצות צדוקים וביתוסין. צדוקים על שום צדוק ביתוסי על שום ביתוס. והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם. שלא הייתה דעתן גסה עליהם וכו'" (אבות דרבי נתן, פרק ה א-ב).

אנטיגנוס איש סוכו היה תלמידו של שמעון הצדיק שהיה "משיירי כנסת הגדולה" (אבות א ב)

בתקופתם עברה ההנהגה הרוחנית מ'הכנסת הגדולה' ל'סנהדרין'. הסמכות שהעבירה במסורת את התורה ואת פירושה שבעל פה: "משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א א).

עפ"י יוסף בן מתתיהו הצדוקים היו אליטה אריסטוקרטית, דעתנית ומתנשאת:  "והצדוקים קשים גם לאחיהם ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאילו היו נוכרים להם" (קדמוניות היהודים, ספר 18 פרק 1 פסקה 4). חלקם היו ממשפחות הכהונה אשר באו במגע עם התרבות ההלניסטית והושפעו ממנה. הם ערערו על האוטנטיות של קבלת מסורת התורה שבע"פ מסיני, ועל סמכותם הבלעדית של חכמים לפסוק ולהורות את הדרך כיצד לקיים את התורה הלכה למעשה: "וכל עיקר שאיפתם לעולם אינו אלא שמירת החוקים; שכן לחלוק על מורי החכמה שהם כרוכים אחריה נחשב בעיניהם למידה טובה. תורה זו הגיעה (רק) אל אנשים מועטים, אם כי לראשונים במעלה" (תולדות מלחמת היהודים, ספר ב' ח  יג). לדעתם רק ל'כתוב' יש תוקף, וגם להם ניתנה האפשרות 'לקרוא' את הכתוב ולהבינו על פי דרכם. בנוסף לכך היתה להם ביקורת על עצם קיומה של תורה שבעל פה שאינה כתובה, ועוברת מפה לאוזן. לעומת זאת להם היה ספר של חוקים כתובים: "מפני שהיה כתוב ומונח לצדוקים 'ספר גזרות 'אלו שנסקלין, אלו שנשרפין, ואלו שנהרגין ואלו שנחנקין. וכשהיו כותבין אדם שואל והולך ורואה בספר, אומר להם מנין אתם יודעין שזה חייב סקילה וזה חייב שריפה וזה חייב הריגה וזה חייב חניקה, לא היו יודעין להביא ראיה מן התורה" (מגילת תענית פרק רביעי).

חכמים חלקו עליהם ועמדו על כך שתורה שבעל פה חייבת להיות נמסרת בעל פה ולא כתובה בספר: "אמרו להם חכמים והלא כתוב (שמות כד, יב): "הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם". התורה אשר כתבתי והמצוה להורותם. וכתיב (דברים לא, יט): "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ" זה מקרא. "שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" אלו הלכות" (שם). ואולי גם זהו הטעם, כדי שלא יתאפשר לכל מי שמעוניין להתלות בכתוב ולהתיימר לפרשו כאוות רצונו. כאשר הוכרעה מחלוקת זו נאמר במגילת תענית: "ואותו היום שבטלוהו (את ספר הגזירות, וזה היה בי"ז בתמוז א.ש.) עשאוהו יום טוב" (שם).

 

המחלוקת עם הצדוקים על 'ממחרת השבת' תפסה מקום מרכזי בעימות. הגמ' (מנחות סה א – סו א) מביאה שמונה! הוכחות שונות של תנאים  שהוכיחו מהכתובים את צדקת המסורת של חכמים והתורה שבעל פה, אולם רבא, האמורא ,מסכם שרק שתיים מתוכן לא ניתן לפרוך.

במחלוקת זו הצטייר באופן פרדוכסלי שכביכול הצדוקים 'חרדים' יותר מהחכמים לקדושת השבת, שכן לשיטתם אין מצב שקצירת העומר תחול בשבת: "הביתוסיות ודאי לא היתה חרדה על קדושת השבת ושמירתו יותר משומרי התורה הנצחיים, הפרושים, ולא בשביל משמרת השבת ממלאכת קצירת העומר היתה מלחמתם כל כך נטושה נגד המציאות של האפשרות שידחה העומר את השבת, אם לא יפרשו כפירוש הפלסתר שלהם, ממחרת השבת, ממחרת שבת בראשית, אבל מחשבת רעל עמוקה היתה בלבבם וכו'" (מאמרי הראיה ח"א עמ' 177).

המחלוקת הגיעה לכדי כך שהצדוקים אף ניסו להטעות את בית הדין הגדול בקידוש החודש, כדי שחג הפסח יחול בשבת, והקצירה במוצאי שבת: "שאירע יום שלשים של אדר בשבת, ולא נראה חדש בזמנו, והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת, כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת, לפי שהן דורשין 'ממחרת השבת יניפנו' – 'ממחרת שבת בראשית', כמשמעו, ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החדש היום" (רש"י ראש השנה כב ב). על כן: "משקלקלו הבייתוסים התקינו (חכמים א.ש.) שלא יהו מקבלין (עדות על החודש א.ש.) אלא מן המכירין" (ראש השנה כב א).

כדי להבליט את דעת חכמים על 'ממחרת השבת' התקיימה קצירת העומר ברוב עם, בהפגנתיות, גם כשחלה בשבת. במהלכה היה הקוצר מכריז שלוש פעמים על כל שלב ושלב, וכל הציבור היה עונה לו במקהלה בקול רם: "כיצד היו עושים. שלוחי בית דין יוצאים מערב יום טוב, ועושין אותו כריכות במחבר לקרקע, כדי שיהא נוח לקצור. וכל העירות הסמוכות לשם, מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. כיון שחשכה, אומר להם: 'בא השמש?!' אומרים: 'הין!' 'בא השמש?!' אומרים: 'הין!'. 'מגל זו?! ', אומרים: 'הין!' 'מגל זו?! ', אומרים: 'הין!'. 'קופה זו?!' אומרים: 'הין!', 'קופה זו?!' אומרים: 'הין!'. בשבת אומר להם: 'שבת זו?!' אומרים: 'הין!'  'שבת זו?!' אומרים: 'הין!'. 'אקצור?!', והם אומרים לו: 'קצור!'. 'אקצור?!', והם אומרים לו: 'קצור!' שלש פעמים על כל דבר ודבר, והם אומרים לו הין, הין, הין. וכל כך למה, מפני הביתוסים, שהיו אומרים, אין קצירת העמר במוצאי יום טוב" (משנה מנחות י ג).

כאשר הצליחו חכמים להביא ראיה מפשט הכתובים לשיטתם ב'ממחרת השבת' הוכרעה המחלוקת. בימים אלה קבעו חכמים מועד מיוחד (כנראה בתקופת 'שלומציון המלכה') לציון ההכרעה במחלוקת והורו שאין מספידין בו: "מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד בהון" (מגילת תענית א).  כלומר: משמיני לחודש ניסן עד לאחר הפסח יושבה המחלוקת על חג השבועות, 'ממחרת השבת', ולכן תקנו לא להספיד בהם. "מתמניא ביה וכו' עד דלא למיספד - שהיו בייתוסים אומרים 'עצרת אחר השבת הוא', שהעומר מתחיל אחד בשבת שנאמר: 'וספרתם לכם ממחרת השבת'. ניטפל להן רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם: שוטים מניין לכם?! ולא היה אדם שהחזירו דבר, חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו, ואמר: משה רבינו אוהב ישראל היה, ויודע שעצרת יום אחד הוא, עמד ותיקנה אחר שבת, כדי שיהיו מתענגים שני ימים וכו', ודחו אותן, והלכו להן בייתוסים מכח הפסוקין על כרחן, וחזרו בהן" (רש"י תענית יז ב).

לאחר החורבן הצדוקיות נעלמה, ולא היה לה המשכיות.

הרב קוק זצ"ל ראה חשיבות גדולה לבאר את היסודות של המחלוקת דאז על התוקף של הפרשנות האותנטית של התורה, דווקא בשעה שעם ישראל מתחיל לשוב לארצו: "בתקופתנו הגדולה להתעוררותה של האומה לשיבת שבותה, לחדוש עמדתה העצמית על ארצה העתיקה, אחרי שנות מאות רבות של תרדמה לאומית ושל חורבן הישוב אשר לארצנו הקדושה, הננו חייבים חובה כפולה לפשפש באוצרותינו העתיקים לדעת מה היו אלה הזרמים אשר היו בחיינו הכלליים מאז. כי רק על ידי הידיעה הזאת נוכל לכוון את המשקל, לדעת איזה זרם הוא עצמי ומקורי לנו, ומתוך כך גם נצחי בטבעו ונותן לנו תקומה, וכו'. ואיזהו זרם מקרי, לקוח מבארות זרים ובא אל גבול האומה על ידי השפעה של חולשה עצמית ושל דלדול כחה המקורי, ומתוך כך אין לו תקומה נצחית והוא כמוץ לפני רוח הזמנים אשר ישטפוהו בלי להשאיר לו רושם עמוק בחיי הכלל" (מאמרי הראיה ח"א עמ' 177). 

No Photojayafiller@gmail.com" />

ReplyForward

צור קשר

אין לך חשבון עדיין? הרשמו עכשיו!

כניסה לחשבון